סברינה

אתמול בערב גיליתי משחק חדש ומאוד משעשע. הרגשתי כמו בגן שעשועים, אבל דבר ידוע הוא שעם הרשע זה לונה פארק תמידי, כזה שלא נגמר. ובדיוק כמו בלונה פארק בתור לרכבת הרים, אני מתה מפחד לפני העליה ואחר כך אני לא מוכנה לרדת...
המשחק החדש הוא השלכת טבעות (בעצם עגילים...) על מוט, ואם מצליחים זוכים בדובי.
ואני אכן זכיתי... בדובי הגדול מכולם!!!

התמונה הכי יפה בעולם היא שלך, כשאתה שוכב על הגב, משעין את הראש לאחור על הכרית, עוצם את העיניים, וכולך רפוי, מפקיד את עצמך בידי.
אני יכולה לענג אותך ולהביט בך ככה שעות.
אוווווחחחחח....
אוהבת אותך. נקודה.

לילה, חושך, כביש 6, חוזרים מהצפון. המכונית של הרשע מתגלגלת במהירות אין סופית. אנחנו אחרי יום גדוש ברומנטיקה, מתובל בגבינות מעולות, ממשיך בארוחת צהרים בגן-עדן (שהיה גיהנום להגיע לשם) ולקינוח אירוח אצל חברים מקסימים בבית שמשקיף אל הכנרת. שנינו קצת מותשים.
ותתארו לעצמכם אותי, בשמלה שכפתוריה העליונים פרומים, ללא תחתונים ורגלים מפושקות מעט... יושבת במכונית לצידו ומנסה לגרום לפנים הירכיים שלי להתקרר קצת, ללא הצלחה מרובה.
קלטתם את התמונה?
ועכשיו תתארו לעצמכם אותו, עומד באומץ מול הפיתוי הזה שהצבתי בפניו במודע לחלוטין, מתעלם לגמרי מהסכנות שבכביש, ומנשק, נוגע, מלטף ומרגיש, בעיקר מרגיש את הצורך שלי בו.
ידעתם שבכביש 6 יש שוליים שנקראים "מפרץ חרום"? רציתי לעצור שם, הרי המקרה שלפנינו הינו מקרה חרום בעליל! אבל הרשע טען שמיד יגיע רכב חילוץ... לא כדאי.
ותתארו לעצמכם את הטיפול המסור שקיבלתי שם, בזמן נסיעה (אל תנסו את זה בבית...) מאצבעותיו החזקות של הרשע, טיפול שכזה שגם האופנוע שעמד לידינו ברמזור לא הצליח להסיט אפילו לרגע את מחשבותיי מהעינוג הגדול שהיה שם.
חודש הבא נוסעים שוב, מי מצטרף?

וממש לפני שהיום התחלף למחר, היא אמרה לי: "תלכי לישון עם חיוך"...
היום הבנתי מה מרגישה נמלה שנדרסת על ידי מכבש ענק. הבוקר התחיל נורא, הצהרים איכזבו, והדמעות לא איחרו לבוא.
הרשע המקסים שלי יעץ ללכת לים, לשבת מול הגלים... נו באמת, מי יתן לי להישאר לבד בשמלת מיני לבנה מול הים?... אז הוא חזר בו.
אפילו ביטלתי פגישה של צהרים עם מישהו שהתגעגע אלי כי לא יכולתי שלא להיות עצובה ולא רציתי לדבר על זה, דבר שהיה קורה לו ניפגשנו. רק רציתי להיות לבד, רציתי להצליח להתגבר.
ונכון, אתה צודק בהחלט, יש הרבה יותר מסכנים ממני, אז בכיתי גם בגללם.
העיניים שלי אדומות עכשיו מרוב דמעות שלא באו על סיפוקן, ואין חשק ללכת למיטה, ואין חשק לכלום.
והיא אומרת: "תלכי לישון עם חיוך, החלומות הטובים כבר יגיעו".
ונראה לי שאני אשמע בקולה.

עד כמה אני אוהבת את הרגשת הלאות הזו הזורמת מגופי ומזכירה לי כל דקה שעברה עלינו, ההנאה העצומה הזו שזרמה מתוכנו ופינתה מקומה
לעייפות מתישה. השעות האלו שעוברות בסערה ומשאירות אחריהן רוגע מסוים של סיפוק, ושוב, אני מביטה במראה ורואה את מה שהותרת על גופי, רק שהפעם הסימנים הללו הגיעו מבקשה מפורשת, ממש מתחננת שיצאה מפי.
רציתי אותך עלי גם כשאתה לא לידי.
אוהבת.
יצאתי מהמיטה לכתוב, כי המילים ממש יצאו מהאצבעות.

