סברינה

אהוב שלי,
אם אתה מרשה לי, לגורה, באופן חד פעמי בלבד כמובן, לקבוע עובדות ולהחליט החלטות, ורק אם אתה מרשה, אני אכתוב:

ראשית, מתוק שלי, כל החשמל שתזרים בגופי, אפילו אם תפעיל עלי אמצעי שיכנוע או לחץ פיזי "מתון", גם אם תחבר את הפטמות שלי לתחנת הכח בחדרה ותפעיל במלוא העוצמה באופן שיגרום לקריסת החשמל בכל אזור גוש דן, יש לי רק דבר אחד להגיד:
שום דבר
אבל שום דבר בעולם
חיפשתי... בדקתי ובאמת לא מצאתי
שום דבר שירטיט
יזקיר
או יפעיל את האדווה המוכרת והפועמת
כמו המגע של הלשון והאצבעות שלך...

אבל, אתמול הסיטואציה... הזויה לחלוטין, אני שכובה על הגב, כשאתה בין ירכיי, עיניי עצומות ואני חשופה לחלוטין בפניך, נפשית ופיזית... ואתה, רק חסר חלוק לבן וסטטוסקופ, (משקפיים כבר יש...) מחבר, בודק שהכל תקין, ואפילו מברר מדי כמה דקות עד כמה בדיוק אני מרגישה...
אז הרגשתי
ועוד איך הרגשתי
נקודות קטנות ורוטטות של כאב מלווה בעונג צרוף, כשהאצבעות שלך מסביב, נוגעות, מלטפות ומגבירות את ההנאה, מביאות אותה לעוצמות חדשות, גבהים כאלה שמעולם לא הגעתי אליהם.
וההרגשה הזאת, שיכולה היתה רק להגיע לשיא כשלפתע חשתי אותך בתוכי, והחשמל זרם בגופי לא רק דרך הפטמות הזקורות, אלא חשמל כזה שמגיע ישירות ממך, ואין על החשמל הזה, והלהט הזה שנוצר כשאנחנו מחוברים, מאוחדים... יכול היה להחזיר את הזרם לגוש דן...

ומסתבר שחשמל זורם... לא רק... בין כפות ידיך