שטרות קניין.

בעיני אנשים שנמצאים מחוץ לעולם השליטה (וכן, אני חייב להודות שגם אני לא הייתי יוצא דופן בכך בטרם גבירתי הכניסה אותי פנימה), מצטיירת לרוב תדמיתה של השולטת כאשה אשר מלבד אכזריותה וחיבתה להטלת מרות, היא מתאפיינת גם בתיאבון מיני שאינו יודע גבולות כמעט, והיא מנצלת את נשלטיה כדי להשביעו ולהביאה לסיפוק בכל דרך שתחפוץ.   לא זכיתי להכיר מקרוב מדגם רחב מספיק של שולטות כדי שאוכל לאשש או להפריך הנחות סטריאוטיפיות כגון זו, אבל אם לשפוט לפי מה שאני כן מכיר...אז כן, בהחלט יש בזה משהו.

לרוב, גבירתי נהנית להתחיל משליטה סולידית. היא מקפידה על קיום סשן כהלכתו, לכל פרטיו ודקדוקיו. החל מפתיחה של סגידה לרגליה, דרך העינויים המקובלים של הצלפות ומשחקי פלאג, קצת CBT ושעווה אם נחה עליה הרוח, וכמובן צביטת הפטמות החביבה עליה במיוחד, כאילו בידיה נתונה התשובה לשאלה "למה יש לגברים פטמות ?" ואז, רק לאחר שמתמלאת סאת הייסורים, אני זוכה גם לענג אותה - וכן היא בהחלט יודעת להתענג אז. אוהו. כן, בהחלט. להתענג ולענג.

אבל קורה גם, שהצורך בשליטה ע"י גרימת כאב, הופך שולי ביותר לעומת צרכים אחרים. והנה, גבירתי כבר על המיטה, ואני מזורז להיפטר במהירות מבגדיי, כדי שלא לפגר אחריה חלילה, ולהיות לבוש יותר ממנה (עבירה על 12.76/ג, לחוק השליטה נוסח משולב התשכ"ז).

מכאן, אפילו פולני שכמוני כבר לא זקוק להוראות נוספות. אני צולל למקומי, מתחיל למלא את תפקידי, עד שאני שומע רחוק מעליי קולות שאיני יודע אם אפשר לשייכם לשפה אנושית מוכרת, וחש בידיים השולפות אותי משם למנוחה קצרה, שלי, אבל בעיקר של גבירתי.   אבל אני לא מקבל זמן ארוך מדי לנוח לי על זרי הדפנה.  מושכב על גבי, וגבירתי מתיישבת על פניי, ויוצאת לה לדהירה קלה. אני מנסה להפוך עצמי למועיל ולסייע כמיטב יכולתי, אבל מהר מאוד אני מגלה שלאף אחד לא ממש אכפת מה אני עושה שם, כל עוד אני מוציא מדי פעם את לשוני החוצה, ותוחב אותה עמוק ככל שאוכל.   גם כאן, גבירתי מנהלת את ההצגה כמעט לבדה, דוהרת על פניי קדימה ואחורה, מכוונת פעם חלק זה אל פי, ופעם חלק אחר אל אפי... כמו שהדברים נראים ממקומי שם למטה, גבירתי בהחלט יודעת להתענג ממני.

אמנם אנחנו הגברים לא חוננו באפשרות להנות מאורגזמות רבות, ארוכות וחזקות כל כך, אבל הזכות להרגיש את הנאתה של גבירתי מקרוב כל כך, את הקולות, התנועות והאנרגיות שמזכירות לי עדר של פילים שועטים, יש בה נחמה פורתא.

ואז הכל נרגע. והיא שוכבת על בטנה, רגועה ומחוייכת, מניחה לי ללטף את החלק האחורי של גופה בידיי, להחליק בחזה שלי על ישבנה, גבה, כתפיה, לנשק קצת את העורף...

- אתה מאונן עלי גורי ?

- לא גבירתי. מה פתאום ! ...טוב, אולי קצת...

- אגב, אתה מחרמן אותי.

נו, מה יהיה איתה ?

והפילים חוזרים...

גבירתי היא תמיד "גבירתי".

אבל אני, לא תמיד"גורי". זה תלוי בה. לפעמים, למשל, אני גורבסקי.

ואתמול, כנראה שהיתה במצב רוח מיוחד, ואני  מוניתי לגרוזיני של כבוד בשם גורלשוילי.
אחריו, הופיע  הדודן השוודי - גוריקסון.

כנראה שהאוירה הבינלאומית משכה עוד תיירים, כי גבירתי קראה גם לגוריק-סאן.

אני נזכרתי במשפחה מהאיים הבריטיים, וקראתי לגוריילי מדאבלין, ולמק-גורי, שהגיע בחצאית משובצת, נודף ריח של מק'אלן בן 12 שנה. אנחנו לא מדברים צרפתית, אז לא לא קראנו לזאן-גורוא, אבל ואן דר גורי קפץ מאמסטרדם. כן, גם הוא תרם משהו למסיבה.

ואז כולנו, נשכבנו על השטיח שליד המיטה, וליוינו את גבירתנו עד שנרדמה.

