השקפותיה של שפחה.

משומה הכלב שלי חושב שהדרך הכי טובה למשוך את תשומת לבי זה להסתיר לי את המסך בזמן שאני עובדת.
אני מוצאת את עצמי זזה ימין ושמאל , שמאל וימין ולא מבינה מה למען השם מסתיר לי את המסך עד שנופל לי האסימון שאיזה משהו רטוב ושחור מרטיב לי את חלון הישיבה, ובמקום צמיחה של 12 אחוז אני רואה צמיחה של 21 מטושטש בערך אחוז.

אז דחפתי אותו אחורה ונשענתי על הספה, מדליקה סיגריה ובודקת עוד קצת נתונים.

אז היום...התעוררתי עם מצב רוח חביב, קמתי, דפקתי קצת כפיפות בטן, יצאתי לקניות, קניתי מגפיים, לקנות נעליים תמיד עושה לי טוב, אפילו יצא לי לדבר עם כמה לקוחות היום, והשיחות התנהלו בצורה חלקה למדי, אני במקצת חסרת סובלנות אליהם, אבל נו מה לעשות, פרנסה ושטויות.

נו עכשיו הכלב חושב שלהיכנס מתחת לשמיכה ולשים אץ האף הקר שלו על הירך שלי ממש יגרום לי ללטף אותו.

בכל הבלאגן של הדירה שאני ממש לא טורחת לסדר או לנקות, נשבר לי היום בקבוק של שמן זית ישר על הרצפה
כמובן שביליתי את ה20 דקות הבאות בלנקות את שברי הזכוכית שהכלב לא יפצע.

ובפעם הראשונה מזה ככמה ימים ארוכים ארוכים, אני עייפה, מספיק עייפה כדי לסגור את האור והטלויזיה וללכת לישון.

ובפעם הראשונה מזה כמה ימים, התחשק לי ללכת ולבעוט בחול על חוף הים

ובפעם הראשונה מזה כמה ימים החלפתי את הסדינים ועשיתי לק

אז נו, שאנשים יראו את הפרצוף שלהם, אני כבר לא מופתעת מכלום, ומי שחשבתי שאמור להיות שם, שלא יהיה שם, לא קריטי, ואמת אחר אמת אחר שקר של האמת, תבינו, אתם חיים במסיכה הנוראית הזאת שתפרתם לעצמכם,
אתם צריכים ללכת הביתה ולישון עם האחריות על כל מילה וכל מעשה שעשיתם, לא אני.

אני הולכת לישון ונושמת עמוק, מקבלת כל החלטה שגויה שעשיתי במרוץ הזמן, מחייכת לכל אידיוט שבחר לשקר על מנת להשיג משהו כזה או אחר ממני, מפהקת מישעמום מכל סיפור סוחט דמעות , כי בסופו של דבר, אף אחד לא צריך לרחם על עצמו, אין טעם, זה בזבוז זמן.

צריך לקום
להתעשת
לקחת את עצמך בידיים
לחבק את כל מי שאתה "שונא"
ולהרחיק את כל אלו שיגרמו לך לשנוא את עצמך

אבל עם כל הזיון שכל הזה....דוגרי....תכלס...איך שתרצו...
צריך לקום, לסוע לים, ולבעוט בחול הקריר יחפים, ואז לרוץ ולרעוד מקור.

לפחות ככה אני מוכיחה לעצמי, וגורמת לעצמי להרגיש, שהכול טוב, הכול תמיד היה טוב, הכול יהיה טוב.


לילה טוב.
😄

כל מה שאני זוכרת , זה שנרדמתי על הספה, ופתאום 10 ורבע בבוקר, מאחרת לישיבה בסקייפ, גמורה מעייפות, והכי גרוע, נתפס לי הגב.

היו כמה דברים שתרמו לעניין זה
1. נדודי השינה שלי
2. הלחץ בעבודה פשוט...מטורף. כולם עובדים עד 8 בערב.
3. הסידורים, הארגונים, ההחלטות.
4. העובדה שכבר יומיים אני מתעלפת על הספה ולא מספיקה להגיע למיטה

הגעתי למצב שקפצתי למטה לסופר פארם, לקנות כדורי שינה, את הסוג שאני לוקחת בטיסות , כי אני שונאת להיות ערה בטיסות, שונאת שונאת. ורק אחרי 2 כדורים ו40 דקות התחלתי להרגיש את העייפות המבורכת.
מה שכחתי, ישנים כמו מת. לא התעוררתי מכלום, ועד שהתעוררתי, במילא ישנתי רק 3 שעות.

