Apparatus

יש דברים שאפילו שקורים לי, ולאחרות, מספר לא מבוטל של פעמים, אני לא מצליחה להבין אותם. לא את הדברים שקורים, ולא את הגברים (מטעמי נוחות, בטוחה שזה לא בלעדי למגדר הזכרי) המבצעים אותם.

למשל?

למשל.

הכרת מישהו תחת כינוי מסויים. בגלל כל מני דברים שהוא עשה והתנהל מול חברה שלך הבהרת לבחור שבינכם לא יהיה שום דבר. הרבה זמן חולף. את מכירה מישהו בכינוי אחר לגמרי, ההיסטוריה ריקה וההתכתבות נחמדה. הוא שואל מלא שאלות ומתעניין. שולח תמונה, ומשהו בו מוכר. רק אחרי שאת שואלת! הוא מודה שכן, הכרתם בכינוי אחר. 

מה הוא ציפה שיתרחש עכשיו? שאומר לו "הו, איך טעיתי? איך יכולתי לפסול אותך אחרי ששיקרת לחברה שלי? איזה מזל שהסתרת את זה ממני!" ומיד אקבע איתו פגישה לוהטת? אם נפסלת בכיוני אחד, לא יעזרו אלף חדשים - אתה נשאר אותו בנאדם בדיוק. 

למשל.

מישהו כותב לך שאת מסקרנת אותו ומעניינת ורואים שאת מיוחדת ושונה בנוף. נניח ששורה עלייך הרוח ולמרות שברור שכך הוא כותב לכולן את עונה לו. והוא ממשיך באוטוסופלימנטציה שלא הייתה מביישת את א.גולן ביום חלש. מומחה לצילום (בוגר מגמת צילום בטכניון. פששש!). עים אינטלגנט (כך במקור) וקשוח. וקשוב. גם. ועוד כהנה וכהנה. ואת עונה לו שזה שהוא מעיד על עצמו שהוא משובח לא הופך אותו לכזה, שזה משהו שאת צריכה להרגיש לבד, וזה לא קורה. אז הוא נעלב ומנסה להעליב, קורא לך שקרנית וטיזרית. וכשאת מסבירה לו, שוב (בהתנשאות, אני מודה. בשלב הזה כבר היה ברור שיש הבדלי אינטליגנציה חריפים) שכשאמרת לו "כנראה" ו"אני אחשוב" זה היה אולי - הוא ממש לוקח את זה קשה ומשתלח בך וטוען שיושר והגינות לא נרכשים בהפשלת תחתונים (מה?!? לא?!? שיט!), שאת מצחינה מטיזיריות (יאיי!) ושיצאת מאיזון נפשי ופיזי (איפה הכדורים שלי????), שאת נקבה מקופחת וחסרה ושהוא (!) חסם אותך (אוף). 

אני מבינה שטעיתי, בבקשה תן לי הזדמנות נוספת להעליב אותך!

למשל.

אתם מתכתבים ומחליפים תמונות ונראה שיש התאמה. סבבה. קובעים פגישה. את מקדימה וקוראת ספר עד שהוא מגיע. הוא מאחר. ואז ניגש לשולחן שלך מישהו זקן שמן וקירח וטוען שזה הדייט שלך. מה קרה לבחור החתיך מהתמונה? אה, זו תמונה משנת תרפפ"ו? אהה....

למשל. 

הוא נשוי, אז הוא טוען שהוא חושש לשלוח תמונה. אבל הוא נחמד, אז את מסכימה לדבר בטלפון. היית צריכה לחשוד בו כשאמר לך "אני מבין שיופי חשוב לך" ולא לנסות להצטדק ולטעון שזה לא הכל. וכשסבא שלך, ז"ל, מגיע לפגוש אותך את מבינה שכן. יופי חשוב לך. 

למשל. 

מ.ש.ל

כבר לא ל"ג בעומר אבל באויר עומד ריח של אש. איכשהו, הריח והרוח מעלים באוב זכרונות ששכחתי שיש לי בכלל. 

כל כך מזמן, חיים אחרים. 

ילדה בקארה ובגדים גזורים. נעלי פלאדיום. שק שינה כחול עם חורים. חורים חרוכים כאלו.

חורים של גיצים, שנחתו עליו בגלל שהיא ישנה קרוב מדי אל האש. מזל שהשק"ש לא דליק.

יותר מזל משכל.

