פחחחחחחחחחחחחח

ברצינות?
כל מי שפה סובל מחוסר ביטחון? למה ככה ה?נורמלים? מגדירים את זה?
אולי יש בזה משהו? כי כשיותר משלושה אנשים אומרים לך שאתה שיכור אז אתה שיכור.
וכבר עבר מספר האנשים לא מבוטל שהמליצו לי בחום לעזוב את המקום הזה,שקדחו לי והטיפו לי שפה אין אף אחת שווה את זה באמת.
והיום קיבלתי שטיפה רצינית.
וזה לא שאני לא יכול למצוא בחורות בחוץ, אין לי את הבעיה הזאת
אבל משום מה חשבתי שאולי פה אני אמצא מישהי שגם יהיה לי כיף להינות איתה וגם יש לה את השריטה שאני מחפש, ועדיין עוד לא מצאתי ( פה ) את האחת עם השריטה המתאימה.
אז אולי באמת עדיף לשבת בפאב וכשהבירה כבר בראש פשוט לצעוק ?מי אוהבת שקושרים אותה?!?!?
תענה תענה, לא תענה אז יגרשו אותי מהמקום במקרה הכי גרוע.




ועוד משהו.
סופר שטחי, אבל חומר למחשבה.

אני לא מכיר הרבה אנשים עם יצר הרס עצמי כמוני, סאדיסט מזוכיסט.
עושה הרבה סמים ומכל הסוגים, לא מקשיב לעצות של מנוסים ואוכל גם הרבה חרא מזה.
אבל אם אני, מגוש שומן, משק תפוחי אדמה רקוב שהייתי.
בלי טיפת ביטחון עצמי והייתי נגעל ממני ומה שאני עושה
הפכתי לסוג של ספורטאי, שרץ ושוחה ומתאמן כ-ל יום.
מכון, אמונויות לחימה ויוגה
גם אתן יכולות, וזה שאתן השלמתן עם זה שאתן נראות לא כמו שהייתן רוצות להיראות אז זה לא בסדר. כי אין שמן אחד בעולם הזה שלא חולם על להיות רזה
ונפש בריאה בגוף בריא
ואיך את מצפה שאני אכבד אותך במינימום אם את מחרבנת על עצמך?????
חלק מהבנות פה גרמו לי להוציא כזה רוע שאני יודע שהוא נמצא בי אבל היה לי ממש קשה אפילו אותו להוציא.
ואני באמת מאמין שאין כזה דבר בן אדם שהוא לא יפה, איך שאתה נראה זה האנרגיות שאתה משדר,
את מרגישה חרא עם עצמך את תיראי ככה
וזה לא רק זה, זה בא לידי ביטוי הכל; בחיים, בעבודה, במשפחה ובמערכות יחסים

ואני רוצה לעוף

הסיבה שאני מדבר ככה כאן, כי נמאס לי המין שנשי שנמצא כאן.
ולמרות זאת, כמה שסלדתי מבנות העיר שלי, הצפונית והמפונקות האלה שמרשות לעצמן הכל כי אבא שלהן הוא מנכ?ל העולם.
והן נראות ככה!!!! כי הן מרגישות ככה וזה מה שהן מקרינות, ובגלל זה כל אחת שם נראת כאילו היא 1000000 דולר (בימנו יורי).
אז כן, כזאת בא לי, אחת שדחוף אותי להצליח ולא להשלים עם המועט

ובזמן שאני כותב את המכתב ההתאבדות הזה אני משלים עם עובדה שאני צריך לחזור למקום שממנו באתי.
חשבתי שבגלל שאני נמשך ומרגיש שהעולם הזה הוא חלק ממני אז אני ארגיש פה ?בבית? או איזה זין מהסוג הזה

אז שלום לך כלוב
ושלום לכן בנות הכלוב שתסתמו את הפה, תתחילו לרוץ ותשקיעו קצת כסף בקואוצ?ר טוב 

היומולדת של האחיין של בן החמש עוד שעתיים, ואני כבר בדרך אליו, לסדר קצת.
ואז אני מקבל טלפון מאמא שלו ואני שומע ברקע אותו אומר ?אמא, תגידי לו שמשעמם לי?

