פחחחחחחחחחחחחח

אני מרגיש כאילו יש לי סכין בלב. שאני צריך לעצור את הנשימה שלי. כי אולי אני כבר לא יהיה פה כשהסכין תצא. כשאת תלכי.
מה יהיה בסדר? איך? הכל מתפורר לי בין האצבעת.
אני יודע שזה לא פשוט ולא יהיה לנו קל, אבל פקינג למה כל כך כואב לי?
למה הכל חייב להיות עם כך כך הרבה מחשבה פוליטיקה.
לוליטה. כשאמרת לי שאת רוצה אותי להיות אבא לילדים שלך. את לא יכולה לדמיין איזו צמרמורת עברה לי בגוף. ובכל פעם שאת אומרת לי שאת אוהבת אותי את נותנת לי כוח. אבל אני יודע מה יקרה עם זה יפסק. אם נחליט שלא. זה לא שכבר לא יהיה לי את הכוח הזה שאת נותנת לי. כל כוחי יגמר. וכל כולי ישבר.
את לא תבואי אלי מסיבות נכונות. מסיבות שאני מבין. ואיך אני אבוא אליך? ככה?
רציתי לונדון. בין שנינו. אבל גם זה את אמרת לי לא. שאת מפחדת. ומה איתי? אני לא מפחד? אני לא אוכל לעצמי את הראש?

אני רוצה לצעוק

אין לי עם מי לדבר, חברים שלי? חחחח חושבים אני מסטלבט. המשפחה שלי? יודעים שאני טמבל.
ואת. שרק אתך אני יכול ורק איתך אני רוצה לדבר. אבל זה כואב.
ראית את הפרצוף שלי בסוף השיחה. נכון שאני גבר! ואני לא בוכה. אבל.... אני רוצה להיות איתך. לטרוף כל מי שיעז לפגוע בך. לשרוף את העולם בשבילך. להלחם נגד כולם רק בגלל שאת חושבת שאת צודקת. כי אני יעשה הכל בשביל לראות חיוך. לשמוע אותך צוחק.
אמרת לי לכתוב, אני כותב. הכל יוצא לי מר, שחור. בחיים לא כתבתי. בחיים לא דיברתי. היה לי טוב לחיות בבועה. אבל ממתי שבאת הכל זז. שם דבר לא נשאר במקום ואני צריך אותך שאיתי ביחד נעשה סדר, כי אני הולך לאיבוד