ובבוקר, גבירתי נזכרה ששכחה לקרוא לנציג ההודי - לגורו !

‫אני יודע לסגוד בגופי. לכרוע לרגליה, להעביר את שפתיי על כל פיסה בכפות רגליה,‫ להרגיש את הריח והטעם ממלאים אותי...

‫אבל איך סוגדים בכתב ?

‫בכתב, סגידה כזו, לא תישמע קצת...לא מנומקת ?

‫קצת מוגזמת ?

‫איך סגידה בכתב יכולה להעביר בכלל את המבט שבעיניה, את החשמל שבאויר, שעושה את כל הסגידה הזו כל כך טבעית כשהיא מתרחשת באמת ?

‫מה אפשר להכניס לביטויי סגידה בכתב, שלא יישמעו מוגזמים, מאולצים ?

‫ואז היא עונה לי...

‫תתאר לעצמך שאתה כלוא בחדר אפל וקר הרחק ממני.

‫ואין באפשרותך - ואולי לא יהיה אף פעם - לראות אותי עוד.

‫אבל יש לך אפשרות לשלוח אלי את השורות שמבטאות את מה שאתה מרגיש.

‫מה היית כותב לי?

‫הייתי כותב לך כמה אני זקוק לך, גבירתי.

‫כמה טוב הייתי מרגיש רק מנוכחותך איתי בחדר.

‫כמה הייתי מאושר להרגיש את ידך עליי, לוקחת כל מה שהיא רוצה.

‫כמה הייתי מרוצה רק להריח אותך מקרוב...

‫כמה הייתי צריך להרגיש את החיבוק שלך עוטף אותי לרגע

‫- זה דומה לתפילה, גורי? ממקום הכי נמוך וקר לדמות גדולה ומטיבה?

‫- כן. גבירתי.

‫- אז זו סגידה, גורי. וכך סוגדים.

 פשוט... סגור את עצמך. נעל את עצמך. ומשם - מתוך המעמקים האלה - תסגוד.

אנשים שמכירים את גבירתי, רואים כיצד היא ניצבת בים המשברים שסוערים סביבה לפעמים, חושבים שהיא עשויה מבזלת.

אבל אני איני חושב כך.

כי אני יודע שבזלת אינה יכולה לרעוד מבפנים כשמכה בה גל.

ובזלת לא יכולה להתפרק לרסיסים, ולחזור להיות שלמה אחרי רגע.

כי לבזלת אין אצבעות כאלה, שיודעות ללטף בעורף, ואין עורף כזה שאוהב להתלטף...

כי לבזלת אין לב שיכול להיקרע, אבל לכן אין לה גם את הכוח שבהחלמה ובאהבה.

כי הבזלת תמיד שותקת, וגבירתי מצחיקה ומצמיתה בדיבורה.

ולכן, אני לא חושב שגבירתי היא בזלת

אני חושב שהיא יותר חזקה.

שישה חודשים. לפני שישה חודשים בדיוק, קיבלתי את ההודעה הראשונה בכלוב מגבירתי.

אני מציץ בה. היא עדיין שמורה אצלי.
בסך הכל הודעה אחת. קטנה. מי ידע אז לאן זה יתפתח.

מי בכלל יכל לצפות את החיבור הזה, עם נפש שתהפוך כל כך יקרה לי.

לא יכולתי אפילו לדמיין אז כמה אשתנה במשך החצי שנה הקרובה. כמה נעבור, ביחד. כמה אתפתח. כמה אלמד לתת, ולהשתייך. כמה הרבה אקבל ממך. דברים שאפילו לא ידעתי שאני רוצה. שאני צריך.   אז תודה לך גבירתי היקרה שמצאת אותי אז. ותודה לך שאת עדיין מוצאת אותי כל פעם מחדש.

אוהב,
 ושלך.

ולפעמים זה עדיין קורה. למרות שדיברנו על זה אין ספור פעמים. למרות שחשבתי שקלטתי ולמדתי את הפרק הזה בעל פה.

אני נתקל בבעיה שקשורה בהתנהלות היומיומית של קיום יחסי השליטה, ביחד עם שאר האספקטים של חיי.

ובאופן טבעי, משתלט עליי הדחף הרגיל, לסדר את העניינים בעצמי. לא להכביד על גבירתי בקשיים שלי, אלא לספק מייד פתרון לבעייה. להציג "חבילה מושלמת" ונטולת בעיות.

ולפעמים, אני שוקע כל כך לתוך הנסיון הזה לפתור את הדברים, עד שאני שוכח אפילו את תפקידי הברור ביותר כנשלט - להפוך את חיי גבירתי לנעימים ונוחים ככל שניתן. פשוט להיות איתה. לדבר איתה. להיות זמין.
אבל מגבירתי אי אפשר להסתיר דבר.
היא קוראת אותי טוב כל כך. רואה את הקושי גם במקום שהוא מוסתר.
והיא מבינה. כל כך מבינה.
נותנת לי את הפתרון שנייה  לפני שאני מוכן להודות שבכלל יש בעיה.

