השקפותיה של שפחה.

להלן רשויות הדואר שלנו. שימו לב.

נכנסתי לסניף הדואר החדש ליד הבית שלי, במטרה להכין שטר ערבות על מנת לחתום חוזה על הדירה החדשה ולשחרר את השותף הנוכחי, אם הייתי יודעת שדבר זה יהיה מלווה בהרמת גבות, צעקות, יריקות , פשוט סשן פומבי הייתי לפחות מתלבשת בהתאם.

כמובן שיהיה תור, אנחנו בתל אביב איך לא יהיה תור, הבחור לפני ערס מצוי, כרס בירה חביבה, חולה פתוחה להראות את רעמת התלתלים הגרוזיניים שקיבל בירושה מעוטרים בשתי שרשראות זהב שנתפסות בין השיערות באופן מלבב, הרכיב משקפי שמש בתוך הבניין ודיבר לאוזניית הבלוטות שלו כאילו הוא זכה במיליון דולר וכולנו חייבים לשמוע איך.

- כפרה עליך!! ככה זה עסקים נשמה שלי ככה זה נו!

הו הנה, עכשיו הוא בכלל הוכיח את הגבריות שלו, ככה אני מנסה להתעלם ממנו ולנסות לעבור את התור בלי יותר מדי בלאגנים, שאיזה אישה זקנה מחליטה להתערב, אוי שומו שמיים וה' ימלך, הנה, התחלנו, שמישהו יצלצל בגונג בחייכם.

-תגיד לי אתה לא יכול להוריד את הקול שלך? פשוט בושה וחרפה.

חרפה! נוראי, פשוט נוראי, אבל בחייכם תתקדמו בתור נו קדימה הופ הופ הופ להתקדם.
אלו כמובן לא שמעו את רצון לבי , והויכוח התלקח, עכשיו גם זה שמחלק את המכתבים החליט להבעיר את המדורה עוד קצת

-תסלחו לי שניכם! מה זה פה!? מה נראה לכם , שקט קצת בבקשה

אז הערס החזיר לו "מה זה זה!? ספרייה!? אה מה הבעיה שלך מה!?"

והזקנה השיבה "פשוט גועל נפש! "

ואני מאחורה מחזיקה את הראש, ממטרי רוק עפים לכיווני ואני כבר אישית לא מנגבת, רק המזל שלי, בחיי, הו! הנה! תורו של הערס, אבל הוא שקוע בויכוח שלו, מה הוא רציני? טוב כוסעמק אני אעקוף אותו.
וואי וואי איזה ביג מיסטייק איזה.

-הלו מה מה נראה לך שאת עושה !?
אז הסתובבתי בשיקול דעת "שמע, לא התקדמת ואני קצת ממהרת"
-מה אז זה נותן לך את הזכות!? עופי עופי חזרה לתור!

וכן, כאן, התפוצץ לי פיוז, סידרתי את הגופיה של הפי'גמה שלי, הרמתי את מכנס הדגמח המטונף מהריקבון השבועי שחוללתי לעצמי, הרמתי גבה לא מסודרת , והסתכלתי על ערס

-בונא! יוחנן עופי תגיד למישהי אחרת! עכשיו לא בעיה שלי שהחלטת לריב פה עם כל הסניף, וואלה לא בעיה שלי שאתה לא יודע לדבר, וגם כמות הרוק שיוצאת מהפה שלך לא בעיה לי, מה כן בעיה שלי? כן בעיה שלי שאתה לא זז בתור ואני צריכה עוד להספיק לצאת מחוזה היום , להוריד את הכלב שלי, לארגן הובלה, לארוז דירה, ולהוציא מהדואר המזדיין הזה שטר ערבות, אז עופי! תגיד לאחותך!"

כל הסניף התחיל לצרוח, הפקיד האחראי החליט להעיף את כולנו מהסניף, סגר אחריו את הדלת, ואני התיישבתי על המדרגות מול הסניף מחזיקה את הראש

נו מה ברצינות
כולה רציתי שטר ערבות מזדיין!

זה רק אני?
או שיש השבוע אנרגיות מוזרות באויר?

טוב התעייפתי.

חברים שלי עוברים תקופה לא קלה, כולנו עוברים תקופה קשה.