אי שם בערבה. טיול מחאה על הכוונה לסגור עוד שטח לטובת שטחי אש. עשרות אלפים שטפו את המדבר באותו לילה.

שטפון של רגליים וצעדים. של שקי שינה. של מדורות. של ספגטי ברוטב חול ואורז אבנים. 

מבקרת בשק שינה של מטייל אחר. ילדה בקארה ובגדים גזורים. בחור בקארה ובגדים גזורים. וזין עומד. ולחיים סמוקות. 

זה כל מה שהיא זוכרת. 

זה, ושהמחאה עזרה והשטח לא נסגר.

אי שם על מצוק הארבל. מטפסים ומטפסים ומישהו מחליק. תופסת אותו. 

אי שם במדבר יהודה, עוד רגע נגיע לפיסגה אבל עכשיו עוצרים. עכשיו. מה נשאר, כמה דקות של טיפוס. מה עצרתם עכשיו. עכשיו לפתוח טונה ותירס ולאכול, כי עכשיו צלע ההר מצילה עלינו, ובפסגה יהיה נוף, אבל נהיה חשופים לשמש. שותה מלא מים ואוכלת תירס עם המכסה.

אי שם במצוגי דרגות. זורקת את התיק ונתקעת עד ששחר ירוק העיניים בא לחלץ מהפחד ששיתק את הרגליים.

אי שם בהרי ירושלים, על גזע עץ שהפך לגשר כמו בסרטים מצויירים. 

מדורה רודפת מדורה. 

ילדה בקארה ובגדים גזורים. ישנה בשק שינה עם חורים. אוכלת תירס עם המכסה. שנייה מהפסגה. 

פסגה רודפת פסגה

זה היה ביום ראשון, שוב. שעה דומה. לבושה וריחנית נכנסת להאריסון ונוסעת. אותה הדרך, לפחות במחצית הראשונה שלה, עד למזלג בו אני בוחרת בימין במקום בשמאל. קצת קודם דאגתי שהאוטומט יוביל אותי שמאלה, ואצטרך לעשות קצת סיבוב כשאתעשת על עצמי. אבל זה לא קרה, ושומדבר ממה שקרה בהמשך הערב לא קרה בפעמים שהמשכתי שמאלה.

"אני בבית, אם את כאן תעלי, יאללה" המנכ"ל שולח לי כשאני בדרך. 

מגיעה, מחנה, קוראת ושולחת חזרה "יאללה יאללה". כמו בפוקר, משווה את היאללה שלו ומעלה ביאללה אחד. אותי לא יזרזו בשפה שמית ככה סתם! מה גם שהדק בכניסה לא הולך טוב עם העקבים הדקים שלי. לרגע קט זה מרגיש לי כמו ג'ק ניקולסון המנסה להתחמק מהרווחים של המרצפות. 

אחרי קבלת פנים קצרה הידיים על מסעד הספה והוא מספינק אותי קצת לפני שהוא מביא את החבלים.

בשעתיים הקרובות הוא משנה את התנוחה בה הוא קושר אותי לפחות שלוש פעמים, כאילו בוחן את הגבולות של הצעצוע החדש שלו. זה קצת מוזר לי, כי איכשהו זה גם קצת מרגיש לי כמו צעצוע. אבל לא רע, אלא נחמד. אין רגש, אין משיכה חייתית. יש סקרנות ונעימות. 

אני עדיין מרוחקת. יהיה צורך במגנט מאוד חזק כדי למשוך אותי החוצה. זה מזכיר לי את הסצנה מ"שוברים שורות".

בסרטון זה מתחיל לאט, ומתגבר. גם אצלי זה ככה. וצריך מגנט חזק, כשהפוטנציומטר מסובב עד הסוף, כדי להדביק אותי לקיר, כמו שצריך.

הנמכ"ל קושר אותי על כיסא. וגם, בעצם, לכיסא. בהתחלה ברגליים מפושקות סביב המשענת. אחר כך על המושב, ראש מציץ לאחור בין המושב למשענת והרגליים מקופלות כך שהברכיים קשורות למשענת. זו תנוחה מופלאה. הוא גורר את הכיסא ואותי אל מול הראי הגדול שאראה כמה יפה זה. אחר כך רק הציצים שלי נקשרים היטב, וגם מקושטים קצת. 

הכל נחמד, ונעים, ומשעשע. אפילו שלא גמרתי. הוא כן, וזה חשוב. לי. מי שקורא פה מספיק בטח מבין קצת, לפחות, למה. 

