Apparatus

*יש לשיר הזה ביצוע מעלף אחר, לצערי אינו ביוטיוב. למי שמתעניין, ב"אוטוביוגרפיה" - דיסק 2.

גבולות

הבטחתי מזמן לכתוב על העניין. אני נוהגת למלא אחר ההבטחות שלי.

מתחילת הדרך שלי התקשתי למצוא כאלו. אני טיפוס מאוד טוטאלי, אם זה לא עד הסוף אז עדיף שלא.

זכורה לי שיחת צ'אט עם שולט, ממש בהתחלה, אחד מאלו שלא פגשתי בכלל. הוא שאל על גבולות, לא ידעתי מה לענות. הוא שאל על שתן, אני זוכרת את הניסוח שלו: "להיות מושתנת". 

זה לא הלהיב אותי, גם היום זה די דוחה אותי. אבל זה לא גבול.

זה "עדיף שלא". גם סטירות, עדיף שלא. מסתבר, שעדיף שלא לא עושה רושם על אף אחד :)

פעם היה רשום לי בפרופיל "יצאה משלחת לאיתור הגבולות, טרם שבה" (או משהו בסגנון, זה היה מזמן ואני לא ממש זוכרת במדוייק). 

זה לא רחוק מהמציאות. לא מצאתי משהו שאני יכולה להגדיר כגבול. קשיח. בלתי מתקבל. 

לא.

יש דברים שאני פחות אוהבת, שאני לא מתחברת אליהם. שלא עושים לי את זה.

הגבולות היחידים שהצבתי הם: פגיעה בחיי המשפחה והזוגיות, מין בטוח (קונדום, למי שמתקשה להבין), נזקים בלתי הפיכים (תעשו טובה, אל תאשפזו אותי בבית חולים, או בית קברות). אפשר להגיד על זה כלמני דברים. דה-פקטו - אלו לא גבולות.

לא מוצצת - זה גבול. לא בולעת, גם. לא מוכנה שיצליפו בי בקיין/פלוגר או יחשמלו אותי. לא עושה קשירות. לא מוכנה כיסוי עיניים. 

אלו גבולות. גבולות לדוגמא. לתפארת המדינה והמולדת. גבולות אדומים, ירוקים או סגולים. וואטאוור. 

איפה שלי?

כשהקשר עם איש המילים עוד היה בחיתוליו הוא אמר לי משפט, שבתמימותי, חזרתי עליו באוזני שולץ: "אין מקום בגוף שלי שהלשון שלך לא תלקק".

התגובה של שולץ היתה מפחידה, הזעם הבלתי נשלט. הכעס. אחרי שנרגענו, לדעתי זה לקח יום יומיים, דיברנו על גבולות.

הגבולות שהוא מציב לי.

רימינג.

צלקות.

עד היום זה מעורר בי כעס עצום. זעם. זעם מטורף.

מה פתאום אתה מתערב? אני מתערבת לך במה תעשה או לא תעשה עם הזונות שלך? (תסלחנה לי, זה כך רק בשעת כעס. בדרך כלל אתן "בנות" או "חברות").

זה שלי, זה הגוף שלי, מה פתאום אתה מחליט מה כן או לא? מה?!?

איש המילים, נשמה טובה שכמותו, עזר לי לראות את הדברים קצת אחרת. להבין קצת יותר את המקום ממנו שולץ מגיע. איך הוא רואה את זה, איך זה נראה לו.

הוא אמר לי: "יש לך שני גבולות: רימינג וצלקות. אלו הגבולות שלך." כעסתי, אבל הבנתי. אלו הגבולות שלי, גם אם אני לא הצבתי אותם בעצמי. אני חלק ממנו, משולץ. הוא חלק ממני. אז כן. 

יש לי שני גבולות. רימינג וצלקות.

לפעמים, החלק של הצלקות, מציל אותי (בתאוריה, בכל אופן) מכל מני עינויים נוראיים שהסאדיסט הנפלא שבחרתי לי מעלה בדמיונו הפורה. 

לפעמים זה מונע ממנו לעשות איתי דברים שהייתי מאוד רוצה (ברנדינג, למשל).

רימינג וצלקות.

כל השאר, כן.

יש לי שני גבולות.

מילת בטחון, אין.

אבל זה לפעם אחרת.