לילה מכושף
(אורי פיינמן)

כמה אהבה יש בעינייך
כמו האינסוף שבשמים
סתיו אל החורף נאסף
וצובע לילה מכושף

טעם נשיקה תמימות של בוסר
את ואני בסוד האושר
כמו הירח נעלם
ואני נשבע לך לעולם

לעולם לעולם רק לאהוב אותך
קחי אותי עמוק אל תוך הלב שלך
לעולם לעולם ונדמה שאת יודעת
לא אעזוב אותך לעד

כמה אהבה יש בעינייך
דעי לך שלאהבה שלי אליך אין גבולות
סתיו אל החורף נאסף
וצובע לילה מכושף

לעולם לעולם רק לאהוב אותך
קחי אותי עמוק אל תוך הלב שלך
לעולם לעולם ונדמה שאת יודעת
לא אעזוב אותך לעד

כמו שאתה נוהג לומר, אז עכשיו אני מבקשת ממקומי הקטן שתקשיב לי:
הסיבה העיקרית לחיוך שמרוח על פני בכל בוקר כשאני מתעוררת, היא אתה.
הסיבה העיקרית לחלומות הטובים שפוקדים אותי בתקופה האחרונה, היא קיומך סביבי.
והסיבה העיקרית לכך שמיום שהכרנו החיים הפכו להיות מאושרים במלוא מובן המילה, היא בהחלט נוכחותך בהם.
נתתי בידך את גופי באמון מלא (ויעידו על כך הסימנים האדומים שטבעת בי אתמול) ונתתי בידך את נשמתי, וכל הזכויות שיש לך בי ועלי הורווחו על ידך ביושר ובכבוד. לכן, למילה שבה השתמשת אתמול אין מקום בינינו, אין לי דבר להסתיר מפניך, וכל שתרצה לדעת שלך הוא ואף יותר.
אתה חלק מגופי והחלק העיקרי בנשמתי.
אהוב שלי.

בעצם, לא ממש תנוחה... זו הסיטואציה הכי טובה בעולם, המצב הזה שאני רוצה להיקלע אליו ולא לצאת ממנו במשך שעות, רק להיות שם ולקבל עוד ועוד ממך. והמצב הזה הוא הזמן הפרטי שלנו, האיחוד הזה בינינו שגורם ללב שלי לאבד פעימה (אבל לא לחרוק...) ולהיות מחוברת אליך פיזית, באותה מידה שאני מחוברת אליך נפשית, להרים מבט ולראות את העיניים שלך מביטות בי, חודרות אלי ומזרימות כל כך הרבה רגשות נפלאים ישירות לתוכי.
שלשום, כשהבטתי לתוך עינייך ראיתי הכל, כל מה שאתה אומר, כל מה שאתה כותב, אבל בעיקר - כל מה שאתה מרגיש. ואהבתי כל מה שראיתי.
ואם הייתי צריכה הוכחה נוספת (ולא, לא הייתי צריכה) היא היתה אתמול בערב, כשהגעת וביחד עם הורודה וזו מהשמורה מילאתם את המצברים החצי מרוקנים שלי מחדש.
סוף שבוע הכי מעולה שיכול להיות!

אהוב שלי,
אם אתה מרשה לי, לגורה, באופן חד פעמי בלבד כמובן, לקבוע עובדות ולהחליט החלטות, ורק אם אתה מרשה, אני אכתוב:

ראשית, מתוק שלי, כל החשמל שתזרים בגופי, אפילו אם תפעיל עלי אמצעי שיכנוע או לחץ פיזי "מתון", גם אם תחבר את הפטמות שלי לתחנת הכח בחדרה ותפעיל במלוא העוצמה באופן שיגרום לקריסת החשמל בכל אזור גוש דן, יש לי רק דבר אחד להגיד:
שום דבר
אבל שום דבר בעולם
חיפשתי... בדקתי ובאמת לא מצאתי
שום דבר שירטיט
יזקיר
או יפעיל את האדווה המוכרת והפועמת
כמו המגע של הלשון והאצבעות שלך...

אבל, אתמול הסיטואציה... הזויה לחלוטין, אני שכובה על הגב, כשאתה בין ירכיי, עיניי עצומות ואני חשופה לחלוטין בפניך, נפשית ופיזית... ואתה, רק חסר חלוק לבן וסטטוסקופ, (משקפיים כבר יש...) מחבר, בודק שהכל תקין, ואפילו מברר מדי כמה דקות עד כמה בדיוק אני מרגישה...
אז הרגשתי
ועוד איך הרגשתי
נקודות קטנות ורוטטות של כאב מלווה בעונג צרוף, כשהאצבעות שלך מסביב, נוגעות, מלטפות ומגבירות את ההנאה, מביאות אותה לעוצמות חדשות, גבהים כאלה שמעולם לא הגעתי אליהם.
וההרגשה הזאת, שיכולה היתה רק להגיע לשיא כשלפתע חשתי אותך בתוכי, והחשמל זרם בגופי לא רק דרך הפטמות הזקורות, אלא חשמל כזה שמגיע ישירות ממך, ואין על החשמל הזה, והלהט הזה שנוצר כשאנחנו מחוברים, מאוחדים... יכול היה להחזיר את הזרם לגוש דן...

ומסתבר שחשמל זורם... לא רק... בין כפות ידיך