|
|
|
איזה קליפ נפלא. אפשר לראות כמה אומנות כרוכה בתואר הזה, DJ, כמה זה רחוק מלהיות ה-מסדר-שירים-בלי-קשר-ברשימת-השמעה-בנאלית שכולנו מכירים.
הכל נקי ומסודר ובמקום.
כל הכלים שטופים, מסודרים. הצלחתי להכניס את כל הכוסות לארון. זה הרבה יותר מאתגר ממה שנדמה. לא יזיק לנו לשבור אחת או שתיים.
כל הפחים ריקים ומרוקנים.
המקרר מנצנץ.
כל הרשימה מסומנת בסגול.
זמן לנשום אויר חדש-ישן.
להתגרען.
ולהתנקות.
ולהתנתק.
ולקוות.
לקוות שבסוף גם תגיע.
התחלה חדשה.
הייתם חושבים שעם כל השינויים שהאתר הזה עובר מישהו היה טורח לתקן את הכיווניות של סימני הנשיקות.
אבל לא....
{} }{
ממתינה מחוץ לדלת. הדקות נוקפות דופקות ובכל שנייה השלולית מתחת לרגליים הולכת וגדלה.
עירומה, כמעט לחלוטין. כמעט זה כי בכל זאת על השדיים תלויים המצבטים היפים שקיבלה במתנה, מחוברים בשרשרת קרירה לקולר העור הרחב שעל צווארה, שרשרת שבקצה השני שלה ידית עור מעוטרת. גם נעלי העקב הגבוהות להחריד (16 ס"מ עקב, לא פחות) החוצצות בין כפות הרגליים למרצפות שאלוהים יודע מתי ניקו אותן בפעם האחרונה מעניקות מעט עטיפה לגופה.
ממתינה. רגליים מפושקות בדיוק כפי שהורה לה. ידיים מאחורי הגב. ראש מורם, עיניים פקוחות. פה פתוח. "מה שלא יהיה את לא מצמידה את השפתיים שלך אחת לשנייה. ברגע שזה קורה, הכל יגמר. הבנת?"
השרשרת המחוברת לקולר תלויה בין השדיים והרגליים שלה. ממתינה ליד שתאחז בה ותוביל אותה הלאה, אל מעבר לדלת הסגורה. אל מה שמחכה לה שם, בפנים.
ממתינה והמחשבות רצות לכל עבר. תוהה מה ממתין לה שם. או מי. הרגליים מתחילות לרעוד מהמאמץ הכרוך בעמידה ממושכת על העקבים האלו. כל השרירים מתגייסים בכדי לייצב אותה במקום. כך. בדיוק כמו שצריך.
היא לא ממש יודעת איפה היא. או מה סביבה. או מאחוריה. או מצדדיה. אחת שתיים שלוש. כל הדרך הייתה עם ברדס על הראש ולא ראתה כלום. רק אחרי שהפשיט והעמיד אותה בדיוק כפי שרצה הסיר את השק השחור מראשה והורה לה להביט קדימה, לא להסיט את המבט. גם לא לשנייה. והיא - מה שאומרים לה היא עושה. זה לא נשמע לה כמו מקום סגור, אבל גם לא מקום הומה או פתוח. מבואה כלשהי. לא ברור לה מה מידת הפומביות, אבל הרעיון שמישהו יכול לעבור ולראות אותה כך מכווץ לה את הכוס וסוחט עוד מיצים עסיסיים. נשימה עמוקה.
הדלת נפתחת והוא שולח יד אל הידית הנושאת את שמו ומוליך אותה אחריו. הדלת נסגרת. "את חופשיה להביט לכל הכיוונים".
זה בית גדול, מרווח, מפואר. גם בחושך רואים כמה אור יכנס כשהשמש תזרח. מולכת אחריו במעלה גרם מדרגות מינימליסטי אל הקומה השנייה. בקצה מסדרון לבן לבן יש דלת פתוחה ואור רך וקלוש הבוקע ממנה.
