סברינה

איזה יום עצוב...
תגידי, שלמה ארצי. השיר הזה גורם לי לבכות מהתו הראשון, ונורא בא לי לבכות עכשיו גם ככה, אז לפחות שיראו שיש סיבה.

לפעמים כל מה שצריך כדי להתעורר זו סטירה אחת, חזקה במיוחד....
תודה.

האמת? לא התכוונתי לכתוב, אבל האותיות מתעקשות לברוח מבין האצבעות והמילים רודפות אחריהן.
כן, היום אני לא ממש אני, לא שייכת לעצמי יותר, לא שולטת בחיי, לא מזיזה הרים כמו שהתרגלתי לעשות, נשענת, נו...
וזו לא האהבה, זה לא הרגש הזה, שפשט בכל חלקה טובה, והצמיח לבבות קטנים ואדומים מסביב לראשי, בסדר - סליחה, לבבות ורודים, לא אדומים חלילה.... זה לא קרה בדיוק היום, זה תהליך, איטי, מקעקע וחודרני.
זה למסור את עצמי בידיים שלך, תרתי משמע, להניח לך להחליט עבורי (מצחיק כי כל אחד אחר שינסה לעשות את זה יהיה עמוק באדמה בשניה) זה גם ליידע על כל תנועה (בלי לכעוס) לדווח לך על כל דבר (וזו לא בעיה בשבילך חוקר מאלף שכמותך), ובעצם לעשות את זה מרצון.
ואיבדתי את עצמי, הנחתי לי לטבוע בתוכך ולנשום רק כשאתה מאפשר לי, רק כשאתה קרוב אלי.
וטוב לי. נקודה.
ואני יודעת שצחקנו היום על פוסטים מוזרים... אבל יצא לי אחד לא פחות מוזר.
ולא רוצה לדבר על זה...

כבר עברו כמה וכמה שעות מאז... אבל, הגוף עדיין מותש, האדרנלין עוד לא עזב אותי וממשיך לשטוף עם כל זכרון שעולה מן השעות הקסומות.
ומוזר הדבר שבכל פעם אני חושבת: זהו, זה הכי רחוק שאפשר ללכת, הכי חזק שאפשר להרגיש והכי מענג שיכול להיות, והנה אתה שוב ושוב מוכיח שהרף עדיין רחוק, שעוד לא הגענו אליו, ושהדרך עוד רחוקה.
אז העוברים ושבים ברחוב בטח חשבו שאני בטריפ כלשהו והסתובבו אחרי כדי להבין את משמעות החיוך המוזר שנחרט על פני באמצע הצהרים, אבל אתה ואני יודעים...

If I had you
?could I ever want for more
It's just impossible

]

כשפגשתי אותך בפעם הראשונה מצאתי את האור.
ומאז אני זקוקה לו כדי לראות את המשך הדרך.

קשה לי עם נקודות חולשה שמתגלות באנשים.
קשה עוד יותר שהם גברים.קשה לי עם זה שמישהו תלוי בי, ששם את כל הביצים שלו בסל שלי (פפפחחח...) שאין לו חיים אחרים, ושאני זו שצריכה לתמוך, לעזור, להקשיב, ובעיקר - להיות שם בשבילו. קשה עוד יותר שזה לא הגבר שלי, שזה לא האחד שאני רוצה.
קשה לי כשלפתע פתאום, הגבר הזה, עומד מולי בדמעות, נפשו חשופה בפני, מגיש בידי את ליבו נוטף הדם, ואני רק יכולה לנער כתפיים, לשלב ידיים מאחורי גבי, ולחשוב על רשימת הקניות למחר...
אני צריכה סביבי אנשים חזקים, כאלה שכאשר אני מועדת על העקבים הגבוהים (וזה קורה די הרבה) יוכלו בהינף יד לתמוך בי ולזקוף אותי בחזרה, כאלה שבמצבים קשים ועצובים יכולים לעודד את רוחי ואלה שיכולים לעטוף ולהעלים אותי בתוך המעיל השחור הגדול, ולהגן עלי מפני הרוח הקרה.
אז אל תראו לי נקודות תורפה, אני רק אסגר בפניהם ואעלם.
ואתה, הרשע, אל תבקש הסברים (משפט מיותר שבודאי יתגלה עוד יותר מיותר מחר...) הפוסט הזה על גבר אחר.