אני לא זוכר את הפעם האחרונה שככה מיהרתי.
איזה ילד

הרבה זמן שלא כתבתי.
לא יודע למה.
משם מה אני לא מוצא שלווה, בכלום. אני חי את החיים האלה והלב שלי דופק על 180 כל הזמן,
פול און

אני יודע מי אני, ולא רע לי עם זה
אבל אני לא מרגיש נוח, משהו חסר משהו תקוע כמו עצם בגרון
כמו בנהיגה כשהערנק מלא בכסף קטן, וזה משגע את השכללל כמה שזה לא נוח
אני מנסה לעשות כל מיני דברים, אני מספיק לעשות הרבה
קריירה, חברה, עסק. יש לי מה לעשות,, אני עובד ולא מעט, קבוע במכון, פתחתי עסק עם האחים שלי, אני יוצא מלא, חברים משפחה, בקיצר לא משעמם לי
כאילו, כן משעמם לי. אני קם בבוקר כי אני צריך, לא כי אני רוצה
אין בי רגש, אני מרגיש כמו רובוט
חשבתי האמנתי שפה אולי אני אמצא שלווה, קצת שקט.
חחחחחחחח חחחחחח
ו חחחחחח
זין בעין מצאתי


מה ירגיע אותי? מה יגרום לי סוף סוף להפסיק להיות במרדף חסר תכלית?
בא לי סתם לתפוס מישהו ברחוב ולקרוע אותו מכות, לשבור אותו. סתם כי אני יכול
בא לי ללכת, פשוט ללכת. להעלם, נכון שמספר אנשים ירגיש בחסרוני, אבל כמו שאמרתי, לא אכפת לי כל כך. אין בי רגש,.
אני לפעמים מרגיש כמו דקסטר (בלי הרציחות [בנתיים{אין לדעת מה יקרה בעתיד}])
אני מרגיש כאילו יש בי איזה משהו שצריך לצאת, איזה חיה שצריכה להשתחרר, השרירים שלי בוערים!
אני כותב את זה ואני מרגיש אותה מכוננת לי מאחורי המצח, ממש בין העיניים, מחכה,
אבל למה? יאללה כבר צאי. נראה מי את מה את שווה, אולי את סתם חתולה אידיוטית (סליחה אם פגעתי בקהילת החתולים/ת[זדיינו לי מהפוסט])

אוווףףףף אני צריך עזרה

איפה את עם השמלה האדומה ושתי הצמות?
ילדה קטנה יחידה ותמה
זאת ששואלת הרבה למה
זאת שכל החיילים וכל התותחים יעמדו חיוורי פנים מולה ללא תשובה

איפה?

תאמת שאני לא יודע מי היה השולט ומי השנלט.
זה התחיל מזה שהיא אמרה שיש לה רק בקשה אחת. לאט, רק כמה שיותר לאט. אז היא התפשטה לאט וירדה על הברכיים ראשה מורכן וידיי. מאחורי גבה. והיא לוחשת מבקשת לאט.
אז אני קושר את ידיה את רגליה ומשתדל לעשות את זה כמה שיותר לאט.
הקשרים יצאו חזקים ומדויקים. אז אני נעמדתי ורק הסתכלתי. אולי רבע שעה. עומד ומתבונן בה. הנחתי את ידי על גבה. ובתוכי מתפעל מהקעקוע שלה, עץ סקורה ענקי, צבעוני על כל גבה. מתחיל מהירך לישבן מהגב בתחתון ועולה על הכתף השמאלית ונשפך ממנה. אני מניח יד על גבה. ונראה שלא הזזתי את ידי בכלל. התנועה הייתה כל כך איטית ומרחפת. לאט לאט לומד איזה נקודות מרעידות אותה. איפה לעצור קצת להרגיש את החום שנפלט ממנה וממני חום שהתלהט ממש.
אני מחזק את החבלים. מותח את קשירה. מגביר את הלחץ. והכל חדש לי, כל כך לאט, הרגשתי שנכנסתי לסוג של טראנס פשוט.
מצבטי פיטמות סגירה משיכה קלה, עוד סגירה, לחיצה ומשיכה, כל תנועה לוקחת הרבה זמן, 15 20 שנית אולי חצי דקה לפעולה אחת.
אני מרגיש את הנשימה שלה, איטית שטחית כאילו לא נשמה בכלל. היה נראה כאילו היא ישנה וגופה נשאר במקום רק בזכות החבלים שקיבעו אותו.
והיא מלמלמת כל הזמן בלחישה שבקושי נשמעת ?לאט?.
............
.....
..........