הם נכנסים אל החדר. במרכזו מיטה גדולה עשויה פיתולי ברזל מסולסלים. במרכזה דמות, עטויה חליפת ויניל המכסה את כל כולה. רוכסנים מבריקים במקום בו נמצאים הפה, הפטמות, המפשעה. לא ממש ברור אם זה גבר או אישה.
הוא מוביל אותה ומעמיד אותה אל מול הדמות. משחרר את האחיזה בשרשרת הקולר וניגש אל הדמות. הוא קושר יד ימין אל צד ימין ויד שמאל אל צד שמאל. הדמות יושבת, הרגליים שלה על הרצפה. הוא מטיח את הדמות אל המיטה ופותח את הרוכסן.
ממה שמזדקר החוצה מובהר ללא ספק כי זהו גבר מתחת לחליפה השחורה. היא מובלת ומוצמדת אליו כשהרגליים שלה מפושקות מעל הזקפה האדירה שלו.
"כשאומר לך, את משתפדת על האיבר הנהדר הזה. השקעתי זמן רב למצוא איבר כזה משובח. אני מאוד מקווה שתעריכי את ההשקעה שלי. וגם את משה והאיבר המשובח שלו, זונה".
הוא נעמד מאחוריה ומעביר את ציפורניו על הגב והעורף. יודע כמה זה מטריף . כמה האזורים האלה רגישים אצלה. כמה זה מגרה. הנשימות הופכות מהירות יותר והוא שולח יד אל בין הרגליים.
"תשמרי משהו לאחר כך, שלא תתייבשי לי" צוחק.
"קדימה, אני רוצה לראות את האיבר נעלם לו בתוך הכוס הרטוב והחם הזה שלך".
היא מטפסת על המיטה, ברך מכל צד ומחדירה את האיבר לתוכה. הוא גדול ורחב וזה מרגיש כאילו היא מלאה כל כולה בדבר הזה. הוא כולו בתוכה והיא מתכווצת בהנאה ומתחילה להתנועע בעדינות.
משיכה עזה בשרשרת הפטמות שלה מבהירה שעשתה משהו לא בסדר.
"אמרתי להשתפד. לא להתנועע. אל תזוזי".
קפואה ורותחת. התחושה של הזין הממלא את תוכה מטריפה. נושמת בכבדות, ובלי משים אנחות קטנות נפלטות. אנחות של מאמץ, לכבוש את הצורך לרכב על הזין הזה. קפואה במקום ורק השרירים של הכוס מתכווצים על הזין הזה בלי שליטה. פועמים. מעבירים זרמי עונג בכל גופה.
"משה, אם אתה גומר אתה תתחרט על זה הרבה מאוד זמן. ברור?" המהום קצר והחלטי מתחת למסכה לאות הסכמה.
"את יכולה לזוז להנאתך, זונה. כדאי שתנצלי את הזמן שלך היטב".
בחיוך רחב האגן שלה נע קדימה ואחורה, כשהאיבר המהודר של משה נעוץ בה. מניעה לניעה הדגדגן שלה נהיה נפוח יותר ומגורה יותר והאנחות הנפלטות ממנה נהיות חזקות יותר ויותר.
השרשרת של הפטמות מתנדנדת בפראות ומעבירה גלים חדים של כאב שרק מעצימים את העונג המתחיל להציף אותה. משוחררת. בתוך הקולר והשרשראות והמרות המוחלטת שלו, היא מרגישה משוחררת יותר מאי פעם. כל תנועה שלה היא בעצם שלו. בשבילו. הוא הביא את הזין הזה בשבילה, להנאתה. והיא בהחלט מתכוונת להנות ממנו.
ככל שהניעות מעצימות והקולות הנפלטים ממנה מתגברים היא הולכת ושוכחת מה מתרחש סביבה. איפה היא. מי תחתיה. זה רק היא והזין הזה שבה.
