והוא מחכה. אז כמו ילדה טובה וממושמעת, התיישבתי לכתוב.
רצית לדעת מה אני חושבת על הקשר בינינו, כל מה שעובר לי בראש, אז כדי שזה יקרה – ניטרלתי מחשבות, ביטלתי עכבות ושכחתי שאתה "ניצב מאחורי" וקורא כל מילה.
אז ככה: כולנו שולטים ונשלטים. ככה זה בטבע, חייב להיות איזון. כאשר יש שולט - יש גם נשלט, השולט לא קיים אם מהצד השני לא נמצא הנשלט, ובמקרה של החתומה מטה – נשלטת.
ובמקרה שלנו – ברור מאוד מי עומד (או כורעת) בכל צד.
וככה בדיוק אני רואה את הקשר בינינו. בקשר הספציפי הזה אני לא קיימת בלעדיך.
אבל, הקשר הזה לא נסמך רק על שליטה, יש בו גם הרבה הבנה ואמון, ובאיזה שהוא שלב, מהיר מאוד ומפתיע מאוד - הפכת לחבר טוב.
מפתיע, כי החומות שלי גבוהות וחזקות, קשה לעבור אותן, ועוד יותר קשה כשמנסים בכח. אבל אתה, באישיות המאוד מסויימת שלך גרמת לי ליצור בשבילך דלת, והדלת עבורך תמיד תהיה פתוחה.
אני אוהבת להרגיש שאתה מעלי, תרתי משמע, וכשאתה אומר לי "לא" אני לא כועסת ומסננת קללות מזוית הפה, אני נכנעת לרצונותיך, מרצוני.
אני אוהבת את העובדה שיש לך בחדר תיק מלא "משחקים" אבל אתה מעדיף לשחק איתי בידיך, ולא רק להכאיב, בעיקר ללטף ולהרגיש ולחבק. המגע הפיזי בינינו מרגש אותי כל פעם מחדש, וריגש אותי שמישהו אמר לי היום "גרמתם לנו אושר לראות אתכם יושבים ומחזיקים ידיים מתחת לשולחן", וזה מה שגורם לי להבין שיש בקשר הזה עוד משהו, שעכשיו הוא עוברי, רק בשלבי ההתפתחות הראשונים... ואני לא מעיזה לחשוב רחוק יותר, אני מקבלת בברכה כל יום שעובר וכל יום כזה רק גורם לקשר להתפתח, לגדול ולהפוך למשהו מוחשי.
אחרי כל פגישה שלנו אני מרגישה סחוטה, ולא רק גופנית, בעיקר נפשית, ואין לי הסבר מדויק ואין לי פירושים אפילו לעצמי, ובדרך הביתה אני מנסה לברר לעצמי מה קורה לי, מה בעצם עובר עלי... מה קורה בתוך הראש שלי, בלב שלי... ואין תשובות. עדיין אין.
זהו, להפעם. מקוה שקיבלת מספיק תשובות, לפחות לשאלה הראשונה.
[b]
לפני 14 שנים. 27 בינואר 2010 בשעה 13:53