"אני אוהב להיות בתוכך ככה" אתה אומר כשאתה מזיין אותי מאחור. חזק. הראש שלי דחוק לתוך גזע העץ. הרגליים שלי מכוסות חול. הצרצרים מנגנים לנו מוזיקת רקע רומנטית במיוחד.
הנשמה שלי מלבלבת, והאביב עוד כל כך רחוק.
"בחיים לא נהניתי מזיון כמו שאני איתך" הצלחתי למלמל. בכלל לא מה שרציתי לומר.
כשזה זה, זה זה, אתה אומר.
וזה? זה הכי זה שזה יכול להיות. וזה כל כך טוב.
ויש עוד כמה מילים שרציתי לומר לך לפני שהלכתי לאיבוד בתוך החיבוק, הפעם חיבוק בלי שאמרת. אבל היה חושך, ואני רוצה לראות את העיניים שלך.
אתה מטריף אותי. אתה אומר שאני מטורפת. שאין עוד כמוני. שלהטריף מטורפת זה...מטורף.
וכשהזין שלך עמוק בתוך הגרון שלי, ואין לי אויר, ואני מתבאסת שאי אפשר להכניס עוד ממך פנימה, זה הכי מטריף שיש.
הוא כותב שהוא שמח מאוד שהכיר אותי, שאני באמת מיוחדת. שהוא מאחל שתהיה לנו אחלה שנה. יש לו מן חיוך קטן כזה, כמעט לא מורגש כשהוא כותב לי את המילים הללו. החיוך שלי כל כך גדול שהוא מאיים לבלוע אותי לתוכו. מה זה, מאיפה מגיע כל הטוב הזה?
כשהשיחה תסתיים שתי דמעות של אושר יזלגו במורד לחיי.
לפני כן הוא ביקש שאכתוב לו ברכה על החזה, באודם. חצי משפחה כבר בבית כשהדלת ננעלת והאותיות נמרחות עלי. החיוך לא נכנס לתמונה, בכל זאת המוקד בשדיים. אבל גם הם מחייכים, נשבעת.
כשהוא יזיין אותי מאחור, כמה ימים אחרי, אני אבכה בקול. בכל פעם שהוא יצא ממני בבת אחת ויטיח את גופי אל המיטה עוד חלקים ממני יתפרקו ויתפזרו מסביב. וכשהזין הזה שלו יפלח את התחת שלי בעוד החגורה תסמן לי את הגב והעורף אני אתפרק מכאב ואטיח את עצמי אל המיטה, מתפתלת, בוכה ומאושרת כמו שמזמן לא הייתי. מלאה. שלמה.
זה פשוט, הוא אמר לי פעם, על משהו שלא קשור או שכן, כי ממש לא זכור לי מה זה היה. המילים הללו חזרו בהקשרים שונים שוב ושוב. זה פשוט, הוא אומר. זה פשוט, אני מבינה. כל כך פשוט. כשזה נכון, הכל פשוט.
זה פשוט, לא לחשוב פתאום. לשחרר, או לפחות לנסות כמיטב יכולתי. לתת למחשבות ללכת הלאה, פשוט. לא להתעכב עליהן. לתת למחשבה אם אני בסדר ללכת, לדעת שאם לא הייתי הוא היה מתקן. לתת לחשש של איך אני נראית עכשיו להתמוסס אל הרצפה כי בעיניים שלו אני רואה כמה אני יפה. זה פשוט, לתת לו להיכנס אלי, פנימה, עמוק, ולא לחשוש לשנייה.
פשוט ונפלא כמו לאבד הכרה מכמה מחטים בשדיים ולהתעורר לתוך החזה החם שלו.
הספסל מוצב בגבו אל השביל. הלילה חם והראות לקויה, אך מספיקה בכדי שיראו. ושומעים. איך אפשר שלא לשמוע את הקצב המטורף הזה של הספנקים שהכוס שלי חוטף.
הראש משוך לאחור, מוחזק היטב בשיערי האסוף. הייתי יכולה לראות כוכבים בשמים, לו אפשר היה. הרגליים מפושקות. הוא מוסיף והולם בכוס הפעור והרטוב להחריד שלי. הקול נישא באויר הלילה הלח והסמיך. הם מתחילים להתקבץ סביבנו. לא יכולה לראות אותם. או לשמוע. אולי הוא יכול.