עד שמשיכה בשרשרת הפטמות מחזירה אותה למציאות. המצבט מפטמתה השמאלית משתחרר והכאב מפלח אותה באכזריות כזו שהיא נעצרת ושולחת יד להפיס אותו. עוד לפני שהגיעה למחוז חפצה נעצרת היד ונתפסת באחיזה חזקה. "תמשיכי להזיז את האגן שלך, זונה. ורק אותו".
נעה בדממה, מבוהלת ומוטרפת מרוב חרמנות. הרוכסן על הפטמה הימנית של משה נפרם והוא מחבר את המצבט אל הפטמה שלו, ומהדק אותו היטב. עכשיו היא נוטה בזוית מטה, בכדי שלא למתוח את השרשרת ולהכאיב, לשניהם, יותר ממה שצריך. הוא מוציא צמד מצבטים חדש, פורם את הרוכסן השמאלי ושוב מחבר בין הפטמות, שלה ושל משה. תומכת בעצמה עם הידיים בכדי שלא ליפול מטה, והוא נעמד מאחוריה ודוחף את הראש שלה אל תוך החזה שתחתיה.
"תפערי את התחת שלך בשבילי, זונה".
שולחת ידיים לאחור, אוחזת בפלחי הישבן ומסיטה אותם לצדדים. יודעת מה עומד להגיע. ואיך.
יריקה חמה והוא חודר אותה בתנופה אדירה. הכאב מפלח אותה כמו חרב ודמעות זולגות במהירות בליווי יבבות רמות. היא מלאה יותר משהייתה אי פעם. הזין האדיר של משה בכוס שלה, הזין שלו בתחת. כאובה ולוהטת וחרמנית מתמיד היא מתייצבת במקומה בכדי לאפשר לו לזיין אותה חזק וכואב, בלי רחמים. כמו שהוא אוהב. כמו שהוא צריך.
השער הארוך שלה נלפת ביד אחת שלו, בשנייה הוא מהדק אותה אליו ודופק אותה חזק כל כך שהראש שלה מתנגש בסנטר של האיש שתחתיה.
"יופי, זונה. תתאמצי בשבילי. מה חשבת? ששכחתי שכך ביקשת פעם? להיות מלאה בכל החורים בו זמנית? חשבת ששכחתי שיש עוד חור פנוי?"
השער נמשך עוד יותר לאחור מה שמאלץ אותה להרים את הראש ואת המבט מעלה. הוא שורק שריקה חדה ואל החדר נכנס גבר נוסף עם זקפה מוכנה. ניגש בריצה ונעמד על ברכיו מעל הראש של משה ומול הפרצוף שלה.
"קדימה, תמלא לה אותו, יוסי". הזין של יוסי עבה וקצר ובקושי מצליח להיכנס פנימה.
"מצויין. עכשיו הזונה מלאה עד תום" הוא אומר וממשיך להלום ולזיין אותה חזק. זה כואב כל כך ומגרה כל כך והיא מרגישה איך היא מתנפחת ומתמלאת ועומדת להתפוצץ.
"תגמרי, זונה. תגמרי. אני רוצה להרגיש אותך מתכווצת עלי כשאני מתרוקן אל תוך התחת שלך" הוא מהדק את משיכת השיער, לוחץ בידו השנייה על הגב ומצמיד אותה עוד יותר אל הזין שתחתיה. הכוס והתחת שלה מתוחים ופועמים וכואבים ו...
זהו.
גמרתי.
פה נגמר הסרט, נדלקים האורות.
מכובה הויברטור. מנותקים המצבטים. נשטף הפלאג.
כותבת,
שאזכור להשתמש בפעם הבאה שארצה לגמור חזק.
ולבד.
כל כך הרבה פעמים שמעתי את הגירסה הזו, שלשמוע את בואי שר את זה מרגיש לי זר ולא שייך.
כמעט כמו שהרגשתי כשפתחתי את העיניים וראיתי את ליאו שם, מתחתי. זר ולא שייך.
נדמה שזה נגמר עוד בטרם התחיל. ואני אלופה בהתחלות בלתי גמורות.