יש רגעים שבהם הקרקע נשמטת מתחת לרגליים, השמים מתמלאים עננים אפורים והאור שבקצה המנהרה הוא בעצם הפנס של קטר הרכבת הדוהרת מולך ומאיימת לדרוס.
ואז מגיע מישהו ובמחי יד מחזיר אותך לקרקע יציבה וצובע בשבילך את השמים בתכלת בהיר וגם מוסיף כמה צבעים של קשת זורחת, והוא גורם לכך שהיציאה מהמנהרה החשוכה תהיה כל כך מהירה, כאילו שלא היית שם בכלל.
הרשע שלי עשה את כמה וכמה פעמים בשבילי.
והיום אני הרבה יותר מאושרת כי היתה לי האפשרות, בדרכי הקטנה, להחזיר משהו לאיש הגדול והמדהים הזה, שלהגיד שאני אוהבת אותו זה יהיה ממש להמעיט בעוצמת רגשותיי אליו.

אז נכון, האתמול שלי היה סוער מאוד, סוער יותר אפילו מהימים הראשונים של פברואר, שגם הם היו מפתיעים ומדהימים אבל הבוקר השמים כחולים, השמש זורחת והוא אפילו מחייך...

זה היה ברור מלכתחילה שתרצה להשתלט גם על הנישה הזו. אתה הרי לא יכול אחרת... זה מובנה אצלך.
"יום האישה" אתה אומר, ואפילו דואג שזר ורדים לבנים ירדוף אחרי, אבל מה עם יום הגבר? ואיך זה שמזניחים אותך? אותך!!!?...
ברור שלא יכולת לשתוק, ולדרוש שיכירו גם בזכותך הלגיטימית לחלוטין להתיחסות מלאה, אז כדי שתחזור לחייך הכרזתי קבל עם ועדה על יום הגבר-גבר, כזה שאין כמוהו בכל היקום (בעצם אולי אם נחפש טוב בכוכבים אולי נגלה איזה עב"מ שדומה לך... ותכניס בחזרה את הפנקס, בלי רשימות...)
עכשיו רק צריך לבדוק ביומן ולבחור יום מיוחד.
אבל, משום מה, דוקא לאור השבוע האחרון, הקשה, שעברתי, ולעמידה האבסולוטית שלך לצידי כל הזמן, נראה לי שלבחור יום אחד מתוך 365 ימים יגרום לך לקיפוח עצום. צריך שבוע, בעצם חודש שלם רק כדי להחזיר ולגמול לך על כל מה שאתה נותן מעצמך.
ולכן, לאור האמור לעיל, נפלה בליבי ההחלטה שיום הגבר-גבר יתקיים בכל פגישה שלנו, ויתחיל כל פעם במחדש כשנהיה ביחד, כשיעופו זיקוקים בשמים וכשהלב שלי יחסיר פעימה עם כל מבט שלך.

אני לא מתכוונת לכתוב על מילת בטחון, אין לי. לא צריכה.
כשבאתי היום רק רציתי שתעטןף אותי, שתשמור ותגן עלי מהעולם שבחוץ, מאלה שאני לא יכולה להתמודד איתם לבד. רציתי לשאוב קצת מהכח שלך עמוק בפנים, להיות מחוזקת, להעלים את המועקה שהתישבה חזק.
ואתה, כמו תמיד לא איכזבת, קיבלת אותי לתוכך בדיוק כמו שקיבלתי אותך לתוכי בשעות שלאחר מכן. לא מנסה לשנות אותי, מקבל הכל עם כל הפגמים, כל הבעיות.
ואני מרגישה את הצורך שלך להגן עלי, לקחת את כל אלו שמפריעים לי בדרך לאושר ולהעלים אותם מחיי, לא לפני שתגרום להם גם קצת לסבול על הדרך.
כשאנחנו נפרדים אני מחוזקת, יש לי כח לעמוד מול כל העולם (כח נפשי, כי את הכח הפיזי השארתי אצלך... כמו תמיד אני מותשת אחרי מפגש מענג שלנו) אתה החומה שלי, שומר עלי ומסתיר אותי מהעולם, שלא יפגעו, שלא יפצעו, שלא יקחו חלק.
תודה.

יום האהבה בשבילי היה אכן יום מלא אהבה.
הכל התחיל בזר גדול של ורדים לבנים שעקב אחרי עד למשרד והמשיך בערב רומנטי וקסום במסעדת גורמה מדהימה לא פחות, שהיתה מלאה, אבל בשבילי לא היה שם אף אחד אחר חוץ ממנו (ומכמה מלצרים שהתעקשו להפריע לנו להביט אחד לשניה בעיניים כל הערב...)
יום גדוש באהבה וביופי שהסתיים קרוב לחצות והיה יכול להימשך עד ליום הבא לולא כוס היין האדום ששתיתי שגרמה לעיניים שלי קצת להתעייף ולו אחד הקטנים שלי לא היה חותך לעצמו את האצבעות.
היה לי יום נפלא, ואני יודעת בביטחון שגם לך.
אז תודה, שוב, על שגרמת לי לאושר גדול ולאהבה.
ממני