אולי.

חור. 

אגיע אל זה. בסופו של דבר. 

אני מקווה. הזמן לא לטובתי. הוא הולך ומתקצר.

מתרוצצת במעגלים סביב הזנב של עצמי.

מספיקה המון, או כמעט כלום. עושה ללא הרף, לפעמים שום דבר. 

לא נחה, לא נושמת.

~~~~~

על הריצפה, לרגליו. הספה לא בשבילי היום. 

"את צריכה לומר לי תודה, שאני לא מכה אותך"

נדה בראשי, דמעות בעיניים.

אני רואה בעיניים שלו, בפנים שלו, בידיים שלו - כמה הוא צריך. כמה הגבול קרוב. 

הוא אומר לי לסמוך עליו, שזה לא נכון עכשיו. 

החור שזה פוער בקרביים שלי מכאיב עשרות מונים מכל הצלפה. 

ההזדקקות ההדדית הבלתי ממומשת הזו. 

אני לא אומרת לו תודה, אני כועסת. רק בבפנים שלי. 

~~~~

"אני לא חושב שאנחנו במקום שאת מסתירה ממני דברים"

לא זוכרת מה אמרת אחרי המשפט הזה. יודעת שדיברת. ניסיתי להקשיב. 

לא הצלחתי.

אני מסתירה. אני מסתירה.

כובשת את העיניים בריצפה, מצליחה להסתיר ממך את הבושה האיומה שכובשת אותי. 

אני לא מתכוונת, אבל יש דברים שאני לא יכולה. שאם תדע, שאם מישהו ידע, שאם.... הם נשארים רק אצלי.

בינתיים.

אולי כשאפסיק, אצליח לספר. אולי כשזה יחמיר מדי, ולא תהיה ברירה.

אולי.

אני מתביישת בעצמי, במה שאני, באיך שאני, ברבדים שהם רק שלי, עם עצמי. 

אני לא מראה את זה. זה מוסווה היטב בין שאר הדברים הבולטים יותר. 

אני לא כזו מוצלחת, לא באמת. 

זה רק נראה ככה מבחוץ.

וזה שאני יפה, זה רק עוזר להסתיר את זה יותר.

ואני לא באמת יפה, אתה יודע.

זה רק מבחוץ.

~~~~~

עוד לפני שהוא מרשה לי לשבת הוא הולך לחדר השני ומחטט בתוך משהו, משמיע רעשים מוזרים.

אני מנסה לנחש מה הוא מוציא משם. 

לא מצליחה.

הוא חוזר ומניח על השולחן שפריצר אלכוהול, כפפות כחולות, רפידות אלכוהול סטריליות ושלוש מחטים.

ואז הוא שואל אם הבאתי.

אני מוציאה ומניחה על השולחן. 

הוא מודד בעיניים ומשווה ובוחר מחט אחת.

אחרי שהוא מחטא גם את העור שלי, המחט ביד שלו - אני מבקשת להניח ראש על הירך שלו.

הוא נועץ את המחט. היא נכנסת מצד אחד ויוצאת מהשני.

זה כואב הרבה פחות ממה שחשבתי, ונגמר מהר מאוד. מדי.

הוא נועץ את זה בחור וסוגר מהצד השני.

חור.

זו לא צלקת, זה לא ברנדינג, אבל זה חור. 

שלו.

~~~~

"אני לא הולכת לשום מקום" אני אומרת "אני אשאר, עד שתגרש אותי"

הוא מנסה לצחוק, אבל שנינו יודעים למה התכוונתי. 

ככה זה.

~~~~

חור.

לא, תהום.

בור ללא תחתית. 

תמיד רוצה עוד. תמיד ארצה עוד.

עוד.

מפחדת שזה מבריח. יבריח.

אותך, או בכלל.

~~~~

~~~~

יש לי מקום.

בלב שלך.

בחיים שלך.

בין הרגליים שלך.

במקום הזה, כולי שלך. 

במקום הזה, כולך - שלי.

גם אם לא תאמר לי, כי זה לא מה שאנחנו או איך שאנחנו או מה שזה לא יהיה, אני יודעת.

~~~~~

חור.

לא אני. 

יש לי.

מעניין

כמה זמן עוד אצליח

לשמור על זה 

לעצמי

עננים

אני על עננים. 