לאו דווקא בגמירות. אבל זה לפעם אחרת.
מחיאות כפיים
פייד אאוט
come as you are
לא קשור, השיר. הוא נהדר, אבל לא קשור.
בוהה בה. לא, לא בוהה.
מסתכלת.
לא, לא מסתכלת.
בוחנת.
כן.
העיניים סורקות אותה, כל מילימטר, כל פיסת עור. כל קמט. כל צלקת. כל תלתל, בנפרד.
וביחד.
החיוך שלה נעים. היא יודעת את זה? נראה לי שכן. לפעמים.
לפעמים אני קולטת כמה היא יפה. פראית כזו, לא יופי של פרסומות, או של סרטים.
ככה, בלי איפור, עם שיער פרוע וגופייה עם מחשוף נדיב. כחולה, עם פייזלים ופרחים.
https://thecage.co.il/userpics/59712/20150623_095111.jpg
ליאו אמר לה שהיא כמו ים. שאפשר לטבוע בה. שיש לה גלים קטנים, במשפטים קצרים. שאפילו שזו קלישאה ושהוא לא ממש ברור, זה פשוט כך.
ים.
"יש בך משהו שהוא ילדי. (לא ילדותי).
את לא מופתעת מדברים. לא בגלל שראית הכול . אלא בגלל שזה נראה שאת מתייחסת לדברים כאילו זו פעם ראשונה. כמו ילד. גם ילדים לא מופתעים"
כן.
דברים בשבילה הם פשוט מה שהם. ליאו אומר שהיא באה בלי ציפיות, ולא הופתעה.
היא מסכימה, וחושבת לעצמה שבאה בלי ציפיות, אבל עם תקווה.
תקווה שהתחזקה כשאמר לה, כשרק הגיעה, שלפחות תהיה שיחה טובה.
אחר כך, כשהיד שלה בשלו, היא חייכה גם עם הלב כשאמר שהוא חושב שהם יכולים להיות חברים טובים.
אחרי אחר כך, כשהשיניים שלו ננעצו בבשר שלה והיא נאנקה בעונג שמיזג אותם לכדי יחידה אחת דברים התחילו לקבל מימד מציאותי.
הוא שאל אותה, אם היא רוצה להיות שלו. הנשלטת שלו.
כן. אני רוצה.
אז את שלי.
היא בכלל לא נשלטת.
היא נטרפת.
נטרפת על.
https://www.youtube.com/playlist?list=PLuaBXSZfhmbpCn7VxNa-fqiNkMsYl13nA
היתרון בפלייליסט - הרבה מאוד שירים נהדרים שכייף לשמוע.
החסרון - את כולם כבר שילבתי פה בפוסטים, ובכל פעם שמאזינה לאחד בא לי שוב.
מחפשת שירים עם כוכבים
ז"א עם המילה כוכב
יחיד או רבים
בכל שפה שהיא
השרירי לא יודע את זה, הוא בכלל ונילי, אבל הוא השולט המוצלח ביותר שהכרתי.
הוא מקבל תמונות של כל דבר שאני אוכלת. שואל ובוחן ובודק את כל מה שלא נראה לו. מעיף לי מהחיים את מה שאני לא צריכה. מכניס הרבה ממה שכן.
כשקיבלתי ממנו את התפריט החדש הייתי עם דמעות בעיניים. אחרי שבוע התוצאות הראו כמה הוא צדק והדמעות התחלפו בחיוך ענקי.
הוא יושב לי על הוריד, מקפיד על כמות ואיכות האימונים שלי. הוא זוכר מתי אני עושה מה, ותמיד בודק אם הלכתי ואיך היה. ואיך הברך. והעייפות. והרעב. והמצברוח. ואם הכרתי מישהו חדש, ואם הוא שווה משהו בכלל.
הוא בוחן כל תנועה שלי, מתקן אותי במבט זועף ומשתדל שלא להעיר לי בקול מול כל הקבוצה, אפילו שאמרתי שזה בסדר כי החשש מזה גורם לי לכווץ את הבטן והישבן כל הזמן. כשלבשתי משהו שמחמיא לי הוא גומל לי בחיוך רחב ואפילו במחמאה חבויה בקולי קולות.