---------------------

כמה מכות, בכמות זמן כל כך קטנה.
טוב אני מודה, הגישה של "כולכם על הזין שלי" לא מי יודע מה עובדת
אז אני אלך על גישה אחרת
גישת " אני אעשה את החיים שלי ואתם...שמרו את דעתכם לעצמכם!"
ומי שיודע שזה מיועד לו, יודע.

------------------------------------

יו, שלישי היום.
אני אצטרך לקום עוד מעט
להתקלח
לשים חליפה אשכרה, חליפה, וללכת לישיבה.

סיפרתי לכם שאני ממש בקטע של ללכת למלצר על הים ולהתפטר?
להרגיש את החול בין האצבעות כל היום, לתפוס שמש חצי מהזמן, ושהקיץ ממש יגיע, לשים בגד ים, ולטעון שזה המדים.

-----------------------------------------------------------------------------

יאללה. עבודה טיים.

מגיעה ברגע שדוחפים לך את האמת שהכי לא ציפית לה, ישר לתוך הפרצוף.

שהייתי בת 16 , הרגשתי בלתי מנוצחת, יכולה לעשות הכל, בלי פחד.
המרדף הגדול ביותר שלי היה המרדף אחרי האדרנלין, כל דבר שנשמע לי ממריץ, לקחתי על עצמי.

אני זוכרת את הקפיצה מהמזח ב11 בלילה, 23 קשר, צפונית חזקה, ואת ההתלהבות המטורפת שעברה דרכי שיצאתי מהזרמים של המזח וחתרתי לכיוון הגל, ואת הכאב הצורב מהחתכים על הרגליים.

אני זוכרת את היום שהחלטתי לטפס את הצוק הקטן באגם ליד הבית של אבא שלי בלי אבטחה, למרות שהצוק היה גבוה יותר ממה שמותר בלי אבטחה, אני גם זוכרת את הרגע המדויק שהחלקתי ואיבדתי דפיקת לב אחת או שתיים, ממש שניה לפני שתפסתי את האבן.

אני זוכרת את קרייטר לייק שזה למעשה הר געש שהפך למכתש והתמלא במי גשם שקופים צחים ונקיים, בדצמבר, שהקור הגיע לרמות על, עמדתי על הסלע ביחד עם החברים שרכשתי במסלול שם, והחלטתי לקפוץ, שלעולם לא תיהיה לי עוד הזדמנות, וקפצתי. אני זוכרת את ההרגשה של המים הקפואים, כאילו מישהו מצפה אותי בקרום קר, והיציאה לאויר שגורמת לקור להיות עז וחד יותר.

אני זוכרת את היום שאבא שלי אמר שאם אני אשקיע בלימודים , הוא מבטיח לתת לי לסוע לכל הפלגה שארצה.
אחרי הבחינה הראשונה יצאתי להפלגה לחיפה.
אני זוכרת שהשעה הייתה 12, הסטיק לייט נפל לים ואיבדנו כיוון, היבשה הייתה רחוקה והלילה היה שחור כמו פיח, היינו ספוגים במים, הקור היה כמעט בלתי אפשרי וצחקנו, שישה ילדים, ואחד מבוגר שהתנהג כמו ילד, צחקנו.
וב4 וחצי בבוקר, שסוף סוף הצלחנו להבחין בכיוון אחרי שהפלגנו בגבית כל הלילה , ורוח גבית היא מעיקה ברמות
ירדנו מהסירה במזח בחיפה, בזהירות שלא לגעת במים המטונפים, ואמבולנס כבר חיכה לנו.
אני זוכרת שצחקנו בדרך לבית חולים עם החובשים.

ועוד ימים אחרים, רבים, שעוברים לי בראש..
אתם יודעים מה אני לא זוכרת?