"תפשקי" הוא מורה לי "חזק" והרגליים שלי נמתחות לצדדים ככל האפשר. עוד ועוד ספנקים והראש מתחיל להתרוקן ממחשבות. אני יודעת את זה רק כי הוא ממשיך לדבר אלי, ושואל בצחוק אם אני עדיין חושבת.
"לא יודעת" מצליחה למלמל כשהיד החזקה הזו שלו תופסת את הפרונט של הכוס שלי בכזה כח שעכשיו אני רואה כוכבים. ומתפתלת. ומייבבת. אחרי נצח "די" חלוש נפלט ממני.
"אין יותר את המילה די. את לא אומרת לי די יותר, ברור?"
הבהלה משכיחה ממני את הכאב לאלפית השנייה. ואז זה שוב כואב כל כך שהמחשבות רצות במהירות כפולה והדרך היחידה שלי להתחנן להפסקה היא "אני לא יכולה יותר" ועוד כל מני תחליפים שנזרקים החוצה. זה נמשך עוד כמה שניות ודי. לא, לא די. וזהו. עכשיו אפשר לנשום.
"תסתכלי" הוא אומר ומשחרר את הראש שלי.
עשרה מהם, לפחות, עומדים סביבנו בחצי גורן. בוהים בנו בעיניים הקטנות והמציצניות שלהם. גדולים וקטנים בצבעים שונים.
"אם לא היית קיימת היה צריך להמציא אותך" הוא אומר לי תוך שהוא מחבר את יד שמאל שלי למתקן הקשירה. שאר הגוף כבר קשור היטב, מרותק כך שלא אוכל לזוז. מקצות הרגליים ועד קצות השיערות (איזה מחרמן זה שיער קשור ומתוח. אוח!).
איתו זו הכי תכנית כבקשתי שאפשר. נפגשים אחת לכמה זמן, כשלשנינו מבעבע הצורך. הוא נהנה לקשור, אני נהינת להיקשר. פשוט. זורם. נעים, קליל. נושם.
זה לא זה, זה אף פעם לא יהיה. הוא לא מכאיב מספיק (כולן מתלוננות על זה, הוא אומר בחיוך), הוא לא מנטלי ובכלל - הוא לא מרגיש עם הלב.
בשבוע הבא, אין לי כבר סבלנות לחכות! זה שיר ממש מוצלח. וג'ון הרט, למאותגרים מד"בית, זה ההוא מ"הנוסע השמיני". בשיר נאמר שהחזה מתפוצץ, כמו של ג'ון הרט. הכוונה לסצינה בה החייזר פורץ לו מבית החזה. ככה, שיהיה לכם להשכלה כללית.
הסלים מהסופר עדיין ממתינים על ריצפת המטבח. חלקם עדיין מלאים במצרכים. הלכלוך והבלגן בכל פינה. האיפור המרוח מתחת לעיניים. הכביסה על החבל.
ממתינים. לי.
אני במיטה, מתחת לשמיכה. הלפטופ על הירכיים. הדכדוך בלב.
לא רוצה לעשות כלום. רע לי ועצוב לי ולא מתחשק לי להכריח את עצמי. הכל יחכה. עוד מעט זה יעבור.
עוד מעט.
או שלא.
כל ההתחלות האלו מתישות אותי. מצד אחד, הם נופלים כמו זבובים וזה צריך לשמח אותי. כי אני חוסכת לעצמי המון זמן ואנרגיות וכאבי לב שהיו מתבזבזים על כל האנשים האלו שאפילו יחסי אנוש בסיסיים לא מסוגלים לקיים.
מצד שני כל אחד כזה זו תקווה המתנפצת בשאון.
אני אוספת את השברים, מרכיבה מחדש. לא כמו חדש.
ממש לא.
והרעב הזה, הולך ואוכל אותי. מבפנים. התסכולים נהיים חדים ודוקרים יותר.
ההמתנה הזו כואבת.
ההמתנה למשהו שסביר שלעולם לא יגיע.
המחשבה הזו פועמת בי ומהדהדת עד קצות האצבעות. אני נלחמת כל הזמן להוציא אותה, למחוק אותה מהראש. היא עקשנית, כמו בובו, והיא נשארת.