הוא מעניק לי תשומת לב וזמן וחכמה וידע שגורמים לי להעריץ אותו ולהיות מאושרת שהכנסתי אותו ככה לחיי.
חבל שהוא ונילי.
וגיי :)
נכון שכתוב אצלי בפרופיל, ברמיזה אמנם, שעכשיו זה לא הזמן המתאים? נחשו מה? עדיין מגיעות פניות. הפתעה? לא. נכון שזה קצת עצוב?
אני מתעלמת מחלק ניכר מהן, מהטעם הפשוט של חוסר זמן ואנרגיות.
ולא, אם תעליבו/תנזפו/תצוו/תריירו/תסתקרנו/תתפלאו/תחמיאו/תזלזלו/תחייכו זה לא יעזור לכם.
לחלק קטן אני טורחת לענות. מסבירה בדרך כלל שאני בתקופה כזו, שקשה מאוד להוציא אותי מאיזור הנוחות שלי. כל אחד חושב שהוא הוא המגנט רב העוצמה הנדרש כדי למשוך אותי. יוצא בהצהרות. הבטחות. שבועות ונדרים. כולם מתנפצים על חומותי הבצורות.
היה אחד שעניתי לו, והתקשקשנו, והיה לי גם נחמד. אפילו נהנתי קצת.
אפילו, שמע ישראל, שיתפתי פעולה עם כל מני בקשות שלו, עוד בטרם שוחחנו טלפונית או נפגשנו.
פתאום הבנתי שזה לא שאני לא ממש רוצה, או שנמאס לי, או שלא מתחשק לי או שקר כלשהו אחר.
זה פשוט הפרטנר שלא מוציא את זה ממני.
במקרה דנן הכל התנפץ עם שיחת הטלפון (הראשונה, האחרונה והאחת הרבה יותר מדי) שהיתה בגדר הטרדה מינית ברוטלית.
אבל עדיין מוקירה תודה על ההבנה שזה לא אני.
זה אתם!
יאיי!!
אין לראות בדברים הזמנה גורפת להציע הצעות
מבטיחה מראש להתעלם מכולן
באלגנטיות הנדרשת
אני עייפה. פיזית. מנטלית. רגשית. נפשית. רגלית. בטנית. ראשית. אפילו השיער שלי עייף ואין לו כוח להסתלסל.
עומדת פעורת עיניים על מסילת העונות ומרגישה איך הפסים רועדים כשהקיץ מתקרב בשעטה ומאיים לשרוף אותי עוד בטרם הגיע.
מותשת.
אימון רודף אימון. השעון מודד אותי ומראה לי שכשאני עייפה ואין לי חשק, גם הגוף לא משתף פעולה ולא שורף מספיק. לא כמו כשאני שם על אמת וגם מצליחה להינות מכל דקה.
ארוחה רודפת ארוחה. השרירי החליף לי את התפריט לגמרי. לא טוב לי עם התפריט החדש, אבל אני יודעת שהגוף צריך את השינוי הזה, כדי לקחת אותי לאן שאני רוצה להגיע.
מכונה רודפת מכונה ואני מרגישה ממש כמו במערכון מהילדות: "כל היום מכבסת תולה" רק שאני פחות תולה ויותר מייבשת-מקפלת-מסדרת למקום.
פה ושם מגיחה איזו אדומה חדשה ממישהו שאולי יש בו מעבר לסתמי, ואיך שדברים מתחילים להתקדם מעבר לשטויות של המילים הראשונות אני מתחילה להימנע, להתרחק, להשתבלל ולהתעצבן על הכל.
אין לי כוח.
אין לי חשק.
לא בא לי כלום.
גם לא לכתוב.
אז די.
כן, אני לפני מחזור
כל הזין!
רוכבת. מהר מהר. בעצם, לשומקום. יותר נכון, במקום.
