השקפותיה של שפחה.

פוסט זה מוקדש למי שלימד אותי את סוד החמוצים.

מארה לעצמה- יו אני מוכנה להרוג בשביל חמוצים עכשיו
עצמה למארה- נו אז קדימה קומי למכולת מה הבעיה
מארה לעצמה- כן כן אבל בא לי על החמוצים של שופרסל, האלו בחבית
עצמה למארה- כן....החמוצים של שופרסל...
מארה לעצמה- כן...

45 דקות אחר כך
מארה- נו מה את רצינית!? לא יכול להיות שאין שופרסל בכל תל אביב
שכנה- אני אומרת לך נו הכי קרוב זה זה שבגבעתיים או ברמת גן
מארה- השתגעת!? מי יסע עד לרמת גן
שכנה- רצית חמוצים לא!?

30 דקות אחר כך, סניף AM PM

אני מסתכלת על מגוון החמוצים, ולא מצליחה להביא את עצמי להושיט את היד ולקחת "אבל ממש בא לי" אני אומרת לעצמי ויודעת שגם אם אני אקנה זה לא יהיה אותו דבר, איזה בחור עובר ומסתכל עליי בעין מוזרה, טוב מה לעשות, לא כל יום אתה רואה בחורה עומדת מול מדפי החמוצים ומנהלת שיחות נפש, אני נותנת מבט לשעון, הבטחתי לגיסי שאני אתכנת לו עוד משהו קטן לפני שאני יוצאת לרגיעה שלי, ועניים החמוצים פה לא עוזר. אבל אתם לא מבינים, החמוצים של שופרסל האלו מעולים, בדיוק במידה הנכונה, ככה לאכול כמו חטיפים.

אחותי מתקשרת
מארה- אחות...לא עכשיו..
אחות- אל תגידי לי לא עכשיו, אני רוצה לדבר איתך! ואיפה את למען השם
מארה- בסופר מחפשת חמוצים הבעיה שנראה לי שאני אמצא רק בשופרסל
אחות- נו מה הבעיה? יש ביד אליהו
מארה- הלו, גרת פה לפני 10 שנים, פעם אחרונה שכיוונת אותי, מצאתי את עצמי מול סומלי עושה עסקת סמים
אחות- אויש נו, טוב תקשיבי, בקשר לבועז
מארה- שקט! לא לפני שאני מקבלת את החמוצים שלי

ניתקתי את הטלפון והחלטתי לקפוץ לטיב טעם, אולי שם יהיה משהו שיעורר את רצון החמוצים שלי

45 דקות מאוחר יותר, מדפי טיב טעם
אני מעבירה את הידיים על המדפים, נו בחייכם. מה ביקשתי, קצת אושר קצת שמחה? בצורה של חמוצים בחבית מפלסטיק? עם סטיקר חמוד של משהו בסגנון של " תוספת ביתי לכל ארוחה" עוד שנייה ואני מזילה ריר על הזיתים של בית השיטה.

5 דקות אחר כך, תחנת אוטובוס
מארה לעצמה- זה נוראי את יודעת, שאת נוסעת עד לשם בשביל חמוצים.
עצמה למארה- לכי תזדייני.

40 דקות אחר כך, בדירה.

דחפתי עוד מלפפון חמוץ לפה, ודיברתי עם אחותי
אחות- מה את אוכלת שם?
אני- החמוצים שרציתי *אני אומרת בקול מלא גאווה*
אחות- וואלה, כי חשבתי לקפוץ אלייך ואני בדיוק בשופרסל הרצליה.
אני- תקני 4 חביות
אחות- מה 4!??!
אני- נאגור מה רע!

---------------------------

לחיי הדברים הקטנים שעושים לך הכי טוב בעולם, גם אם זה רק....חמוצים (של שופרסל)

אני לא מצליחה להבין..
למה כאשר אתה עושה שרשרת של דברים למען עצמך, כן כן למען עצמך,
איך זה שאתה מרגיש כל כך רע עם זה?
איך זה שדווקא בגלל הדברים האלו אתה מרגיש כאילו אכזבת את כל העולם?

זה כזה נוראי שהתפטרתי? כנראה שכן, חרם משפחתי הולך כרגע, וכל אחד מנסה להאשים את השני, שדוגרי..

אין באמת "למה" לעובדה שהפסקתי לעבוד.
פשוט.
הייתי צריכה 😄

ועכשיו לארגונים.
יש עוד משהו קטן אחד שעליי לעשות בשביל עצמי, גם אם זה אומר לא להסתכל אחורה.