אחר כך מקלחת, עם הסבון של העשירים (לדבריו. לא הבנתי מה ההבדל. ריח טוב, אבל גם לבת אורן יש ריח מעולה). ושיחה נעימה ואפילו כמה מתנות קטנות.

הלכתי כשהספיק לי, וזהו. כמה סמסים בהמשך, אחד או שניים ביום, קלילים. 

זה לא "זה", אני יודעת. זה רדוד, ואני מאלו של המים העמוקים המעתיקים ממני את הנשימה. אבל זה נעים, וקל, ורגוע. 

וזה פותח לי את התאבון ואת החשק לעוד.

ומי יודע, אולי בסוף אמצא אוקיינוס עמוק מספיק להעתיק את נישמתי.

ALT-J עוד יככבו פה

בקיץ נתעטף

בצלילים שלהם

יאיי!

לא נרדמת.

נצח שלם חולף והנשימות לא מתחלפות, המיינד לא משתחרר ולא בורח לשום מקום. לא על ימין, לא על שמאל. לא על הבטן. 

ספרתי לאט, כמה מאות טובות. 

כבשים. הצלפות. 

לא נרדמת.

המחשבות רודפות אותי. השאלות צפות ועולות. מתגלגלות באבק האפור, נועצות בי מבטי אימה וחיוכים שטניים.

לא נרדמת.

מה מטריד את מנוחתי? מה מדיר ממני את שנתי? 

שברים של שיחות צפים. תמונות הזויות של חלומות ישנים. פחדים. ומה אם?

לא נרדמת. 

אז אכתוב. אולי הדברים יצאו מעצמם. אולי ככה אצליח לנקות את הראש מספק בכדי לעצום עיניים ולנוח. מחר יום ארוך ומלא עבודה, מזריחה עד שקיעה ועוד הרבה אחריה. את צריכה את השינה הזו. את חייבת.

השרירי אומר שאני צריכה לישון יותר, וטוב יותר. החופשה הזו הוציאה אותי לגמרי מהמסלול. הרבה פחות ספורט, שינה עד מאוחר שגוררת ערות מאוחרת, הרבה שעות כורסא. 

את הירוקים שהוא אומר אני משתדלת לאכול יותר, זה לא מצמצם לי את העגבניות, אבל.

מדדתי היום חזיות מהמגירה. הן כל כך גדולות לי שזה מצחיק. זה כאילו נעלם לי חצי ציצי. לובשת אחת, צוחקת. מסירה, מניחה על השרפרף ומודדת אחרת. ושוב, ושוב, ושוב. אחרי ארבע נשברתי ולבשתי אחת מהחדשות, שקצת קטנות עלי כי קצת עליתי. זה מרגיז, שעליתי. אין לי מושג איך הגוף שלי עשה לי את זה. ז"א, יש לי קצת מושג, אבל לא ככה. הגוף שלי השתגע. 

השרירי אומר לי לא להישבר, להמשיך במתכונת האימונים/תזונה הזו. שבסוף ימאס לו, לגוף שלי, והוא ישחרר. 

אני יודעת שהוא צודק, ומשתדלת לשתות יותר.

לא יודעת מה אני רוצה. או לא רוצה. אמרתי לחברה יקרה היום שאני לא רוצה כלום, שזה מוזר לי. ובמחשבות שלפני הלא נרדמת - פתאום התחוור לי שאני חרמנית. ובא לי שיקשרו אותי ויפרקו אותי. ככה, שיהיה לי קשה לשבת. שיכאב לי בכל מקום, ותהיה לי אורגזמה עצומה. מה שמזכיר לי שצריך לקנות ויברטור חדש, כי הישן נשבר כבר מזמן וזה מאוד מבאס לאונן איתו ככה, נכה.** 

אז אני יודעת מה אני רוצה, בערך. אבל אין לי כוח. להשקיע. להתאמץ. לחפש. לחייך. להתאכזב. וחוזר חלילה. 

לא יודעת אם הצלחתם לקרוא עד לפה, ואם בכלל היה לכם מעניין. אני עדיין לא נרדמתי. ולא התעייפתי מספיק. אפילו שעשיתי הפסקה קודם, איפה שהכוכביות**. 

אז הסכמנו שאני חרמנית ושבא לי קשירות וכאב ולא ממש ברור לי איך עושים את זה בלי להרגיש. אבל להרגיש לא בא לי. לא מעבר לחרמנות. לא עכשיו. חרמנות זה רגש? או שזה מצב צבירה?