רוכבת על עננים כל הדרך הביתה.

לרגעים, בכלל לא רואים את הדרך, רק הלבן לבן (צהבהב) הסמיך הזה, שעוטף אותי ברוך.

מסמא, ממלא, מסתיר ומגלה.

עננים

כל הדרך הביתה.

האיש שלי כבר במיטה כשאני נכנסת, בשקט, אל חדר השינה שלנו. מסירה מגפי עור שחורים ועוברת לנעלי בית. את הפיג'מה אלבש בסלון, שלא להפריע.

הספה מציעה לי את עצמה ואני נמוגה לחלום מתוק ונעים. השברים שלו עדיין מדגדגים כשעיני נפקחות אל הזריחה מעבר לחלון.

מרחפת אל המיטה, נספגת אל בין הזרועות החמות שלו שמקבלות אותי אליהן גם מתוך שינה. כל שקע בי מותאם לכל בליטה שלו. בשנייה בודדת אני עטופה באהבתו, בגופו, בנשימתו. 

בית. 

העננים החמים עוטפים אותי בבית. מחליקה מתוך מציאות מתוקה וספוגת אושר אל תוך חלום חדש, מפליגה אל בוקר חדש. 

אושר.

אושר.

ניצני כנפיים על הכתפיים

ששתלת בי אמש

הן תוספנה לצמוח

ואני אוסיף

לרחף על עננים

גומרת בשבילך. פעם ראשונה השבוע.

מהר, חזק. בלי הרבה כאב. בלי הרבה מחשבות.

נוהמת אל תוך המזרון, מנסה להשתיק ככל שאפשר.

אפילו שאולי השכנים כבר רגילים.

נהייתי חרמנית בטירוף, מבקשה פשוטה אחת:

"תכיני תה, בבקשה"

איזה?

"רויבוש דבש. כמוני"

תודה.

אושר.

"מחוייך"

זה נעים לי, לדעת שאנחנו שותים את זה יחד. מאוד

אני תוהה מה אתה עושה, מהרגע שידעת שהתחלתי, ועד שגמרתי. אתה מקבל תמונה לפני, עם כמעט כל האביזרים במקום. מביע שביעות רצון ואני ממשיכה ביתר כוונה. אתה איתי, במחשבות שלך?

אתה משפד אותי עלייך? 

אתה שומע אותי נאנקת? 

אתה מרגיש איך הכל מתכווץ ונדרך?

אתה נמרח במיצים שלי? 

אתה מושך בשיערות העורף שלי שנייה לפני שאני גומרת?

אתה דוחף לי את הראש למזרון להחניק את זעקותי?

אתה מקבל תמונה של אחרי. מרוצה. אומר שאני נראית שמחה יותר.

טוב לי יותר, כן.

אני אוהבת לגמור בשבילך.

"מחוייך.

גם אני אוהב את זה ככה"

אושר

אומרים שאלוהים נמצא בפרטים הקטנים.

אלוהים,

איש המילים שלי,

והחרמנות הבלתי פוסקת.

שלי, גם.

מחר.

הגעגוע אוכל אותנו כבר שבוע.

הוא לא יעלם, גם לא כשאשב איתו על הספה.

גם לא כשהוא יפרק לי את הצורה.

גם לא כשהלשון שלי תתפלש בין אצבעות הרגליים שלו.

גם לא כשהשיניים שלו ינעצו עמוק בתוך הבשר שלי.

הוא חסר בי.

גם כשהמילים שלו יוצאות מפיו ישר אל עור התוף שלי.

גם כשהידיים שלו חופרות בי.

גם כשהקיין מפרק אותי.

גם כשהסיכות נדחפות לתוכי.

גם אני, חסרה בו.

מחר

נוכל להניח את החוסר והגעגוע בצד. לתת להם לנוח, לפני שיחזרו לפעולה.

אוף

מעתיקה מהיומן:

אז מאיפה מתחילים?

זה לא היומן הראשון שלי. אבל זה הראשון שהוא מכוון מטרה. 

מצחיק, כשאני מנסה להגדיר את המטרה הזו, כי היא לא ממש מדוייקת, כל מה שיוצא לי זה:

"להראות טוב ולהיות מאושרת"

כאילו, מה? אם לא אראה טוב לא אהיה מאושרת? מה? אני לא נראית טוב עכשיו? אני לא מאושרת?