אני לא זוכרת מתי הפסקתי לרדוף אחרי האדרנלין
אני לא זוכרת מתי התחלתי לפחד כל כך מהחיים
אני לא זוכרת מתי הפסקתי להנות מההרגשה של החול בין האצבעות שלי
אני לא זוכרת מתי התחלתי לחשוב על כל דבר 7 פעמים
אני לא זוכרת מתי הספונטניות ברחה לי מן האצבעות ובמקומה יומנים ולו"זים נכנסו

ולא משנה כמה אני מנסה, כמה אני משחזרת, אני לא מצליחה להיזכר מתי כל זה נעלם, מתי....השתניתי כל כך.

-----
סוכנת הנסיעות שלי התקשרה "היי לך, כרטיס הלוך ושוב סאן פרנסיסקו נכון?" אני מחייכת "פתוח, כרטיס פתוח, או כיוון אחד" הסוכנת מתקתקת כמה דברים " אמריקאית נכון" אני מחייכת שוב " כןכן בלי סידורי ויזה ושטויות"
אחרי כמה רגעים של שקט " יש לי כרטיס ליולי, ה9 ליולי, אחלה שעות, טיסת לילה, מעבר של שעה, קונטיננטל, והטרמינל יארגן את הנסיעה של הכלב" אני בוהה בטלפון לכמה שניות " מצחיק, זה יום ההולדת שלי"
הסוכנת צוחקת " נו מושלם לא?" אני חושבת " לא, לא מושלם, מה עוד יש?"

אני על הקשקש עם העבודה שלי, גם מבחינתי וגם מבחינת הלקוחות.
חסר לי כוח, רצון, אמביציה, דחף, יו ניים איט, איי דונט האב איט.

ומתחיל להימאס עליי שיחות הבוקר בחדר הישיבות, שכל אחד פורק את תסכולו על השני, להלן בעייתיות בעבודה משפחתית, בארוחות משפחתיות סותמים ומרימים הצגה, בסקייפ יום למחרת צורחים אחד על השני.

אין לי סבלנות לעוד לקוח שמשנה לי מודול ברגע האחרון, או איזה מאפיינת שדופקת לי 3 משפטי איפיון ומצפה שאפתח מהם חברה שלמה.

אבל כל זה, זה נטו השלכות, אני יכולה לקחת משהו אחר, אני יכולה לעבוד בתחום אחר, אני פשוט לא רוצה.
אני מעדיפה למשל להתפטר ולנוח קצת כמה חודשים, אבל כלכלית זה טיפשי.

אני מעדיפה למשל להקדיש זמן לתוכנות שאני אוהבת ולא להיתקע על תכנות SQL מפרך ומתיש

-----------

כמה אלכוהול כמה.
בסופש
באמצע שבוע
עם חברים
עם משפחה
עם מכרים
בארוחות ערב
בארוחות צהריים

אני לא חושבת שאני מסוגלת לעמוד בזה כבר, זה מגיע למצב שאני יוצאת מהשכרות ומתעוררת לעוד אחת, אפילו אם היא הקטנה ביותר.

ובכלל איך אפשר להפוך לאלכוהליסטים? תכלס הטעם בכלל לא משהו, האפקט חביב עם תוצאות לוואי נוראיות.
מי מתמכר לשיט הזה.
די רגיעה 😄 אני מותשת מלהיות מותשת.

------------

משרדי ממשלת ישראל, השטן בהתגלמותו, עוד שניה חתמתי על ויתור אזרחות וזהו, כמה פרוצדרות, כמה זיוני שכל,
ואחרי שעברתי דברים דומים עם ארהב, חשבתי שאני חסינה, איזה חסינה ואיזה נעליים
אין שום דבר בעולם שיכול להרתיח כמו המזכירה במשרד הפנים שכבר 60 שנה אומרת את אותו דבר.

------------------

טוב. חזרה לעבודה. כבר 10.

קראתי את המכתב שוב ושוב.
השעה 8:40 בבוקר, המשכתי את הלילה אז אני עדיין מסובבת מהשתייה, אמרתי שאני אפתח את המכתב רק שאני אחזור, כי וואלה לא בא לי לבאס את עצמי לפני.

