|
|
|
שאני אחד האנשים הבודדים שאני מכירה
שיש להם מספיק ביטחון בעצמם
בכדי להודות ברגעים בהם הם לא בטוחים בעצמם.
אם אתם מבינים למה אני מתכוונת...
אתם מבינים למה אני מתכוונת?
למשל, אני לגמרי יודעת ומסוגלת לצחוק על עצמי.
ואני לא מתכוונת לצחוק כשמישהו יורד עליי בקטע מגעיל.
אני מתכוונת ללצחוק על עצמי.
טוב, לא יודעת כמה ברורה אני יוצאת עכשיו.
אין לי חשק לדוגמאות.
אישה שהיא קצת פחות לרמתו.
כדי שלא ירגיש קטן.
ואולי
רק אולי
אישה ברמתך
תדע לתת לך להרגיש בול בגודל של עצמך
במיוחד אם לא תעסוק כל היום בלנסות לעשות ממנה קטנה
כלומר.
אני רק מתקנת את שגיאות הכתיב של כל העיתונאיות הכי מאגניבות בתל אביב.
ומה הן עושות?
אומרות לי תודה?
לא.
יורקות עליי
ועל הגברים הכי שווים גם.
כדי שאישה כמוני תאכל חרא.
עד הסוף.
בתחת.
כן, זה עושה אותי מאוד מאושרת.
בטח.
הי, אולי אכרות לי אונה, אוותר על חצי מהאישיות שלי
ויהיה לי טוב!
כן! יהיה לי טוב!
על שאני מתמודדת עם המציאות
שמחוץ לטלוויזיה
מחוץ לעולם של מולטי מליארדרים
מחוץ לשקרים שמספרים ההולכים בעדרים
ומחוץ לבית הזונות הזה.
כוכבות פורנו למשל
חיות במציאות קצת אחרת משלי
אני בטוחה בזה.
שיבושם להן.
אישית אני פשוט לא בנויה לזה.
וגם על זה אני לא מתנצלת.
למרות שממש לא אכפת לי לחיות במציאות בה יש לי Plenty of sex
אבל עם גבר אחד עדיף לי. ככה אני אוהבת.
זכותי וזה מגניב לאללה לדעתי.
(החום לא יורד לי כבר כמה ימים. לא כיף עם הוירוס הזה)
אני מתמקדת בדבר האחד שאני אוהבת יותר מכל
וכנראה גם מבינה בו דבר או שניים:
מוסיקה ומוסיקולוגיה.
אם הייתי גבר הייתם משתגעים עליי.
אבל אני אישה.
אישה ולא בא לי להתנצל על כך.
אני לא אומר שלא יצא לי לשוחח פה ושם עם אנשים חביבים כאן
אבל האתר הזה
בשל אנונימיותו
מביא אליו כמויות מסחריות של גברים מגעילים ודוחים
ברמות שבחיי אפשר לאבד אמון מוחלט במין הגברי
אני נהנית מהאנונימיות של הבלוג
וזו הסיבה היחידה שאני עדיין פה.
אבל כן מודה
לפעמים כיף קצת להוציא עצבים על גברים טיפשים
שפונים אלייך בפניות דוחות במיוחד
שברור שלא קראו אפילו מילה מהבלוג שלך
או מהפרופיל שלך
שחיים בסרט על עצמם
שהם קטנים עם צורך להקטין אחרים
כיף קצת להוציא עצבים
עוד שימוש לאתר הזה, הנה.
במקום לצאת מהבית וללכת לשיעור קיק בוקסינג.
חבל שזה לא שורף את אותה כמות קלוריות.
אוף, נראה לי אני חוזרת לעשות קיק בוקסינג.
ושבאמת כל הפונים הקטנים והלא משנים כאן
(יש משהו כמו עשרה כאלה על כל אחד נחמד שמגיח כאן לפעמים)
יכולים לחפש מי תנענע אותם.
איזה חלק באני לא כאן למטרות היכרויות לא הבנתם?
באמת נראה לכם שאני עושה בליינד דייטס?