זה יום רע.
מחר יום חדש. לא בהכרח טוב יותר. אבל אחר, לפחות.
לא?
כועסת בעיקר על עצמי. שמרשה לעצמי ככה לקוות, לדמיין. שמאמינה למילים הריקות שלהם. שמתמסרת לרעיון הזה, שהנה, יש כ"כ הרבה ש*הוא* מצהיר עליו כמשותף, שזה בטח יעבוד. ואולי זה יקרה. ואולי זה יצליח. ואני נחמדה. והם נעלמים כלעומת שבאו, ובכלל לא מבינה למה. מה קרה פתאום? ואפילו פונה לכמה שנראים לי בסדר. וגם הם מתאיידים. אולי זה החום? אולי זו אני? זו לא אני, אני יודעת. ובכל זאת? מה עשיתי לא בסדר? הייתי נחמדה מדי? חכמה מדי? צריכה מדי? ישירה מדי? אמיתית מדי?
ואולי אין. אין פה את הדבר האמיתי. אולי יש כל כך הרבה מתחזים ומעמידי פנים שהם הופכים לחזות הכל.
ואני נכנסת שוב לגלגל הזה, למדרון החלקלק. לתחושות של חוסר ערך ושל עליבות ושל פחד. וכאב. כאב לב שלא עושה לי טוב. בכלל.
וכותבת. כותבת את המילים ומזילה את הדמעות ומנסה לחתוך את המועקה שהתיישבה לי בחזה ולנשום. אולי טיפה יותר.
בסוף העייפות תיקח אותי.
לא לפני שאצליח לאזור כוחות לסדר את הסלים, לנקות את הלכלוך מהפינות, להסיר איפור ולהוריד את הכביסה מהחבל.
זה גם בדברים הקטנים, לא רק בחתימת עסקאות של מיליונים בלחיצת יד (אותן אני עושה הרי השכם והערב).
זה כשמישהו אומר שהוא יתקשר והוא לא. זה כשמישהי אומרת שהיא רוצה להיות חברה שלי אבל לא עושה כלום כשצריך.
זה ללחוש לי מילים לאוזן, כאלו שנוזלות החוצה בין הרגליים, ולא להתכוון לשום דבר. אפילו כשמצהירים שכן.
ואני, אני אתן את המילה שלי אם אין כוונה מאחוריה? מסתבר שגם אני חוטאת. בעיקר לעצמי.
כשיצאתי מהדירה שלו הוא ליווה אותי לדלת. יכולתי לצאת לבד, אבל הוא בא. פתח את המנעול והניח יד על הכתף שלי. הביט בי במן מבט כזה שלא ממש יודע מה עושים עכשיו. חייכתי חיוך מאולץ. הוא רכן ונישק, חצי על הלחי חצי על השפתיים. יממה אחרי שהדלת נסגרה מאחורי הגיעה ההבנה שזו לא רק הדלת.
הבטחתי לעצמי מזמן שלא אתפשר. שלא אכניס את עצמי, שוב, לקשר שמתסכל אותי. שלא ממלא ומספק אותי, כפי שמגיע לי להיות - מלאה ומסופקת.
הוא לחש לי לאוזן פנטזיות ומילים שגרמו לי להאמין. למרות שהגוף רצה, משהו בי התמרד נגדו כל הזמן. מן הראשית ליחששה לי הבטן - it's too good to be true. איך? איך שוב לא הקשבתי לעצמי? לא רציתי להאמין לי.
כבר מזמן הוכחתי, ולא רק לעצמי, שיש לי חושים של מכשפה. שאני יודעת דברים שמתרחשים, רחוק מאוד ובלי שום קשר אלי. אני אומרת, אנשים לא מאמינים לי. ואז, זמן מה לאחר מכן, המציאות מוכיחה שצדקתי. ההיפך לא קרה. פאק, איך? איך שוב לא הקשבתי לעצמי.
הפעם זו אני שלא עומדת מאחורי המילים שלי, והולכת בלי לומר מילה.
הוא לא עשה שומדבר רע, בחיי. הוא לחלוטין בסדר. זו רק אני שהתפכחתי. החרמנות, זו שהמילים שלו ליבו בי, יכולה להוביל אותי כברת דרך קצרה מאוד. אבל כדי שבאמת אוכל לתת מעצמי, ואת עצמי, זה צריך להיות מהלב. זה לא עובד אצלי אחרת.
