סברינה

כבר עברו כמה וכמה שעות מאז... אבל, הגוף עדיין מותש, האדרנלין עוד לא עזב אותי וממשיך לשטוף עם כל זכרון שעולה מן השעות הקסומות.
ומוזר הדבר שבכל פעם אני חושבת: זהו, זה הכי רחוק שאפשר ללכת, הכי חזק שאפשר להרגיש והכי מענג שיכול להיות, והנה אתה שוב ושוב מוכיח שהרף עדיין רחוק, שעוד לא הגענו אליו, ושהדרך עוד רחוקה.
אז העוברים ושבים ברחוב בטח חשבו שאני בטריפ כלשהו והסתובבו אחרי כדי להבין את משמעות החיוך המוזר שנחרט על פני באמצע הצהרים, אבל אתה ואני יודעים...

If I had you
?could I ever want for more
It's just impossible

]