אני צריכה לשמוע את חברה שלי בוכה בלילות בטלפון, אני מתעצבנת גם עליה וגם על בן זוגה, היא, כשהיא לא רואה כמה האדיוט הזה הופך אותה לסמרטוט, עליו שהוא בכלל לא קולט כמה הוא פוגע בה.

אני שומעת את אחותי בטלפון מנסה למצוא שפה משותפת איתי, אבל אחרי התפטרות והדברים שנאמרו, אני לא מוצאת יותר מה להגיד לה, אני מוצאת שהיא ואני רואות את החיים בדרך שונה לחלוטין, וזו תחושה מאכזבת.

אני שומעת את אבא שלי בטלפון נלחם איתי על דברים שכבר במילא לא יקרו, נלחם איתי על מישהי שלא נראה לי שקיימת כבר, ואני תוהה...מי בכלל קבע מי אני היום.

אני שומעת את החברים של החברים מלכלכלים על החברים שלהם, וכבר יודעת שזה טבעי, כי החברים של החברים שלי גם מלכלכים עליי.

ואת זאת שבוכה כי האקס הפיץ עליה שמועה זדונית, ממש זדונית, ואני תוהה...מה הקטע של כל זה.

אני גם רואה את החברה שלא נותנת שיעזרו לה, את זאת שאני בטוחה במאתיים אחוז שמשהו עובר עליה אבל היא פשוט לא רוצה לחלוק, ואני מבינה, אבל אי אפשר לא להרגיש חוסר אונים כלשהו.

אז עצרתי אתמול, ושכבתי במיטה, והרצתי את כל זה בראש.
קרו לי כמה דברים

הדבר הראשון היה שהתחתי להירדם ואתה נמצא בדיוק במעבר בין השינה ללהיות ער, והתחלתי לחלום.
החלום התחיל ישר בתור סיוט ותוך שניה כבר התעוררתי, בבהלה.

הדבר השני שקרה זה שהבנתי שאין לי שום זכות להתערב בחיים של אף אחד, אפילו אם מבקשים ממני.

הדבר השלישי שקרה זה שהבנתי שאני לא בדיוק מוכנה לראות חברה שלי נופלת לקרשים מבלי לתפוס אותה ולהראות לה שיש משהו בהמשך, מי כמוני יודעת.

הדבר הרביעי שהבנתי זה שאם אני לא אשתנה, ואם אני לא אתאמץ אני אגמור את השנה בלי אחותי, כי במילא אני עומדת לעזוב.

והדבר האחרון שקרה לי...זה שהבנתי...
שהאמרה הזאת, כל איש לעצמו, או אדם לאדם זאב..
זו אמרה שאנשים שעבר עליהם המון דברים אמרו, וזה משהו שנתפס אצלינו חזק מדי, אז כן, ניפגע, וכן לא יהיה כיף...

אבל בחייכם...זו סיבה לא לעזור? אפילו...לאויבים?

זה שוואלה, מבקשים ממני טובות, ואני מסכימה, בכיף, למה לא.
ואני מוצאת את עצמי נאבקת על מנת שמה שהם צריכים יצא בצורה הטובה ביותר.

אז די,
זה מגוחך, למה אני מסכימה כל פעם מחדש לעזור, אין לי מושג.
אז אם נראה לו שזה הגיוני שאני אעשה את כל העבודה הקשה והוא ישב עם שני רגליים למעלה וימתין שאסיים.

הוא חי בסרט.

מצד שני,
אולי גם אני.

שכולם מסתכלים,
אבל אף אחד לא רואה?

יש לי דרך מסוימת לבדוק כל דבר.
לכל דבר בעולמי יש מדד, וברוב המקרים אני אשתמש במספרים, למה?
כי זאת הדרך ההגיונית ביותר, לטעמי.

מסיבה טובה נמדדת על פי כמות הזמן שעובר עד שאני מרגישה את הרגליים שוב.
מסיבה טובה נמדדת על פי כמות הפעמים שעליי למרוח את גופי בסבון על מנת להוציא את שאריות הערב (צבע, צבא לכל הסוטים בינינו)
מסיבה טובה נמדדת על פי מספר הפעמים שאני יושבת, כאשר הרבה זה לא מי יודע מה טוב.