אני עוד פחות עושה גברים נשואים.
באיזה סרט אתם חיים?
די די כבר באמת.
ולנורמליים שבכל זאת כאן
מסיבות לא נורמליות, כמו למשל אלו שלי
שיהיה יום נעים.
ומרגיש לי שאני גם עומדת לקבל
שוב
עוד חודש ככל הנראה עבר
אישה היא כמו לוח שנה.
נורא קל לי לצאת מהעצב שלי
אתם יודעים?
רק תנו לי קצת לרקוד
לצחוק
לעשות אהבה.
לכמה דקות
גם הרגשתי יותר טוב
וגם שכחתי כמה אני בכלל עצובה.
שוב עלה לי החום.
וירוס מחורבן
אל תקללו אנשים
זה לא בריא
וחבל.
היו בריאים בבקשה.
אמר לי
אחרי שאנס אותי וירטואלית קשות.
במין חוסר אחריות שכזאת.
(טעות לשונית מותרת בשירים אומרים. האם זה שיר? לא בדיוק)
ובכל זאת, אני מכירה את עצמי קצת יותר טוב
וזעם מעולם לא היה נחלת הגברים שאהבו אותי בחיי
גם לאהוב אני יודעת.
ואו שאני יודעת להיות חברה תומכת, אוהבת וטובה.
בחיבוקים אני אלופה.
מורת דרך בכלל.
מגדלור.
לצחוק
זה מה שאני רוב הזמן עושה.
עד שאני בוכה.
ואם בכיתי, כנראה שגם לזה היתה סיבה טובה.
זה פשוט כל כך הרבה רוע וצביעות
כל כך הרבה עדרים
ואיפה? איפה הנשמות הבאמת טובות?
מתחבאים.
ככה הוא כתב לי.
החוצפן הזה.
כמה התעצבנתי.
מאיפה אתה בא אליי בכלל עם המשפט הזה?
במין כזו שיפוטיות שבלונית חסרת רגישות שכזו?
למה וכמה נדמה לך שאתה מכיר אותי?
מה זה שאתה כל כך משוכנע שאתה יודע עליי?
אני הרי כל כך רוצה ילדים
ובגלל זה בחרתי לשים עצמי על שולחן המנתחים
בעת ההזדמנות היחידה שאולי אי פעם היתה ותהיה לי בחיים.
(ואני ממש לא מתכוונת בהקשר של שעון מתקתק וזקנה. תודה לאל אני עודני צעירה ופורייה. לפחות לעוד כמה וכמה לא מעט בכלל שנים. חמסה חמסה חמסה).
בגלל זה אני גם אעשה יום אחד הפריית מבחנה
ואהיה אם חד הורית
כי אני הרי כל כך רוצה ילדים.
(והרי אין תסריט כזה כתוב אצלי בחיים)
ואולי בכלל אני רוצה משפחה? משכן של ביטחון, תמיכה רגשית ואהבה?
מין קונספט כזה בנאלי וטריוויאלי עבור כה רבים מכם
אך כל כך זר לי.
אולי אליו יותר מכל דבר אני כמהה?
אולי אהפוך עולם כדי להצליח דווקא בזה?
אולי שם המימוש העצמי שלי?
אולי בכלל אני לא אגואיסטית מספיק לרצות בשביל עצמי
אלא עסוקה ברצונות שיש לי עבור הילדים שאולי יהיו ואולי לא יהיו לי?
וכן, אני אהיה אמא נהדרת, בזה אני בטוחה.
האם אהיה אמא?
לא יודעת, לא יכולה להיות בטוחה.
אבל אל תקטלגו אותי בשבלונת האישה הממורמרת והאומללה
כי זה לעשות לי עוול משהו איום ונורא.
"את הולכת עם פצע פתוח ומדמם כל החיים שלך אחותי"
כך אמרה לי בערב השבועות אחותי הגדולה.
נכון, אין לי את הקופסה הננעלת הזו מאחורה שם במוח
להחביא את אשר על לבי.
מודה.