אני נראית טוב. אני יכולה להראות טוב יותר. 

אני רוצה טוב יותר.

גם מבחינת האושר.

אנחנו מדברים כמעט שעתיים. שעתיים שהוא מדבר ואני מקשיבה, ואני מדברת והוא מקשיב. שואל. מתעניין, מסתקרן. הוא מקבל מענה לסקרנות שלו, אפילו שקצת קשה לו להתמודד עם זה. הוא קצת מגמגם ולא ממש מבין (למה? למה? הוא חוזר ושואל כשאני מסבירה לו שאיש המילים בוחר לי מה לאכול). זה קצת מפתיע בהתחשב בעובדה שבכל פעם הוא מצהיר כמה הוא נהנה לראות אנשים סובלים. ושאם זה לא כואב זה לא שווה.

אחר כך הוא יבקש ממני להסיר את המעיל ויסתובב סביבי ויזרוק הערות לגבי הגוף שלי שבכל מעמד אחר היו מורידות ממני מפלים של דמעות. אבל לא עכשיו. הוא פה בשביל לעזור לי. לעזור לי להגיע למקום טוב יותר, עם עצמי.

הוא מחלק לי מטלות, הנחיות כלליות ומבקש שאביא איתי סרט מדידה לפעם הבאה שנתראה.

באימון שהגיע רבע שעה אחרי אני נותנת את הנשמה והגוף. 

צריך למצוא לו שם.

ולא, לא אלחנדרו!

מכירים את זה שכשמשהו מעסיק את מחשבותיכם פתאום אתם רואים רק אותו מסביב? למשל, כשאתם חושבים לקנות טויוטה, פתאום כל המכוניות על הכביש הן טויוטה. או כשחושבים להיכנס להריון, כל הנשים מסביב בהריון או בדיוק ילדו.

אז בזמן האחרון אני עוסקת הרבה באהבה. מתוקף כך יצא שהרבה מהשירים שתפסו את תשומת ליבי ומצאו את דרכם הנה עסקו באהבה. 

כשהטרק הזה התנגן, תוך כדי פעילות גופנית נמרצת, הוא ממש מצא חן בעיני וחשבתי שזה נפלא שסוף סוף תהיה חתיכת מוזיקה שלא קשורה לאהבה. 

אתם מתארים לעצמכם מה רבתה פליאתי כששם הטרק הופיע לאחר ששיזמתי אותו.

כבר אמרתי שאהבה היא המפתח לחיים?

אני עטופה בה.

היטב.

זה נעים לי.

"את לא יכולה להישבר" איש המילים שלי אומר לי כשהעיניים שלי מושפלות. אני יכולה ואני נשברת. אני לא אומרת, המילים רק מהדהדות לי בתוך הראש ומקפצות מדופן אל דופן עד שההד שלהן שוכח. אולי גם השברון ישכח. אולי. אני לא חושבת. גם לסדק זעיר יש כוח אדיר, ואני נסדקת בקלות. 

"אל תבכי" הוא אומר לי. אני בוכה רק מבפנים, בינתיים. אנחנו צמודים על הספה, יד אחת שלו בתוך השיער שלי. הוא קורא לי לחזור מהאיבוד המחשבתי שלי והדמעות מציירות שבילים כשהן זולגות. הוא מוחה אותן ואומר "אני אוהב שאת בוכה".

מטיילת בשבילים האבודים המתרוצצים לי בראש. כמו בחלומות שלי, המעליות תמיד מוזרות נורא ולא מתפקדות, המדרגות ארוכות ומלאות פניות ואף פעם לא יודעים לאן הן בכלל מובילות. אין מישורים. עליות וירידות בשיפועים בלתי אפשריים. 

מחוץ לראש שלי אנחנו מדברים. הוא לא אומר לי שהוא אוהב אותי. הוא אומר כל מני דברים בערך, ומסביב, ומשתמש בשורש הזה ושותל לי פרחים ופקעות וצמחי תבלין בלב ובנפש. "יש לי רגשות כלפייך". הדרכים בראש שלי פקוקות. הכל נעצר. אני מתנתקת מהן כשהעיניים שלי בתוך שלו והוא מחייך עם הלב. שלו, ושלי.