אלו תפיסות עולם שונות, משכנעת את עצמי. אבל אני כבר משוכנעת. הוא רוצה שאהיה כלום, חפץ, שאוותר על הרצון שלי לחלוטין למענו. אבל, וזה חתיכת אבל גדול, הוא לא לוקח אותי לשם. הוא אפילו לא מנסה. אולי באמת אין לו זמן (הוא מאלו שכן סוגרים עסקאות וכאלה), אבל זה בטוח יותר מזה.
אני לא רוצה להיות אפס. כלום. חפץ. רכוש. לא באמת ולא בכאילו. זה מכבה אותי. ואפילו שניסיתי לשתף פעולה, הגוף שלי מתמרד. המיינד שלי נכנס לאוטומט ועונה "כן אדוני" לכל שאלה ולכל גחמה, אבל עמוק בתוכי המחיצות עולות.
שם, ליד הדלת, בחיוך המאולץ, הן ננעלו. ונעלו אותו בחוץ.
יש בשיר הזה משהו מוכר, ציטוט מדגדג כזה. הוא ברור, ובכל זאת, לא לגמרי שם. כמו להכיר מישהו, ולזהות בו משהו מוכר, אפילו שהוא עדיין זר.
שינויים. הראשון בפורמט הכותרת של הבלוג. היות והן משמשות יח"צ לבלוג, ומופיעות במקום שם הבלוג עצמו, נראה לי כי כדאי להשתמש בהן ולא רק כרשימת השמעה המקלה עלי לעקוב אחר השירים המומלצים להאזנה על ידי.
השני יהיה בכותרת הבלוג, כשאצליח למצוא אחת מתאימה יותר.
גם בפרופיל צפויים שינויים. הם עוד צריכים להבשיל על העץ לפני שאקטוף אותם ואוכל להזין את מוחי במיץ רווי הסוכר שבהם.
אנאלי?
באופן כזה או אחר, עם או בלי סימן שאלה, כמילה אחת או משולבת במשפט - היא תמיד מגיעה בהפתעה ומבשרת על מותו הקרב של הקשר. לא כי אינני חובבת אנאלי (לא בהכרח, ז"א)(זו מן פואנטה להישאר עמומה בעניין, תבינו). אלא כי הספק שאלה הזו מגיעה תמיד, ללא ספק, מוקדם מדי. מתי זה לא מוקדם מדי? נראה לי שאף פעם.
למה? כמה שולטים בוודאי מגרדים בפדחתם (קירחת או לא, היינו הך) ותוהים מה רע בבירור התמים והמכריע הזה.
תהיתי אם יש טעם בנסיון להבהיר את הנקודה הזו. אם זה אינו שירות דב, לי ולשאר חברותי למסע.
בסופו של עניין החלטתי שכן (ברור, הרי אתם קוראים שורות אלו, לא?). ולו רק מן הטעם שהיא, הנקודה, מטרידה אותי. ומתחשק לי לחטט בה.
אני חייב לשאול אותך משהו. יש רק שאלה אחת שאני חייב לשאול. יש משהו שאני חייב לדעת.
חייב.
חייבים.
מעניין אם בספר החוקים של השולטים זה סעיף חובה? סעיף 1.01 לעניין הבירור המקדים למול נשלטת/סאבית/אחרת/מאחרת/נחקרת/נחדרת פוטנציאלית הינו החובה לברר את עמדתה בנוגע לקיום יחסי מין אנאליים.
מה הדחיפות? למה ממהרים כ"כ לדחוף את הזין לתחת לא לכם?
שהרי, ותסלחנה לי כל אלו שאינן רואות עין בעין עמי, מה זה בכלל משנה?
אם אני חובבת אנאלי מושבעת, שזה הדבר היחידי שעושה לי את זה ורק ככה אני רוצה שיזיינו אותי - הרווחת. אולי פחות משחשבת, כי בטח החור כבר כ"כ רפוי שזה במילא מרגיש כמו מציצה מזקנה בלי שיניים או שרירי לסת.
אם אני לא - הרווחת פעמיים: גם חור מהודק למשעי וגם דרך נוספת להתעלל - מנטלית ו/או פיזית.