מספרים קיימים בכל מקום, אם תשימו לב.
מספר הפעמים שהברמנית הלכה מקצה לקצה של הבר עד שהביאה לי את הוודקה רדבול המיוחל
מספר החיבוקים שקיבלתי והאחוזים של האנשים שבאמת הכרתי.
מספר ניפנופי הידיים שהרמתי כדי לחסוך את ההליכה על העקבים שנפלו מספר פעמים בערב.
כמות הסאבים שגרמו לי ליפול, כמות הסאבים שניגשו בנימוס, ואלו שפשוט מוכרים לי.

מספר הדקות שאשב בבית מול הטלויזיה עם הסיגריה של אחרי המסיבה
מספר השניות שגורם לי להחליט שהלילה אשן במיטה, ולא ארדם על הספה
כמות הדברים שעוברים לי בראש על מה שהיה במסיבה , גם הטובים, וגם הפחות.

המשתנים הם בלתי סופיים, כל דבר ניתן לחישוב ידעתם?
אפילו אהבה.
אפקט ההתאהבות שאנו חשים זה למעשה סוג של הורמון במוח שמחזיק מעמד רק ושימו לב רק 6 חודשים או פחות.
אחרי ה-6 חודשים, זה הרגל, או אכפתיות, אמון וכו.
וגם זה, ניתן לחישוב.

ניתן גם לחשב למשל בתיאוריה, אם נשים בקופסה כ-4 אנשים, ישנה את האפשרות לחשב את מיקום כל אחד מהם, על פי סוג.
ניתן לחשב את האמון בין אנשים, ולשנות אותו בהתאם, ועל פי זה....ניתן לצפות את מעשיו של האדם בעזרת מתמטיקה.

ועל פי כל זה, אם תשאלו אותי איך הייתה המסיבה, אני אענה:

לקח לי 12 שעות להרגיש את הרגליים שוב, 7 פעמים לשפשף את הידיים והשיער לפני שהצבא אולטרה מהמופע הסמקסי בטירוף ירד.
ישבתי בכל המסיבה כ10 פעמים, וזה די הרבה יחסית אליי, אבל לא יותר מדי.לברמנית לקח בדיוק חצי סיבוב אחד בבר להביא לי את הוודקה רדבול שלי, ה ברמן לעומת זאת הילך לפחות 3 פעמים,קיבלתי לפחות 50 חיבוקים, ודווקא אתמול אני משערת שאפשר להגיד שהכרתי כ90 אחוז מהם. ניפנפתי בידיי רק כ4 פעמים, והעקבים החליקו בדיוק פעם אחת מרגליי, נפלתי בערך כפעמיים מסאבים שמצאו לנכון להתקיל אותי, סאב אחד בלבד ניגש בנימוס, ובערך כ2 קבועים.

לקח לי בדיוק 5 דקות לעשן את הסיגריה של אחרי ו20 שניות להחליט שהלילה אני עולה למיטה.
עברו לי בערך כ5 דברים בראש לפני השינה, ורק אחד מהם נטה לכיוון הרע.

ואחרי שאגיד את זה ותצחקו עליי כמה שניות, אני פשוט אגיד לכם שהייתה מסיבה טובה.
אני אוסיף ואגיד שההופעה הייתה מהנה, קרה, צבעונית וזוהרת, אפרוחית הייתה שותפה נפלאה 😄
סייפן כרגיל מדהימה בכל סשן, וכל אלו שעזרו, התלכלכו, וצחקו , תמיד שווה לבוא למסיבה רק בגללכם.
אני אגיד לאיש הלייטקס האהוב עליי, שכדאי שאראה אותו בשבוע הבא, אני אגיד תודה לללג המדהימה על זה שמיקמה אותך על הצלב, על החיוכים והאוירה הטובה.
אני אוריד את הכובע בפני הדי ג'יים על הסטים המשגעים
ואחייך.


הנה, נשארו רק 6 ימים, עד למסיבה הבאה.

ערב טוב של שתייה מערב כמה משתנים.