אולי כדאי שאפסיק?

אבל אני עדיין לא נרדמת. לא עושה רושם שזה מתקרב. לא בטוח שיש לי מה לראות על המסך הרחב. 

לא יוצאות לי יותר מילים. לא שוות, לפחות.

אז די.

די בטוח שאיכשהו הפוסט הזה ישמיד את עצמו...

**אז חיפשתי ברשת, ומצאתי אותו ממש בזול במלא אתרים בארה"ב, שאף אחד מהם לא עושה משלוחים מחוץ לארה"ב, אז מה זה שווה לי. שם זה סביב המאה דולר, לרוב פחות. פה זה שמונה מאות שקלים, גיב אור טייק. בהחלט לא ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, אם אפילו בשביל ויברטור צריך משכנתא...

הד"ר אומר שאני צריכה לפתוח את ליבי יותר. הוא אומר הרבה. כותב הרבה. אני בעיקר שותקת. נאלמת. אני צריכה. הרבה דברים. לא בטוח שהוא צודק בקשר ללב שלי, יותר פתוח מזה והדם יזרום לכל הכיוונים ולא ישאר לי עם מה להזרים חמצן למוח.

אני אוהב אותך

בפשטות

הוא כותב אלי. בוהה במילים והן בוהות בי חזרה.

זה לא שאני לא מאמינה לו, זה פשוט לא נתפס לי. מה פתאום? גם כשכחול העיניים אמר לי שהוא אוהב אותי לא ממש הבנתי על מה הוא מדבר. חלפה שנה, אני עדיין לא מבינה את זה.

הד"ר אומר שאני נאהבת. שאי אפשר אחרת.

שותקת. אליו. ובכלל. לא מצליחה לרצות (want). אני בכלל רוצה לרצות? לא בטוח בכלל. 

נעים לי. נעים לי ככה, לעצמי. לא לדווח את עצמי, גם לא לעצמי. הסוללה של הנייד מחזיקה יום שלם. משאירה אותו שעות בתיק. אתמול שכחתי אותו בשרותים, אפילו לא שמתי לב שהוא לא איתי במשך שעות. האהובים שלי איתי, צמודים. כבר שבוע שלם. תיכף זה יגמר, לצערי. 

אנחנו יוצאים לבלות. נעמדת מול הארון מלא הבגדים שלי. מחייכת. איזה כייף זה לבחור לבד. מה מתחשק לי. איך מחשק לי. צמוד, רחב, מחשוף, צנוע, צבעוני (ז"א אפור-סגול-כחול ככה משולב עם השחור שחור שחור שלי). להתאים הכל לנעליים שבחרתי, או בכלל לסיכה היפה, החדשה. 

זה, טכנית, יותר לבד משהיה כשהייתי של איש המילים. אבל זה בכלל לא לבד. אני איתי. 

מפתיע אותי לגלות שאני בכלל לא צריכה.

יותר מחודש חלף מאז שקיבלתי כאב. ובמקום שזה יפריע או יחסר לי - זו רק עובדה. זה רק נתון. זה בכלל לא מפריע.

מה קורה לי? 

זה ניתוק? זה שינוי? התחזקות? 

הד"ר מציע לי את כל מה שיכולתי רק לחלום עליו. ואני קופאת במקום, כמו איילה בפנסי מכונית הדוהרת לעברה. לא זזה. 

לא מצליחה לשכוח איך רעדו לו הידיים כשדיברנו. שני כריכים, כיסא אחד בצל והשני בשמש, אל מול התיכון הרוגש. כשיצאתי מהרכב הוא ניגש וביקש חיבוק. לא עכשיו, אמרתי. הוא לא יודע שפעם מילים כאלו לא יכלו לצאת מהפה שלי ככה, בקלות. בפשטות. הוא לא הכיר את יהלום ההיא, ש"לא" לא היה אופציה. אכלנו דיברנו וקמנו לטייל. הידיים שלו כרוכות סביבי. מדי פעם הוא נעצר, לחבק. אני לא מבינה את זה. מה קרה לו? בקושי החלפנו מילים. אנחנו בכלל לא מכירים. מה פתאום כל זה? למה הוא רועד ככה? ממה הוא כ"כ מתרגש? ממני? WTF?

לא יכולתי לנשק אותו. לא יכולתי לחבק אותו. בקושי יכולתי לקבל את הנוכחות שלו. זה לא הזמן. אני עדיין לא בשלה לזה. 

