סברינה

האמת? לא התכוונתי לכתוב, אבל האותיות מתעקשות לברוח מבין האצבעות והמילים רודפות אחריהן.
כן, היום אני לא ממש אני, לא שייכת לעצמי יותר, לא שולטת בחיי, לא מזיזה הרים כמו שהתרגלתי לעשות, נשענת, נו...
וזו לא האהבה, זה לא הרגש הזה, שפשט בכל חלקה טובה, והצמיח לבבות קטנים ואדומים מסביב לראשי, בסדר - סליחה, לבבות ורודים, לא אדומים חלילה.... זה לא קרה בדיוק היום, זה תהליך, איטי, מקעקע וחודרני.
זה למסור את עצמי בידיים שלך, תרתי משמע, להניח לך להחליט עבורי (מצחיק כי כל אחד אחר שינסה לעשות את זה יהיה עמוק באדמה בשניה) זה גם ליידע על כל תנועה (בלי לכעוס) לדווח לך על כל דבר (וזו לא בעיה בשבילך חוקר מאלף שכמותך), ובעצם לעשות את זה מרצון.
ואיבדתי את עצמי, הנחתי לי לטבוע בתוכך ולנשום רק כשאתה מאפשר לי, רק כשאתה קרוב אלי.
וטוב לי. נקודה.
ואני יודעת שצחקנו היום על פוסטים מוזרים... אבל יצא לי אחד לא פחות מוזר.
ולא רוצה לדבר על זה...