אחרי שבת מקסימה עם האדון שלי, נפתח לו שבוע לא משהו
עם דאגות ולחצים לא צפויים, חרדות וסיוטים ותרחישים הכי גרועים
וביקור חודשי של ההורמונים שכנראה מקצינים כל תחושה
ורגישות כמעט בלתי נסבלת, ודמעות שיוצאות בקלות לא רגילה.
ואדוני שמקשיב להיסטריה שלי בסבלנות, ומרגיע ומעודד ומגמד את הכול לפרופורציות הנכונות.
הבוקר קיבלתי רמז על פרוייקט מתקרב. פרוייקט גדול במיוחד כך שמעתי.
במשך כל היום חשבתי על זה ועל מה שזה יכול להיות, ועל המשמעויות.
ודמעות של התרגשות הציפו שוב ושוב את העיניים שלי שכבר חטפו דלקת.
ובנוסף לכל העומס הריגשי הזה, אני כבר למעלה מ- 24 שעות בלי סיגריה שכאני רגילה לעשן קופסה ביום במשך שנים.
ניסיון גמילה ראשון. זה לא פשוט בכלל.
אבל הלחץ והצורך בניקוטין מתגמדים לעומת הצורך שלי באדוני.
לו הייתי צריכה לבחור בין סיגריה דולקת לבין 60 שניות עם האדון שלי, ברור שהייתי בוחרת באופציה השניה.
כל כך צריכה עכשיו את החיבוק שלו. להעלם שם לכמה רגעים. להיבלע לתוך העולם הקסום שהחזה שלו מציע לי.
אני מדמיינת את הרגע הזה ושוב עולות לי דמעות.
אוף איתי. אני לא אוהבת להיות נוזלית ככה.
-*-*-*-*-*-*-*-*-*-*-*-*-*-
כמה שאני אוהבת אותך אדוני
כמה געגוע יש בי כבר אחרי יומיים. טירוף.
}}}{{{
לפני 12 שנים. 2 באפריל 2012 בשעה 17:27
