"What's in a name? that which we call a rose
By any other name would smell as sweet."
William Shakespeare
בהתחלה, היא אמרה לי את שמה, אבל קבעה שאקרא לה גבירתי. גם אני אמרתי את שמי, אבל מייד קיבלתי כינוי, והפכתי ל"גורי".
אז זכרתי את השם. ולא השתמשתי בו. (קצת חבל אמנם, כי זה שם נהדר לשולטת)
ל"גבירתי", היה קשה קצת להתרגל בהתחלה. אני לא חושב שבכל החיים שלי כבעל נימוס ישראלי טיפוסי, השתמשתי במילה הזו כמו בשבוע הראשון להיכרותינו.
ומהר מאוד התרגלתי. לפעמים, אני קורא לה כך ביראת כבוד אמיתית, ברשמיות. מוסיף אותו גם בסוף משפט, במקום בו לא יימצא שם אמיתי. ולפעמים, סתם כמו שם רגיל, כזה שלא חושבים פעמיים לפני שמשתמשים בו.
אבל לעיתים, זה לא מספיק. אני רוצה לומר יותר, להביע רגש כבר בפניה הראשונה אליה. וכמובן, שלא יעלה על הדעת שנשלט ימציא כינוי לגבירתו, אז מה עושים ?
מאלתרים.
גבירתי הנפלאה. גבירתי המקסימה. והנפוץ והחביב עלי מכולם - גבירתי האהובה.
האם זה מספיק ? בדרך כלל כן. אבל לפעמים...לפעמים אני מרגיש שהייתי רוצה לתת שם שמביע אפילו יותר.
איך ארגיש אם גבירתי תבקש יום אחד שאקרא בשמה ? האם אצליח להתרגל לכך ?
כשגבירתי קוראת לי בשמי האמיתי, זה קורה רק בנזיפה חמורה. מבהיר את חומרת המצב מייד. ואם אני אקרא בשמה ?
אין ספק שזה יהיה מוזר בהתחלה. אבל אחר כך ? הרי בפניה למישהו בשמו, אנחנו מעמידים עצמנו כשווים לו. ואיך ייתכן שזה יקרה בינינו ?
ואולי, לפעמים, יהיה לה נעים לשמוע את שמי מפיה ?
אני מנסה.
נעזר בנסיון מהצבא. יש תקדימים - המפקדת גלית. הסמל אלי...כן, זה יכול לעבוד.
מגלגל בפה... גבירתי XXX
מממ... אני יכול להתרגל לזה...
מעניין איך זה ישמע לגבירתי.