קודם כל חברה טובה- היה
לאחר מכן מוזיקה טובה- כל הפאבים סיפקו את הסחורה
אחרי זה יש להוסיף שתייה כמובן- בהחלט בהחלט הפאבים הקלו על תהליך ההשתכרות
ובסוף שכבר לא רואים בעיניים, מועדון מסוים להתפרקות- בהחלט, גם היה
ובונוס קטן ומשעשע במיוחד לחג- זוג תיירים אמריקאים

ערבים כאלו מזכירים לי למה אני אוהבת את תל אביב כל כך, בסופו של דבר, זאת עיר של חופש.
מצחיק, דיברתי עם התיירים האמריקאים, שבכלל היו חיילים אמריקאים בחופשה, ועוד מקליפורניה! והם סיפרו לי כמה שקל כאן, ומדהים כאן, והכול בא בקלות.

אני לעומת זאת צחקתי מכיוון שכך רוב הישראלים מסתכלים על חו"ל. לא כך?
אז אולי לכולנו יש חלום על מקום אחר, שקל בו יותר, מדהים בו יותר, ואולי אחרי כל זה...בסופו של דבר כל מקום הוא בדיוק אותו דבר כמו הקודם לו.

אז לוקח שנה, שנתיים, עד שהמקום החדש הופך להיות המקום הישן...אז מה עושים? מטיילים כל החיים?
זה רעיון נפלא לחיות בכל מקום שנתיים ולעבור כדי להרגיש את מה שהרגשת במקום החדש שוב.
באותו זמן זה גם נשמע רעיון מתיש.

אבל חזרה לנקודה.
בחיי שיצאתי במטרה אחת, למצוא כובע של החג, הכובעים הארוכים והמגניבים האלו.
הפאב הראשון נחל כישלון אימתני, כולם הגיעו עם כובעים מהבית, כאלו יקרים שלא משנה מה, לא אצליח לשכנע אותם למסור לי אחד.

הפאב השני לעומת זאת, כבר הראה יותר תקווה, וכל מה שעליי לעשות זה למצוא טרף קל , לחייך ולקבל את מבוקשי, נשמע פשוט אה!?
בכל יום רגיל המעשה היה קליל! אך הגברים במדינה שלנו באמת ששפלים, וברגע שהם הבינו שהכובע מושך את הבחורות...סירבו לוותר על העניין.

אסטרטגיה שונה, הורדתי צ'ייסרים עם החברות, חייכתי לברמן המדהים ביותר בתל אביב, וניגשתי לנוחיות.
אה, אלוהים שלח אליי איזה בחורצ'יק בתור לשרותים, כובע על ראשו, וחיוך לכיווני....מושלם.
קצת שיחה, והופ, מסתבר שהבחור מתכנת, והנה אנחנו בתור לשירותים נותנים לאנשים לעקוף אותנו רק כדי שהוא יסביר לי במה בדיוק הוא רוצה להתעסק, טיפ אחד, שניים, שלוש. הכרתי את בת זוגתו, חיוך חיוך הזמנה למסיבה, והכובע עבר לרשותי.

חזרתי מלאת גאווה לחברותיי, והחלטנו להמשיך הלאה, בדרך אספנו זוג חיילים, כלובניק אחד והמון המון מצב רוח.

ערב נפלא, הזוי, תל אביב....אבל הכי חשוב?
היה חופשי
היה מאושר.

לחיי ערבים של חיוך.

מי חשב שאפשר להנות עד כדי כך מהופעת מחול אה?
מי חשב.

שהיום יום הולדתו של סבא רבא שלי.
מסתבר, במקרה ככה דודה שלי זרקה את זה לאויר בשיחת טלפון.
אז נזכרתי באיזה סיפור שאבא היה מספר לי שהייתי ילדה קטנה, אגדה כזאת, וחשבתי לחלוק את זה איתכם.
תודה לדודה שעזרה לשחזר את הסיפור 😱
----------------------------------------------------

סבא מתתיהו היה איש חזק, כל הגברים במשפחה היו גדולים מאוד לאותה תקופה, הם הרי עבדו בשדות יום וליל.
אבל סבא מתתיהו היה משהו מיוחד.

כל המשפחה בורכה בעקשנות ומזג רוח קשה ועכור, הם היו אנשי עבודה, אנשים קשים עם חוש הומור שחור למדי.
אבל מה שהכי הצליח לעצבן את בני המשפחה, זה כאשר דברים לא קורים כרצונם.