Payback Batman
Payback

:]

הבוס- טוב מה יהיה
אני- רד לי מהגב, אין לי כוח
הבוס- אבל
אני- בועז תקשיב, אני עייפה, אני הפוכה, אני מתה מתה מתה שתפטר אותי כבר ואין לי כוח לבנות עוד מודול
הבוס- אני לא אפטר אותך בכזאת קלות את יודעת
אני- נו באמת! אני לא אלך לחברה מתחרה או משהו! אני יוצאת מהיי טק לקצת זה הכול
הבוס- ועדיין...לא.
אני- טוב אז אני מתפטרת
הבוס- תגישי בכתב
אני- בועז! סעמק, תן לדבר רגע עם גיסי
הבוס- גיסך לא זמין כרגע
אני- אני שונאת חצי אישיות
הבוס\גיס- אולי תפסיקי כבר, את מתנהגת כאילו יש לך עוד חודש בארץ, איל בדיוק תחזיקי את עצמך בלי עבודה?
אני- יש עוד עבודות
הבוס- של מתחרים!
אני- לא של מתחרים! למה כולם אינטרסנטים כל כך היום!?

-----

והשאלה שלי באמת
מה הפאקין קטע
כל אחד חושב על עצמו הקטע קריטי השבוע!
צאו מהאנוכיות אנשים!

לפני כמה שבועות אבא התקשר "היי לך, איפה את?" חייכתי "בקניות, להירגע קצת" הוא צחק והניח לי לפלרטט עם החנויות בשמחה, קניתי לי שטות אחת, ואיזו שמלה.

לפני כשבוע, אבא שלי התקשר אליי "איפה את?" וכמובן שאין טעם להכחיש "אמממ בשופינג, נדבר מאוחר יותר" אבא כמובן סגר את הטלפון והניח לי לפלרטט עם החנויות בשקט, קונה לי עוד שטות כזאת ועוד מגף לא חיוני.

לפני כמה ימים אבא התקשר בשנית "שלום איפה הבת שלי?" צחקתי "את האמת בדיוק בשופינג עם חברות לקראת הסופש" ואבא כמובן פינה את הקו והניח לי לפלרטט עם החנויות בדממה. שוב, קניתי לי עוד שטות ועוד חצאית לא חיונית שכזו.

היום , אבא התקשר אליי "שלום! איפה הבת שלי היום?" אני מסתכלת על המדפים "בקניות...פשוט.." לא הצלחתי להכניס עוד מילה ואבא כבר התחיל בהרצאה

"תקשיבי לי , לפשוט את הרגל , להוציא אלפי דולרים על בגדים , מגפיים, כובעים, וכל מיני שרשראות ועגילים לא יגרום לך להרגיש יותר טוב, לא שיש לי על מה להתלונן! לפחות את לא מזריקה לעצמך סמים כן, אבל בחייאת יפה שלי, לרוקן את החשבון בנק, בתקווה שאולי זה יגרום לך להרגיש יותר טוב ממש לא הפתרון, דיברנו על זה, והסיבה היחידה שלא טוב לך כרגע זה כי את קצת אבודה, ולא נורא זה קורה, ואת תבואי לכאן והכול יהיה בסדר" ככה בין נשימה לנשימה " אבל אבא.." והוא ממשיך " לא לא לא אבא אל תעשי לי אבל אבא, בכל זאת יש לך התחייבויות ו..,.עבודה!"

אני נושמת " אבל אבא!" הוא עוצר אותי " אמרתי בלי אבא! תקשיבי לי עד הסוף, זה כמו אוכל מנחם, רק שברוך השם איתך זה או שאת הולכת להרוג את עצמך על איזה צוק, או שאת מתאמנת עד שיוצא לך השריר מהעור, או שאני מוצא אותך בשופינג כל השבועות האלו, זה לא בריא, זה לא מנחם וזה לא יעזור, עכשיו..אולי תחזרי הביתה ותצאי עם הכלב לטיול?"

אני מגלגלת עיניים ושמה את הגבינה והירקות בעגלה "אני בסופר אבא, עושה קניות, לכלב אין אוכל"

דממה על הקו ואחרי כמה שניות של שקט

"יצאתי טיפש אה?"
אני צוחקת באמצע הסופר, אפילו מתגלגלת
"לאאא סתם הוכחת לי עוד פעם שאין סיכוי שאני מאומצת"

שבמשך שלוש דקות ארוכות
אתם מנסים
שוב ושוב
וללא שום ספק
להעביר ערוץ בטלויזיה

עם הפלאפון.