אני צריכה אותי לעוד הרבה זמן. לעצמי.

הוא מבין. הוא מקבל את זה ככה. הוא נשאר, כותב אלי. שולח אלי שירים. מילים. תמונות. 

אני עדיין לא מבינה.

זה נחמד.

זה בכלל לא מה שרציתי לכתוב

אבל זה מה שיצא

מפת הדרכים אלי היא מטמון מוסתר. עוברת דרך מנהרות העבר אל עמקי ההווה ויערות הפרא של העתיד.

הדרך אלי היא סבוכה, פתלתלה ותלולה. היא אינה מסומנת , פרט לנקודת הסיום. גם לא ההתחלה.

האיקס אינו מסמן את המקום. לא תמצא שם תיבת יהלומים ואבני אודם. לא את הנוסחה לאנרגיה מתחדשת. לא את הסכם השלום הכלל עולמי. לפעמים, אני לא בטוחה שתמצא שם אותי. בקצה הדרך הזו. אלי.

מילים. מילים הן אבני הדרך. הן המפתחות לשערים הנעולים. הן הקוד לכספת.

מילים רכות, כמו נשיפה אל תוך האוזן.

מילים כואבות, כמו קיין על חזה חשוף.

מילים מחזקות, כמו קפה חזק וחם.

מילים נעימות, כמו חול חמים על חוף ים.

מילים.

וגם הן, מתדפקות לעיתים על דלתות כבדות, מתנגחות, מתחננות, נשברות.

מילים, נחנקות בתוכי ונאלמות.

אדריכלית של מילים, תכשיטנית משפטים.

המפה מטושטשת, השערים נעולים.

מחסן המילים סגור, לא רק עד אחרי החגים.

https://www.youtube.com/watch?t=14&v=SYM-RJwSGQ8

יש דברים בחיים שאת בטוחה שאת יודעת.

מה יודעת, זה בכלל ברור מאליו.

ככה זה.

ברור!

ואז, באיזה רגע שברירי כזה את תוהה, באמת?

ככה זה?

בטוח?

כשלובשים גרביונים, בצד אחד תפר בודד ובשני שני תפרים.

מה קדימה, מה?

הייתי בטוחה שאני יודעת.

זו תהייה קיומית

!

"מי שזורע רוח, קוצר סערה"

זורעת שקט. בלי סוף או התחלה.

נעים לי ככה.

לנהל את עצמי.

לעשות בעצמי.

לעצמי.

נעים לי ככה.

זה חדש, וקצת מוזר.

אבל נעים.

שקט,

בבקשה

"החיים הם לא סרנגה, לא הכל חלק"

שיר גאוני, קליפ שובה לב.

וגם זה יעבור

השרירי אומר לי שאני נראית יותר טוב, שנראה שאני חוזרת לעצמי.

זה נכון. 

זה קורה לאט. זה מתגנב אלי בשקט.

בלי לשים לב עוברים ימים שלמים שאני לא שולחת אליו מילה אחת אפילו.

והופ - הנה יום שלם בלי בכי. בלי להתיישב לרגע, לבהות באוויר ולעצור הכל.

עם לבחור לעצמי אוכל, וצבעים, ובגדים.

עם אימונים בלתי פוסקים (אני במים*, על אופניים, על מדרגה ועל רגל אחת, מתחת למשקולות ולמשוכות ועל מזרנים אדומים ושחורים וכחולים).

עם עציצים חדשים במרפסת.

עם נעליים חדשות שלא נכנסות בכלל לקטלוג.

וזה לא כואב כמו קודם.

והמחשבות לא מכאיבות יותר.

והנשימות עמוקות יותר.

ושולץ, שיהיה לי בריא בבקשה, האהבה שלו עוטפת ושומרת עלי היטב. גם האהבה שלי אליו.

כמה אהבה.

ואני לא יודעת אם זה הזמן להתחלות חדשות, אבל גם זה יעבור. ויגיע. 

חוזרת לעצמי, רק אחרת.

חזקה יותר.

יודעת יותר.

מדוייקת יותר.

טובה יותר.

שווה יותר.

גם זה יעבור

ויהיה עוד יותר

ויותר

ויותר

וגם פחות

וגם זה יעבור

*כמו הפרסומת ההיא, עם השחור על הסוס :)

אפשר לומר שהתחלתי להרים את עצמי ממתחת לבלטות. 

פאק, אני כבדה. 

בשבוע הבא, בעזרת השרירי, קצת פחות.