ישבתי אחורה על הספה, מצמצתי, מחזיקה את הראש גם מהכאבים וגם מהחדשות, פתאום כל מה שהפריע לי לפני כן מתגמד ונראה כלא עקרוני ולא חשוב.

התקשרתי לאבא, כבר לילה והוא ישן " מה? מה קרה מותק? הכל בסדר" הוא שואל עם נטו דאגה , כי אני אפפעם לא מעירה אותו "הצלחתי" אני אומרת לו, והנה דמעה מתחילה להיווצר על הלחי "הצלחתי" אני אומרת לו שוב "שנייה אני מתקשר" אבא מחזיר לי תשובה כי זה נורא יקר שאני מתקשרת אליו.

אני משחקת עם השוליים של הדף עד שהטלפון צלצל "אבא, הצלחתי" אני כבר בוכה ואבא שלי אבוד " על מה את מדברת , אני ל אמבין אולי תרגעי , על מה את בוכה" אני מתחילה לצחוק , לצחוק בהיסטריה, עם הכאב ראש הקטן של השתייה.

האסימון נופל לו " אבל...חשבתי שהלך רע" הוא אומר ואני צוחקת "הכל הלך רע לאחרונה, כל כך רע שלא הצלחתי לראות שעשיתי את זה טוב!" אני צוחקת ועונה לו, כמה שניות של שקט והוא מצטרף אליי " בגיל 20!" הוא צורח כמעט

שנינו צוחקים בטלפון "אז מה עכשיו מתוקה?" הוא שואל , ואני מחייכת " עכשיו....עכשיו מתארגנים, יש לי עוד 3- 4 חודשים להתעכב"

הוא נקרע מצחוק " חשבתי שרצית לבוא לנוח" אני קמה מהספה ויוצאת למרפסת, יורד גשם ורועש אז אני נעמדת בכניסה של הדלת "תגיד אבא, מה עושים שכל החלומות מתגשמים?" אני שואלת ומצטרפת לריקוד הגשם עם הדמעות שלי

אבא שלי נרגע מהצחוק " תופרים חדשים?" הוא שואל עונה , אני מחייכת ומסתכלת על הכלב שלי "אנחנו עדיין עובדים עם קונטיננטל?" אני שואלת " כן , אבל הכלב יצטרך לבוא עם על אל, שיסע ללוס אנג'לס ישירות ונתפוס אותו משם." אבא עונה, חשב כבר על כל הפרטים " אני מתפתה להתפטר ולעשות כלום בחודשים הקרובים בארץ" אני מצהירה
"חבל על הכסף יפה שלי, תקני לך אוטו עם הכסף הזה " אני צוחקת , ממש צוחקת " השתגעת? אתה תקנה אוטו, אני רוצה את הטויוטה" הוא צוחק איתי.

שנינו נאנחים " הצלחת אה?" אני יושבת על הרצפה "כן אבא, הצלחתי"

פשוט ככה.
לעזעזאל.

יש משהו קסום, בלבלות זמן עם ילדים.

אין סיבוכים, אין בעיות, אצלהם....העולם הוא פשוט חלק נקי וטהור.

ישבתי עם אחיינית שלי על הברכיים, היא התחפשה לפיה אורורה (אל תשאלו אותי מסתבר שדורה יצא מהאופנה) יושבת לה עם טוטו סגול גרביונים ורודים ושרביט סגול מנצנץ והצביעה עליי "עכשיו, עכשיו, דודה תצחק!" אני מסתכלת עליה מבעד למסך העייפות ומחייכת "לצחוק! הוקוס פוקוס!" היא פוקדת ואני מבצעת.