די לשמוע שאני צריכה להגיע הביתה כל שבוע
די לחשב נתונים כל היום
די ללכת ללקוחות ולהעמיד פנים שאכפת לי מהמערכת ניהול חשבונות שלכם
די להעמיד פנים שאני באמת מסוגלת להמשיך ככה
די לשבת בבית ולהתחבר עם הכלב שלי
די להכריח את עצמי לקום לישיבה שאני במילא לא אקשיב בה
די, זהו, מספיק

בחודשים האחרונים האלו.
אני הולכת לעשות את כל הדברים שאמרתי שכדאי לי לעשות לפני שאני עוזבת.

ואני הולכת לקחת נשימה עמוקה.
ולהגיד לכולם
לקפוץ לי
ברמות.

5 בערב.

אחות- קומי כבר!
מיצי- קומי כבר!
חברה- קומי כבר!!
גיס\בוס- אולי תקומי כבר!
אמא- הלו? קומי כבר!
דודה- חיה? קומי כבר!

12 שעות שינה
ב-מיטה-
לכו תזדיינו

:]

5 בבוקר, נרדמתי אתמול בשעה נורמלית אני חושבת שבשעה 2 כבר ישנתי, סוף סוף, אחרי אחלה ערב עם מוזיקה נהדרת, נרדמתי כמו גדולה, וב5 בבוקר אני מקבלת טלפון, וכמובן שעם השינה הקלה שלי כבר ככה, התעוררתי בצלצול השני, ועניתי בנהימה עצבנית, לא מסתכלת אפילו על מי התקשר.

מהצד השני של הקו זיהיתי את קולה של חברה שלי, שבביקור בארץ, שבכלל הייתה אמורה לעזוב כבר, הייתי בטוחה שהיא כבר בארצות הברית "מיקי, 5 בבוקר, מה קורה?" אני מנסה להוציא ממנה מידע כלשהו, היא בקושי מדברת ואני שומעת רעש סטטי, נובע מרוח או משהו "תגידי, איך יודעים שבחרנו נכון? את יודעת שעשינו מה שצריך ? וכל זה?" אוי ואבוי, הראש שלי מתפוצץ, היא העירה אותי בדיוק בזמן להרגיש את הצ'ייסרים והבירה "איפה את" אני שואלת אותה בטון שכבר ברור לשתינו שהנה אני קמה ומגיעה אליה, אני מכירה את מיקי, ומיקי לא נשמעת ככה.

"בים" היא עונה לי בקטע מסתורי והסבלנות שלי מתחילה להיגמר, אני מתרוממת מהמיטה ויורדת למטה מלבישה את עצמי בשתי עיניים סגורות "איזה חוף" היא נאנחת "החוף שלנו" אני עושה פרצוף לעצמי במראה עם המברשת שיניים, סעמק, עד לחוף הצוק עכשיו. טוב נעשה שילוב של מונית שירות וספיישל.

בדרך החוצה אני תופסת את שמיכת הטלוויזיה הסגולה שלי, מכבה את האורות , פותחת את המרפסת לכלב שיוכל לשבת שם שהשמש עולה,תופסת את הסיגריות ויאללה נו גם את הוודקה מהמקרר, נתפוס איזה רדבול בדרך, נועלת את הבית, ויוצאת, עדיין ישנה.

לקח לי כמעט חצי שעה להגיע לחוף המזדיין, לא היה כזה קשה למצוא אותה, במילא היה מעט מקומות שישבנו בחוף, אז אפילו להרים טלפון לא הייתי צריכה, השמיים כבר כמעט בהירים לחלוטין, פרשתי את השמיכה על החול לידה, ונשכבתי על הגב "סאפ" חייכתי אליה, רק שהיא סובבה את הראש וקלטתי שהעיניים שלה אדומות כמו פאקין ערפד ומהולות בדמעות כבדות הפסקתי לחייך "אוי ויי, מה למען השם קרה?" אני מסתכלת עליה בדאגה.

מיקי תמיד מחייכת, תמיד צוחקת, היא עצמאית, היא חזקה, היא פי שבע יותר חכמה ממני, היא יודעת לעשות הכול , הכול הכול, אז המצב הזה...הדאיג אותי, היא החזירה את המבט שלה אל הגלים , הסתובבתי והוצאתי את הוודקה והרדבול וכוס פלסטיק, כי אני לא יכולתי לשתות עוד שוט אחד אפילו, וזרקתי לכיוונה, היא רקחה לעצמה משקה, שניים, שלושה, בינתיים השמיים התחילו לעבור למצב בוקר מלא.