זה משנה אם אני אוהבת את זה או לא? זה כ"כ חשוב לדעת, עוד לפני שבכלל מכירים פנים אל פנים?
מכל המעלות שהפרטנרית הפוטנציאלית יכולה להתברך, זו עולה על כולן? כלום, אם הכניסה האחורית חסומה תוותרו על הביקור בארמון? (לעיתים אני חוששת כי הדימויים עלולים להיות מורכבים מדי, ברם אין זה חסרון כיוון שכך אלו המאותגרים מהם ימשיכו לכרות את הענף עליו הם יושבים)(או ליפול לבור אותו כרו)(טרם נפל הפור בעניין).
מכך מסיקה אנוכי כי האדם למולי אינו שולט כלבבי. שהרי, לו הייתי רוצה שיעשו בי כרצוני, הייתי מוצאת עבד זקור זין ורודה בו יומם וליל.
זה משנה, עד כדי כך, שזה הופך לחזות הכל?
הרי אם תהיה התאמה, בהנחה שלא מדובר בתייר מזדמן המעוניין בזיון חד-חד-ערכי-אפסי, אזי נרצה לשמח ולספק זו את זה, ואם כל כך חביב עלייך דווקא הצד הזה - מי אני שאמנע אותו ממך (תכלס, לא נתקלתי ביותר מדי "אנאלי" בגבולות אצל נשלטות. לעומת מחטים/דם אצל שולטים. אבל אני סוטה)(הייתי חייבת).
ואם לא תהיה התאמה - הרי החור המיועד ישאר חתום ובלום בפניך בכל מקרה.
החפזון מן השטן, ידידי. והשטן לובשת פראדה. טוב, זה ממש לא קשור. וחבל.
בסופו של עניין - אם זה כל כך קריטי לך, לדעתי זו צריכה להיות הכותרת של האדומה הראשונה שאתה שולח. תחשוב כמה זמן ואנרגיות זה יחסוך לך. שלח אנאליך על פני המים, כי ברוב הימים תמצאנו (המקור מקהלת, אם כי לא בדיוק כך).
ואם זה נראה לך הזוי, זה בדיוק אותו דבר כמו לשאול את זה אחרי חמש דקות. או שעות. או ימים.
בעיני, לטעמי ולעניות דעתי - מי שמכתיב את מה שקורה בתוך יחסי השליטה הוא הצד הדומיננטי. יש להתחשב בגבולות של הפרטנרית (לא עדיף לשאול "גבולות?" במקום אנאלי? הא? הא?!?), אבל זו אינה תכנית לבקשתה. וגם אם אינה אוהבת, חובבת או מעריצת אנאלי - כל עוד זה אינו גבול - מה לעזאזל אתה חופר בזה כל כך מוקדם?
מי שלא מבין את הכותרת ו/או יודע באיזו אינטונציה ומבטא בדיוק יש לקרוא אותה, שיתבייש לו, ישב בצד בחושך וימלמל מאה פעם: "Who? Who does't want to wear the ribbon?!?"
חם.
חלק מקבלת הפנים המפוארת שלנו הוא מזגן מקולקל. ככה החוויה של איטליה ממשיכה להדהד בנו עוד ועוד, עד שגם פה הטמפרטורה תמריא למרומי 46 מעלות צלזיוס (לא בצל) וכולנו נתמוסס לבלילה דביקה אחת.
חם.
כ"כ חם שאפילו להדליק את הלפטופ מרגיש כמו משימה מעייפת כך שמוצאת את עצמי כותבת בנייד החכם והמוצלח שלי, תחת מאוורר התקרה שבכל פעם מחדש מוכיח שהוא היה החלטה מצויינת. בגלל זה אין לכם שיר. לו היה, הייתם מאזינים (כן, בטח) לצלילי שיר הגשם של מגי עכשיו.
חם.
הולך להיות חם יותר, בסוף השבוע. מכל מני סיבות, טובות וגם כאלו שלא.
חם.
אבל למה קופצות לי הנקודות?
חם.
גם הרבה יין לא ממש עזר לצנן את האווירה.
רק לשחרר חרצובות אצבעות ולקשקש מילים ללא מוצא. גם ללא ספק.