לא האמנתי שנגיע לזה. אני בתוכה, כולי עד הסוף. אנחנו לא זזים נשארים במקום. ונוטפים זיעה. למרות שלא היו קפיצות באויר הרמות והפיכות. הכל הלך כל כך לאט ועדיין הזיעה נטפה משנינו. כך במשך זמן ממושך מחוברים, שנינו בטראנס חושים אני מרגיש אותה מתכווצת ומשתחררת לאט לאט 20 דקות חצי שעה ממזמן אין תחושת זמן.
ידי נחות על צווארה מקבלות ופולטות אנרגיה חום לוהט וכבר לא יודע אם היא המשיכה לבקש או שהיא כבר לחשה משהוא אחר. ממזמן הלחישות שלה הפכו לפליטת אויר, הבל מלא בתכנון.
וכמה שאני מרגיש את ההתכווצות שחה מתחזקת אני עלי אני מתחיל להדק גם את הידיים שלי. לאט לאט. ואז היא כבר התחילה לזוז. או.. שלא בדיוק לזוז, כולה, כל שריר בגופה התחיל להתכווץ ולהשתחרר ולהתכווץ ולהשתחרר כל שיר חיצוני ופרט פנימי, כל כך הדוקה והחניקה סביב צווארה מתהדקת גם כן. עור פניה הלבן שהיה חלק כמו פורצלן הפכך לאדום, לסגול, הוריד הראשי של הצוואר התחיל לבלוט ולהתנפח, נימים קטנים ליד הרכות התנפחו ויצאו על לחייה על עורפה מאחורי האוזן. היה נראה כאילו כל נים וריד שיש לה בפנים כמעט שהתפוצץ.
כך קרה גם למטה בחיבור בננו, כעוצמת החניקה סביב צווארה כך גם היא היית הדוקה ומכווצת עלי.

ואז ההתפוצצות.

כל כך מרוקן מהכל. אנרגיה נוזלים...
 

ביום חמישי האחרון יצא לי להיות במועדון המדובר, זה ש95 מהחברים באתר הולכים לשם.
ותאמת שהיה נחמד לראות אנשים מגיל 18 עד 50 ואפילו יותר, המקום נראה מבטיח והכל על פניו נראה טוב.
אבל בחיית!מה זאת המוסיקה הזאת? מה אתם רציניים, ובעקבות המוסיקה הלכה גם האוירה.
וזה לא שלא נתתי צ?אנס, באמת. שתי בירות שתיתי שם.
אבל משהו במעילי הויינל הזולים עם החגורות עור המסוקסות של השולטים האכזריים, לא דיבר עלי כל כך,
ובמיוחד הפרצופים, לגבי הכנועים סבבה, אבל השולטים והשולטות... דיי זה היה מגוחך. אני ממש מקווה שאני לא נראה גם ככה, או משמישהו יוריד לי סטירה.

אני יודע שרוב האנשים ירגישו לא בנוח עם המחשבה הזאת, ומהבוטות שלי ומחוסר ההתחשבות.


אז באמת... זדיינו לי מהפוסט. 

מצרכים:
אגסים
יין אדום
כוכב אניס
מקל קינמון
גרם MD
50 גרם שוקולד מובחר
30 גרם שמנת מתוקה


הכנה:
שופכים לסיר צר את היין כוכב האניס ואת הקינמון ומחממים עד לאידוי האלכוהול.


עם קולפן מקלפים פס כן פס לא באגס, ובזהירות מרוקנים את פנים האגס,
ומבשלים את האגס ביין עד לריכוח.
כשהאגס מוכן להוציא מהיין ובזהירות לקלף את הפסים שנשארו בקליפה.

בבנמרי (סיר עם מים חמים וקערה, כשהאדים מחממים את הקערה) ממיסים את השוקולד עם השמנת והMD עד לקבלת מרקם אחיד וחלק,
יוצקים את הגנש לאגס ומגישים חם

אפילו לא היה בי את הכוח לעמוד מולך.
להגיד לך שאין מצב. שאני לא אתן לזה לקרות.
קפאתי. נשארתי דומם כמו מפגר. עם הפה פעור.
חשבתי שאהבה מנצחת הכל. אמרו לי שאם זאת אהבת אמת אז הכל קטן עלינו.
כנראה שאני באמת טמבל. נאיבי
מההתחלה הייתי צריך לדעת שאסור לי להיכנס לזה. אבל לא חשבתי שזה יכאב לי ככה.... אני לא יודע... כואב לי? אני המום לא יודע מה אני מרגיש עכשיו.... אני פגוע. אמרת לי שאת רוצה שאני יהיה אבא לילדים שלך. אמרת לי שאת אוהבת אותי, רק אותי...........