"עם כל הבחירות המשונות שעשינו, ואת יודעת, המסלול הזה שבחרנו, המסלול הזה שבחרתי, לעזוב, לעבוד, להקים את הכל..איך...איך את יודעת שבחרת נכון?" היא שואלת אותי, ואני כבר יכולה לשמוע שהאלכוהול משפיע " אני לא יודעת מיקי, אני באמת שלא יודעת, גם אני לא בטוחה בכלום" היא נשכבת אחורה ומחייכת " ולמה אני מרגישה שאני בסוף החיים שלי שאני בעצם בתחילתם?" אני מקשיבה לה...ומבינה...שאני מזדהה איתה , כל מילה שהיא אומרת..הגיונית לי , היא הוסיפה ואמרה " לא מקבלים סימן? מתי יודעים שמה שבחרת זה היה הדבר הנכון?" אני בוהה בשמיים, "אני לא חושבת שאי פעם נדע...אבל את יודעת...תמיד אמרתי שלעולם לא ארצה להביט אחורה ולהתחרט...את מתחרטת?" שאלתי אותה, והשאלה ריחפה באויר לכמה דקות.

"כן, אני מתחרטת על הכול, על העובדה שאני לבד בפסגה, ועל העובדה שכל המן חשבתי שאם אהיה הכי טובה אז יהיה לי הכי טוב, ואני מתחרטת על זה שעזבתי" שיט, בדיוק מה שהייתי צריכה לשמוע "אז תחזרי, תתחילי שוב, אנחנו צעירות בטירוף, ביג דיל, לכי לטייל, סעי להודו, תאילנד, וואטאבר, אל תשבי ותבכי על חלב שנשפך, הוא נשפך, זהו."

היא הסתובבה אליי " את לא אמורה להגיד כמה שהעבודה שלי מדהימה והמשכורת שלי בשמיים ויש לי הכול ואני כל כך צעירה ואסור לי לוותר על זה" נשפכתי מצחוק, התגלגלתי אפילו " ומה?? להישמע כמו חברים שלי? כמו אבא שלי?" הסתכלנו אחת על השנייה ונשפכנו מצחוק.

"נו, אז איך נדע? שבחרנו במסלול הנכון?" היא שוב שאלה אותי , משחקת עם החול, הרמתי כתפיים " לא יודעת?"
היא צחקה " אז מי יודע?" דחפתי אותה לכיוון הים " בואי לשחייה" היא הסתכלה עליי בגבה מורמת "אני חצי שיכורה" חייכתי " את תישארי בגובה ברכיים" היא גלגלה עיניים " אני אשב על הקצה בואי"

הורדתי את הבגדים והלכתי לתוך המים המוכרים, קופצת ראש כמה שיותר מוקדם להימנע מהקור, לא שחיתי יותר מדי רחוק, פשוט נהנתי מהמים , שחיתי לכיוון החוף ונשכבתי על הבטן מול מיקי, נותנת למים לגלוש על כפות רגליי, הרמתי את העיניים אליה " את יודעת מיק, אולי עשינו מה שעשינו, רק כדי להבין שזה בדיוק מה שאנחנו לא אמורות לעשות?
אולי עשינו את זה רק כדי שזה יתן דלת למשהו אחר?אולי עשינו את זה כדי שנעבוד בזה 3-4 שנים ונעבור למשהו אחר?
מה שלנו יש...זה את האפשרות לבחור, למרבית האנשים אין"

היא הסתכלה עליי " ממתי נהיית נבונה?" אני צוחקת " לא יודעת, בין השלב שעזבת ובשלבים שאני החלטתי לעזוב"
ישבנו ביחד על החוף עד שכבר הייתי חייבת ללכת , תפסנו מונית והורדתי אותה אצל דודה שלה והמשכתי הביתה.

נכנסתי לדירה, מדליקה את הדוד, מדווחת שהתחלתי יום עבודה, והטלפון צלצל.

"את יודעת שאני אוהבת אותך נכון?" היא פתחה את השיחה
"תגידי מיקי, זוכרת שטיילנו ביחד והתמכרנו לשיר קאנטרי הטיפשי הזה של מה שמה?"
"כן נו אמממ גרטשן ווילסון"
"כן!"
"נו מה עם זה?"
"סתם חשבתי על זה שמי שאמר שאלכוהול לא עוזר, ממש טעה"
"חחח הוא עוזר זמנית"
"תמיד ידענו להתאושש מהר."
"אז אני טסה מחר, זהו רשמית בלי לדחות"
"חוזרת?"
"כן...יש זמן לנסות את המסלול הזה, מי יודע, אולי שנה הבאה אני אנסה משהו אחר"
"כן אה?"
"לחלוטין, וגם לך יש זמן את יודעת, את לא צריכה להוציא את הדוקטורט שלך בגיל 25"
"אני יודעת"

אחרי עוד כמה דקות של שיחה היא דפקה לי אחד מהמשפטים שלה, וגרמה לי לצחוק

"במחשבה לאחור, אם הייתי צריכה לבחור ממי להעתיק בשיעורי בית, עדיין הייתי בוחרת בך"