כבר אין לי אוויר, השרירים ברגליים לא מאמינים למה שעובר עליהם.
עוד קצת, עוד מעט, עוד התנגדות, עוד עלייה, עוד ועוד ועוד וזה לא נגמר.
נצחון של הרוח על הגשמי, זה בטוח.
"יהלום*, איפה את?" המאמנת מנתקת אותי מהמיינד הנוזלי שלי.
מבולבלת, עונה לה "אמרת התנגדות גבוהה, לא?"
"כן, לא לזה התכוונתי. רואים שאת לא פה, את כל הזמן חושבת. איפה את?"
לקח לי נצח (לפחות זה הרגיש ככה) להבין מה היא רוצה ממני.
מה זאת אומרת "את כל הזמן חושבת"? יש אפשרות לא לחשוב כל הזמן?
אני ממלמלת משהו על כביסה (גיליתי שזו תשובה נפלאה, שסוגרת את הפינה ולא מרחיבה את הדיון. הכביסה היא חיינו).
היא ממשיכה להתעלל ברגליים שלנו והלב שלי עובד בקצב מטורף.
גם המוח. תמיד.
תמיד.
מעולם לא הצלחתי "לא לחשוב". אפילו לא לשנייה. אף פעם. לגמרי.
לא מאמינה שזה בכלל אפשרי. לא לחשוב. או האחות המפגרת שלו - לחשוב על כלום. איך חושבים על כלום, למען השם? גם כלום זה משהו, ואז זה כבר לא כלום, לא?
הייתה איזו סדרה כשהייתי קטנה, שלמרבה הצער אני לא זוכרת את שמה**, בה היתה איזו חייזרית או יישות לא אנושית כלשהי שתקשרה עם איזה ילד באופן טלפתי. היא היתה כמו מן אבן ברקת בוהקת, והיא היתה עוזרת לו, נדמה לי. כשהוא רצה לתקשר איתה, הוא היה צריך לרוקן את המחשבות שלו.
זה תמיד הפליא אותי. שהוא יכל לעשות את זה. קינאתי נורא. והתבאסתי מאוד כי ידעתי שאם תקרה בדרכי יישות שכזו לעולם לא אוכל לתקשר איתה, כי אני לא מסוגלת לרוקן את המחשבות שלי.
לא סתם לא מסוגלת לרוקן, או להפסיק לחשוב. הן תמיד מתקיימות בכמה רמות. רבדים. לא בעניין של עומק, אלא בעניין של כמה זרמי מחשבה בו זמנית. שניים, מינימום. והשלישי מנהל את מה שאני עושה, פיזית, באותו זמן.
גם עכשיו, תוך כדי הכתיבה, אני חושבת על עוד כמה דברים, שמתפצלים וזורמים ונשפכים לאחרים.
לפעמים אני הולכת לאיבוד בתוך כל זה ותוהה איך הגעתי למחשבה הזו. הכי כייף זה ללכת אחורה ולשחזר את מה שהוביל אותי לכאן, ולבחור בשביל אחר באותה ההתפצלות.
ועכשיו אני חושבת שמחר יומולדת.
השלושים ו האחרון שלי.
ושהיום לא-חתונה של חברה יקרה.
ואיזה מזל שגמרתי לפני כמה דקות, כי ככה אני יפה יותר. אבל אולי היה כדאי שזה יהיה קרוב יותר לאירוע, ואולי אפשר גם. לא?
ואין החלטות של יומולדת. ואין שום דבר שהייתי רוצה. רק שימשיך לי ככה, ראש מלא במחשבות, לב מלא רגשות, וכוס שגומר מדי פעם. ככה, לא רק כדי להיות יותר יפה.
ואולי, אולי בארבעים ו אצליח לרוקן. ואולי לא.
למי אכפת.
חג לזנייה שמח
*היא לא באמת אמרה יהלום, מיינד יו.
**פרס יקר ערך למי שיעזור לי לגלות איזו סדרה זו הייתה.