אני רוצה לצעוק... ללכת מכות... לתפוס מישהו ולהרוג אותו מכות

אני שונא את הבלוג הזה. כל אחד עכשיו קורא ומסתכל לתוך נפשי. אמרתי לי לכתוב להוציא הכל. רק שחור יוצא. רק רע...

ובדיוק בתקופה של בלבול. שאני לא יודע מה אני עושה עכשיו. את... נתת לי כיוון. את היית לי המגדלור שלי בחושך שמסביבי. סיבה לדחוף. את היית הגודו שלי
מה הגודו שלי עכשיו? מה?

אני תמיד נפגע. תמיד אני פותח את הלב שלי חושף את הכל הקלפים. ואני אוכל אותה. כמו בן זונה.
חחחחחח אתר מסריח. עלק שולט. עלק אוהב להכאיב לראות את המבט המתחנן בעיניים.
אני סאדיסט. מכניס את עצמי למצב שאני יודע שאני אסבול. והרבה. נכנס עם כל הכוח חושב שאני מלך העולם שאני אטלס שיכול להחזיק את כל המשקל הכבד הזה על הגב שלי. אבל באמת אני יודע שאני אפס. שאני יכול רק להרים לכבוש אבל לא יכול להחזיק מעמד. שאני מכין את עצמי לפיצוץ.
אבל למה לעזאזל אני שופך כל כך הרבה דלק על עצמי. למה אני מכניס את עצמי לכאלה דברים שלא רק יפגעו בי. אלה שבאמת יחסלו אותי..... אני טמבל.
למה לעזאזל נזכרת בי? למה? מה חשבת? שיהיה בסדר? שנתגבר על הכל? למה גרמת לי להרגיש את מה שאני מרגיש ואז לשבור אותי? אמרת שאת אוהבת אותי.






אני רוצה ללכת. אני רוצה לברוח... לפיג'י. למקום שאף אחד לא יכיר אותי למקום שלאף אחד לא יהיה באמת אכפת ממני. מקום שאנשים באים והולכים. כל הזמן מתחלפים. אסור לי להקשר. אני לא רוצה כלום. לא לחיות לא למות. רק להיות. לא אכפת לי. אני תמי אוכל אותה. ובענק. ואת.. את עוד הוכחה בשבילי שלא מגיע לי כלום.

אני מרגיש כאילו יש לי סכין בלב. שאני צריך לעצור את הנשימה שלי. כי אולי אני כבר לא יהיה פה כשהסכין תצא. כשאת תלכי.
מה יהיה בסדר? איך? הכל מתפורר לי בין האצבעת.
אני יודע שזה לא פשוט ולא יהיה לנו קל, אבל פקינג למה כל כך כואב לי?
למה הכל חייב להיות עם כך כך הרבה מחשבה פוליטיקה.
לוליטה. כשאמרת לי שאת רוצה אותי להיות אבא לילדים שלך. את לא יכולה לדמיין איזו צמרמורת עברה לי בגוף. ובכל פעם שאת אומרת לי שאת אוהבת אותי את נותנת לי כוח. אבל אני יודע מה יקרה עם זה יפסק. אם נחליט שלא. זה לא שכבר לא יהיה לי את הכוח הזה שאת נותנת לי. כל כוחי יגמר. וכל כולי ישבר.
את לא תבואי אלי מסיבות נכונות. מסיבות שאני מבין. ואיך אני אבוא אליך? ככה?
רציתי לונדון. בין שנינו. אבל גם זה את אמרת לי לא. שאת מפחדת. ומה איתי? אני לא מפחד? אני לא אוכל לעצמי את הראש?

אני רוצה לצעוק

אין לי עם מי לדבר, חברים שלי? חחחח חושבים אני מסטלבט. המשפחה שלי? יודעים שאני טמבל.
ואת. שרק אתך אני יכול ורק איתך אני רוצה לדבר. אבל זה כואב.
ראית את הפרצוף שלי בסוף השיחה. נכון שאני גבר! ואני לא בוכה. אבל.... אני רוצה להיות איתך. לטרוף כל מי שיעז לפגוע בך. לשרוף את העולם בשבילך. להלחם נגד כולם רק בגלל שאת חושבת שאת צודקת. כי אני יעשה הכל בשביל לראות חיוך. לשמוע אותך צוחק.
אמרת לי לכתוב, אני כותב. הכל יוצא לי מר, שחור. בחיים לא כתבתי. בחיים לא דיברתי. היה לי טוב לחיות בבועה. אבל ממתי שבאת הכל זז. שם דבר לא נשאר במקום ואני צריך אותך שאיתי ביחד נעשה סדר, כי אני הולך לאיבוד