"בא לי גלידה" היא אומרת " איזה טעם?" אני שואלת "איזה טעם את אוהבת?" היא מחזירה לי בשאלה שנונה , אני חושבת וחושבת " את האמת....שלא אכלתי גלידה המון זמן, אני יותר אוהבת יוגורט, אבל גם זה לא בא לי בזמן האחרון" היא דופקת לי מבט זעוף " למה?" אני צוחקת " אני לא יודעת למה, פשוט לא בא לי" אחיינית שלי מזיזה את הראש שמאל וימים , לא מאשרת את התשובה
"גלידה זה כיף" היא מכריזה וקופצת מברכיי, מכריחה אותי לרוץ אחריה לגלידריה

"מסטיק וניל!" היא מבקשת מהמוכר בקול השקט שלה ואני מאשרת את הבקשה.
"עכשיו תורך" היא מסתכלת עליי ואני מסתכלת על מבחר הטעמים "אמממ אני לא יודעת מה לבחור"
אחיינית שלי מרימה את הראש למוכר ואומרת " תקחי , תקחי , משמש, תות, ווניל" אני מחייכת , "אוקיי, בגביע או כוס?" אחיינית שלי מתלבטת בעניין, מרימה את האצבעות שלה לשחק עם השפה , בדיוק כמו אחותי " גביע, לשתינו!" יצאנו מן הגלידריה עם השלל החדש והתיישבנו על הספסל

"מה קרה?" היא שואלת אותי ואני מסתכלת עליה במבט לא מובן " מה כבר יכול לקרות ?" אני מחייכת , היא בסהכ בת 4 עוד שניה כבר בת 5 איך היא רואה את הכל?
היא נותנת לק לגלידה ואומרת " תמיד שאת באה אנחנו הולכות לשחק בג'ימבורי, ואז אז את קונה לי צעצוע קטן, ואז...." היא הפסיקה לדבר " ואז מה ?" אני שואלת , היא מורידה את הראש " ואז את הולכת" אני מסתכלת על הרחוב הגשום " טוב, רוצה לשמוע מה קרה לי ?" היא מחייכת בהתלהבות
ואני התחלתי לדבר.

שפכתי את ליבי לילדה הקטנה, הכול סיפרתי לה, מא' ועד ת'
חיכית שתגיד לי לעצור או שישעמם לה אך זאת הסתכלה עליי וחיבקה לי את היד שירד לי דמעה אחת או שניים , בסוף הסיפור היא הסתכלה עליי " זה בסדר...את לא חייבת לקנות לי צעצוע" נקרעתי מצחוק
"למה שאני לא אקנה לך צעצוע יפה שלי?" היא נתנה עוד לק לגלידה " כי אם לא תקני צעצוע אז לא תלכי" חיבקתי אותה, זורקת את מה שנשאר מהגביע שלי ומרימה אותה עליי " אני לא אלך עד שתישני, אני מבטיחה" היא חיבקה אותי בצורה הכי אמיתי וכנה שיש בעולם.

"ודודה?" היא שאלה אותי ואני הרמתי את ראשי "למה את עצובה?" אני נאנחת " אני לא יודעת יפה שלי אני באמת לא יודעת" היא נתנה לי את הגביע כדי שאזרוק אותו לזבל וקמה לנגב את הידיים
"שאני עצובה, אני מציירת" אני צוחקת " אבל אני לא יודעת לצייר" היא מרימה כתף " אז אל תציירי, תעשי משהו שאת אוהבת גם " מצמצתי , ילדה בת 5 אומרת לי את זה?
"ושדנה אמרה לי שעינייים כחולות זה טיפשי, אז אמרתי לה שהיא טיפשה" צחקתי "זה היה מקנאה" אחיינית שלי הסתכלה עליי בעיניים הכחולות המדהימות שלה "כן, אז גם חברים שלך אומרים את זה מקנאה" היא פסקה, בלי שאלה בכלל " ואמא אומרת שאז הם בכלל לא חברים" הרמתי אותה על הכתפיים "אז מה עשית?" אני שואלת אותה

"מה שכיף לי" היא צחקה וחיבקה אותי מלמעלה "לג'מבורי!" היא ציוותה עם מקל הקסמים שלה.

1. איכסה בחוץ
2. קר בחוץ
3. לאן נעלם מצב רוחי לאן! תחזור!
4.זהו , הוחלט, ממשיכים הלאה, די מספיק עם השטויות האלו, כמה זמן אני אעצור בעדי? כמה זמן? נגמר.

ופורים שמח חבר'לה

מה יהיה מה!
אני רצינית! אני לא חטפתי שינה כמו שצריך כבר יותר משבועיים
אני ערה מאתמול, בדיוק מהשעה הזאת, ואני לא מצליחה לעצום עין! עין!