"אני נהנה לא לומר את זה".

"אני יודעת". 

הלשון שלו בפה שלי. כמה התגעגעתי אליה. הוא משחק קצת בציוד המשרדי שהבאתי איתי, ועוד לפני שהשריקות מפלחות את האויר אני נמוגה ונופלת. הוא אוחז אותי ומלטף ברכות כזו כשאני מנסה להבין לאן הלכתי, למה ואיך הצלחתי לחזור.

על הבטן. השריקות עושות יותר רעש ממני כשהגבעות שנשארות אחריהן נאספות ליצירה אבסטרקטית על הקנבס שהוא הגב שלי. עוד שלוש, ודי. הוא אומר. אני דומעת בשקט אל תוך הכרית ומעזה לבקש עוד בסופו של דבר. ומקבלת, עוד. והעוד הזה ישאיר בי סימנים גם בבוקר שאחרי. 

גם המילים שהוא יאמר לי יתוו בי שבילים שנעים לטייל בהם.

זה לא שביל של פירורים

אפילו אם

הפירורים

מסמנים לי את הדרך

פוסט רומנטי. לא, לא פוסט רומנטי, אלא פוסט רומנטי. כמו פוסט מודרני, פוסט ציוני או פוסט טראומה.

נדמה לי שפעם הייתי רומנטיקנית גדולה. איפשהו התפכחתי, או שהחיים אילצו אותי להתפכח. נטשתי את העמדה הרומנטית והתקדמתי, הלאה, לעבר הפוסט רומנטיקה. גם הפמיניזם התפתח לפוסט פמיניזם, אצלי לפחות.

רוב העולם עדיין דוגל בתפיסה הרומנטית, שוביניסטית. את מתאהבת במישהו (או מישהי, מה שעושה לכם את זה, מטעמי נוחות אמשיך בלשון זכר, כי זה מה שעושה לי את זה), במקרה הטוב הוא מתאהב בך בחזרה ומפה אוחזים ידיים אל עבר השקיעה יחד, עד עצם היום הזה ומעבר לו. כמו בסיפורי האגדות. הנסיך (על הסוס הלבן? חמור לבן? אופניים חשמליות לבנות?) מציל את הנסיכה. היא, כמובן, מתאהבת בו נואשות בו במקום והם חיים באושר ובעושר (בתנאי שההורים מקבלים את השידוך ולא מנשלים אותם מהירושה. או שעוצלי גוצלי לא גונב להם את הזהב והילדים) עד עצם היום הזה (כמה זה יוצא לנו? 500 שנה פלוס מינוס?).

אף פעם לא חוזרים לבדוק מה קורה איתם 7 שנים אחר כך. שלושה ילדים, משכנתא, 35 קילו מיותרים ותסכולים (מיניים או אחרים) מפה עד להודו. ובחזרה. 

לא שואלים מה קורה עם משבר גיל הארבעים. או החמישים (שזה הארבעים החדש). איך זה ממוסס עוד נתח ממה שהיתה, בתחילת הדרך, אהבה עצומה חזקה ומטורפת.

לא מדברים על זה שאולי הנסיכה לא גומרת. או שלנסיך יש משיכה למין קינקי מטורף. לא מסבירים, גם לא בחינוך מיני (יש חיה כזו?), על זכות האישה לגמור, על ויברטורים ועל פתיחות מינית כבסיס לחיי מין בריאים. על איך זה מרגיש, לגמור. על איך יודעים שזה זה. 

לא.

יש נסיך, הוא אמור לספק את כל הסחורה. הכל. הוא צריך להיות החבר הכי טוב, החברה הכי טובה, שותף לדירה מצטיין, עוזר בית משובח (טוב, זה רק במקרה ואת פוסט פמיניסטית, וזה לא סביר, אז תמחקי את זה מהזיכרון), אבא לתפארת, והזיון הכי טוב שהיה לך בחיים. הוא אמור לספק לך ביטחון, פרנסה, חום, אהבה ומין טוב. 

הוא.

רק הוא.

לבד.

עד עצם היום הזה (500, בלי מע"מ).

כן.

בטח. 