יום בהיר אחד, סבא מתתיהו יצא לפרדס, הוא הבחין כבר כמה שבועות שעץ האלון העתיק בחצר האחורית, כבר מתחיל להזיק לעצים האחרים סביבו, ותופס שטח גדול שניתן להשתמש בו לדברים אחרים, וכך סבא מתתיהו גזר את דין העץ והחליט שהיום, העץ נופל.

סבא רבא קרא לכל גברי המשפחה, מהקטן לגדול, סבא שלי היה נער צעיר באותה תקופה, וגם הוא הצטרף לגזר הדין.
וכך עמדו להם מול עץ האלון העתיק כל גברי המשפחה, גדולים וחזקים, ומחליטים על דרך פעולה.

סבא יעקב אמר "יש לחתוך! ואז למשוך!"
אחיו הגדול אמר "יש להשתמש בסוסים! "
אחיו הצעיר אמר "זה יהיה מחזה לא נעים!"
סבתא רצה מן הבית עם קנקן לימודה ופרצוף עצבני "תפסיקו להתרוצץ ותגיעו להחלטה בנוגע לעץ!"

סבא מתתיהו הרים את הראש, והסתכל על העץ העצום, הוא ביקש מגברי המשפחה להביא חבל עבה, החבל נקשר סביב העץ, סבא מתתיהו הסביר לגברים מה לעשות ופנה לבית לארוחת צהריים עם אשתו.
גברי המשפחה אחזו בחבל והתחילו למשוך.

כל היום משכו הגברים את העץ, והעץ לא נע, לא שמאלה ולא ימינה, משכו ומשכו עד שנפלו על הברכיים, מזיעים ועייפים.
סבא מתתיהו הציץ מהחלון ואמר " משכו!" וגברי המשפחה קמו על רגליהם ומשכו.

ערב ירד, אך עץ האלון לא נע, לא ימינה ולא שמאלה, גברי המשפחה חטפו עצבים, התעלמו מסבא מתתיהו לחלוטין והביאו את הסוסים, וכך, משכו גברי המשפחה והסוסים את העץ. אך העץ אלון העתיק לא נע.

לא ויתרו וקראו גם לשכנים, וכל גברי המושב הגיעו לאדמת המשפחה, ומשכו, משכו, ומשכו.
עד....

שהחבל נקרע.

עץ האלון העתיק נשאר במקומו, בז לכוחם של גברי המשפחה, קם סבא יעקב ואמר "מספיק, בוא נחתוך"
ואכן עבדו יום וליל עם הגרזנים, ובוקר בהיר אחד נשמע קריאה עזה בכל רחבי המושב

"עץ נופל!!"

נפל עץ האלון העתיק, משאיר את גזע העץ במקומו, בני המשפחה מרוצים, התחבקו , ורקדו, שתייה הוגשה וגם קינוחים.
ורק סבא מתתיהו הסתתר בין העצים, מסתכל על גזע העץ העתיק.

סבא מתתיהו שילב ידיים ואמר " ועכשיו רבותיי, איך נוציא את הגזע?" הוא שאל עם חצי חיו וזקן לבן ארוך ומדופלם
גברי המשפחה את זה לא חישבו, הרי המטרה הייתה להוריד את העץ הלא כן?

סבא מתתיהו תפס את החבל הקרוע, וקשר אותו בשנית לבסיס בגזע, ומשך.
לילה שלם משך סבא מתתיהו את הגזע לבדו, והגזע לא נע.
יום שלם משך סבא את הגזע לבדו, והגזע לא נע.
בלילה השני, הגזע נע, שמאלה וימינה, שמאלה וימינה , שמאלה וימינה, ולפתע הגזע יצא.

כל גברי המשפחה רצו מן הבתים בכותונת לילה וילדים ערומים, בהלם ובתדהמה הסתכלו על סבא מתתיהו, מזיע ועייף, יושב על גזע העץ שיצא מן האדמה.

סבא יעקב ניגש לאביו ושאל " אבל אבא, איך זה קרה?"
סבא מתתיהו חייך חצי חיוך ואמר "עם רצון ותושיה, כוח והקרבה, זיעה וסבל, אפילו האויב העתיק ביותר, יפול פן יפול"

שנים לאחר מכן לסבא יעקב נולד בן, הוא קרא לבנו אלון.

----------------------------------------------------------------------

וזה הסיפור על סבא מתתיהו והעץ, ואיך אבא שלי הרויח את שמו.

יום טוב !