בחיים לא חשבתי שאני , אני, אני שמתה על שינה, אסבול מנדודי שינה.
זה מגוחך, אתמול (שזה בעצם פאקין אותו היום כמו היום בשבילי) מרוב עייפות יצאתי אהבלה מול איזה לקוח שדיבר על אורקל ואני בראש בכלל מטמיעה לו סאפ. (מי שבתחום יבין שזה כמו להגיד למרוקאי שהוא פולני מת)

די נו אתם לא רצינים, אני ממש רוצה לישון, זה עינוי, עינוי, אני מתחרטת על כל דקה שביקשתי עוד שעה ביממה!
ולכו תגידו שאני לא מתישה את עצמי, פאקין 2:30 בבוקר ואני מחליטה ללכת לשחייה, אכן כן , דופקת בריכות כמו נרקומן שדופק קוק אחרי ארוחה משפחתית.

חוזרת, מקלחת, מיילים, מיטה, מתהפכת שמאל, ימין, שמאל , ימין, פרופיל, גב, כרית לשמאל, בלי כרית, עם שמיכה, בלי שמיכה, אני אומרת לכם השמיכה חטפה בחילה.

5:20 בבוקר! 5:20 בבוקר! בונא! הציפורים בחוץ מרימות לי גבה, שנייה אני אכין להם קפה, מסכנות פשוט.

הופה, התקדמנו, פיהקתי, אני חושבת שמישהו אמר לי פעם שפיהוק זה בשביל להכניס אויר כי חסר למוח, ואז אני זוכרת שמישהו אמר לי שזה שטויות, ועכשיו אני כבר לא זוכרת מה נכון ומה לא נכון, וויקפידיה טיים! אני אחזור אליכם בנושא.

חבר'ה חבר'ה כבוד כבוד נקבע תאריך לקעקוע שלי, שהוחלט ונקבע תודה לאל, מחיאות כפיים ל17 למרץ.
כל זאת בתקווה שאני לא אתחרט ואשנה מקעקע, פשיטת רגל אני הולכת לעבור, הולכת למשכן את הבית וחוזרת לקעקע לעצמי את הצורה.

מצחיק, איך שביום אחד,שבוע שעבר, בוקר אחד, בלי הסבר או מחשבות, הקעקוע פשוט נפל עליי, חד וחלק, היה ברור לי לגמרי מה אני הולכת לעשות כאילו תכננתי את זה שנים, סיפרתי לאחותי, זאת חטפה התקף חרדה והתחילה לתכנן מה אני קונה לארוחות משפחתיות כדי שהילד(ים!!!!) שלה לא יראו

שישי ושבת הזה מוקדש למשפחתי, או יותר נכון אחותי שיעבדה אותי למטרות רווח והנאה פרטיות שלה, והדבר היחיד שאני מקבלת זה ארוחה טובה, את אחותי הגדולה רק רק רק לעצמי ואת הגיס (בוס) על הראש לסופ"ש , פרפקט.

טוב זה לא מצחיק אותי, הלך על השינה שלי היום אה?
טוב, כמה לקוחות, הביתה, אולי נמנום צהריים אם הגוף שלי ירשה לי, ואז בלאגן תחפושת עניינים.


תכלס תכלס
דוגרי דוגרי

אני בסדר 😄 יאללה, נפרגן, כולכם בסדר, עליי, חינם.

אה אה, ותודה לכל האנשים המדהימים שגורמים לי לחייך בלי סיבה, וגם לכם המעצבנים שלא מפסיקים להתקשר כי אכפת לכם, אני די אוהבת לבלות עם עצמי, אז בלי דאגות, לא שמעתם על זה שהחבר הכי טוב שלכם הוא עצמכם?
אז אני ועצמי די קרובות, באותו ראש ממש, וכיף לנו כרגע ביחד.

טוב לי ולעצמי בא לרוץ, איפה אפשר לרוץ בעיר הזאת, טוב נו 5:30 בבוקר, נלך לרוטשילד.

יום טוב חבריי הבדסמים.
וגם לכל השאר.

פורים שמח!!