זה בכלל לא יותר מדי לצפות מאדם אחד לעשות את כל זה, היטב, וגם לראות אותך יולדת, להריח את הפלוצים שלך מתחת לשמיכה ולהחזיק לך את השיער כשאת מקיאה בבוקר בהריון הראשון (והשני, והשלישי, והחמישי, והשבעה עשר לא עלינו).

הגיוני.

איפשהו הבנתי שלא. זה לא.

יש לי צרכים שאינם נמצאים בסל הכישורים שלו. כמו גם לו, יש צרכים שאינם נמצאים בסל הכישורים שלי. אני לא מספקת לו הכל, אני לא יכולה. אני, גם, לא צריכה. בטח שלא חייבת. 

אפשר אחרת.

והעזנו, אחרת.

וכמות המסמרים שנזרקו לעבר הגלגלים שלנו הרקיעה שחקים. 

כי העזנו, ללכת נגד הזרם.

אחרת.

פעם, לא כזה מזמן (או שכן, אולי, מי זוכר), כתבתי פוסט מתוסכל על כמה קשה לי למצוא מישהו. מתוסכל הומוריסטי, כזה. כתבה לי מישהי בתגובה (לא זוכרת מי, בחיי, ולא נוטרת טינה גם) ש"מה את מצפה, שגבר נורמלי ירצה אישה נשואה שלא יכולה להיות הכל בשבילו" (פראפרזה חופשית מהזיכרון המחוק שלי. זה מה שבחרתי לזכור). קצת נעלבתי וקצת לא הבנתי מה הבעייה במה שחיפשתי לי. אחר כך הבנתי שבעצם אני מצפה ממנה לשבור את תבניות החשיבה המקובלות, כפי שעשיתי אני, לא לשפוט אותי על פי הסטנדרטים שלה, ולהבין שאפשר גם אחרת. 

וזה קשה.

ולפעמים החיים מלמדים אותך את השיעור הזה, וזה לא קורה בגיל צעיר. או בכלל (כי זכית בגבר שיכול להיות כל זה, ובטח יש לו גם זין של כושי עם רטט של שפן וביצים שפולטות שפיך בטעמי שוקולטה או קוסמופוליטן, תלוי מאיזו מהן הוא משפריץ היום).

שולץ הוא אהבת חיי. תמיד יהיה. הוא הבסיס בלעדיו אינני רואה את עצמי חיה. הוא המקום הבטוח שלי. הוא המחסה.

איש המילים שלי הוא אהבה אחרת. הוא מאפשר לי להיות אחרת. הוא רואה אותי אחרת. אני אחרת, איתו. בזכותו.

הם אינם משלימים זה את זה, או מנוגדים זה לזה. 

הם משלימים אותי. עושים אותי טובה יותר. שלמה יותר. 

אוהבת יותר.

ואהבה, לא אהבה רומנטית בהכרח, היא המפתח לחיים.

אהבה וסקס טוב.

לא, לא טוב.

מצויין!

קמתם הבוקר בלי אנרגיות? עייפים? בא לכם לתת בראש? הטרק הזה ירים אתכם מהריצפה, יזיז לכם את הרגליים, או לפחות את הראש.

כמו האופן בו השיר הזה בנוי, ככה גם אני צריכה. פתיחה מבטיחה, קצב שעושה ויברציות, באסים שמרעידים לשכנים את החלונות והדרגתיות שהולכת ונבנית. ככה, קצת בלתי צפוי, קצת כן, הרבה כוח.

הרבה כוח.

איש המילים שלי חולה. זה נמשך כבר הרבה זמן, לצערנו (שלו, שלי, שלהן גם), והצורך שלי בכאב מתעצם והולך ומאיים לבלוע אותי, או חלקים ממני לפחות.

מכאיבה לעצמי, משחקת באביזרים תמימים למראה אבל רעים, רעים מאוד.

הסימנים שהם נתנו בי עוד לא נעלמו, וחלפו כמה ימים טובים מאז שהורדתי אותם מעלי.

תיכף אסדר אותם שוב, בטח קצת אחרת, ואערוך נסיעת מבחן למתנה הקסומה שקיבלתי, לכריסמס. עוד תרוץ להעניק ולקבל מתנות, זה נהדר.

זו המתנה שלכם, תהנו:

המצברוח מתנדנד

כמו בשיר של ביאליק

שחגג יומולדת לאחרונה

מלמעלה

עד למטה

וכל הדרך חזרה