עוטפת אותי, נותנת לי את היד, ומצעידה אותי קדימה.
מעודדת אותי להישען עליה, להסיר מראשי את משקל המחשבות, עד שאני מרגיש כמעט מטופש שלא נהגתי כך מלכתחילה. שולטת עלי ועל ההחלטות שלי.

"טמבל", היא קוראת לי.
כן. אני כל כך כזה לפעמים.

טמבל שלא מבין כמה הוא אהוב, כמה דואגים לו ושומרים עליו.

טמבל ששוכח את הדברים שהוא אמור לעשות, ומנסה לעשות את מה שלא.
ואז אני מבין. מרפה, משחרר, ומפקיד את עצמי בידי גבירתי.
ופתאום הכל הופך קל כל כך.
תודה גבירתי האהובה.
שאת מבינה.
שאת אוהבת.

הטמבל מבטיח לעשות הכל כדי לא לשכוח שוב. :-)

איזה יופי של After care יש בחוץ !

זה  בכלל לא התחיל כמו סשן. אחר כך הבנתי שגבירתי בכלל לא תכננה לסשן אותי באותו יום. לא התחשק לה לעבוד.

אז ישבנו לנו במשרדה, על קפה, שוקולד ופחזניות, ופטפטנו לנו על הא ועל דא. בחוץ ירד גשם, אבל לנו היה חם ונעים. כן, אני זוכר שדיברנו גם על שמיכות פוך וצמר...

ופתאום, בלי לדעת מאיפה זה בא, עולה החיוך הקצת חמוד קצת שטני הזה, שאני מכיר כל כך טוב, ואף פעם אי אפשר לדעת מה יבוא אחריו.

ופתאום אני מוצא עצמי עומד-נשען על כסא, כשפני לקיר, וישבני חשוף. קיין מאולתר נשלף לו מאי שם, והמכות מתחילות לרדת עליו, בקצב מהיר.

את הראשונות, אני עוד מצליח לספוג איכשהו. לא נורא.
אבל אז, כשהעור מתחיל להתחמם ולהאדים, נימי הדם הקטנים מתפוצצים, זה מתחיל לכאוב באמת.

כל מכה נוחתת בדיוק באותו מקום, מעוררת שוב ושוב פס של כויה צורבת. והמכות ניחתות זו לאחר זו, בלי הפוגה, בלי ליטוף מנחם.

אני מוותר על הניסיון להיות גיבור ולסבול בשקט. כן, אני נאנח. גונח. זה כואב, לעזאזל. הכעס הולך ונבנה בי, עם כל מכה. למה היא עושה לי את זה ? היא לא יודעת כמה זה כואב ? בטוח שכן. אז למה ?  

המחשבות מתערבבות זו בזו, מקוטעות. כל הצלפה קוטעת את המחשבה שלפניה בכאב חד שמנתק לגמרי את רצף ההיגיון, ומייד אחריה המוח מנסה להיאחז במחשבה אחרת, להעביר את הזמן הארוך כל כך שבהמתנה לכאב הבא.

עד מתי זה יימשך ? סבלתי מספיק ? אני יכול לבקש ממנה שתפסיק ? זה כל כך כואב עכשיו, כמה זה צריך לכאוב לפני שאדע שאני לא יכול יותר ? איך אדע מתי הגבול שלי ?
ומה יקרה אם לא אבקש ? מה זה יעשה לי ? איך ייראה הישבן שלי אחר כך ? אוכל להשתמש בו בכלל ?

לרגע הישבן נרתע קדימה, כאילו מנסה להתרחק ממקור הכאב. "לא, אסור" אני חושב, ומנסה להכריח אותו לנוע שוב לאחור. ממילא זה לא משנה, אז לפחות לא להיראות כבורח.

"למה אני ממשיך בכלל ?" אני שואל את עצמי.
"כי אתה לא רוצה לאכזב" אני עונה.  "כי אתה אוהב, וזו המתנה הכי יפה שאתה יכול לתת לגבירתך כרגע. כן, את זה בדיוק היא רוצה. את הכאב הצורב הזה שלך"

ואז זה נפסק. משהו קריר נמרח על ישבני, מקהה את הכאב רק במעט.

בפקודתה אני שולח יד לגעת באזור המוכה. מצפה להרגיש את החום של העור, אבל מופתע לחוש בגושים קשים וכואבים שנוצרו שם, מתחת לעור.

אין ספק שהסימן הזה יישאר שם כמה ימים. גבירתי סימנה אותי, ולמרות הכאב, אני מרגיש סיפוק, יודע שהצלחתי לעמוד בעוד מבחן קטן, לתת לגבירתי משהו שרצתה.

מביט בפניה ומנסה לקרוא שם אישור, קבלה למתנתי. אם יש איזה סיפוק, הוא לא נראה, אבל לי זה לא משנה בכלל. גבירתי ביקשה, ואני נתתי. זה מה שחשוב.

הבוקר קמתי, והצצתי במראה. שתי שושנים פורחות על ישבניי בסגול. מסתובב כך כל הבוקר, עדיין חש את הכאב, אבל בפנים, אני מרגיש את הגאווה שבלהיות מסומן כך, בסתר, מתחת לבגדים.

סגול, הוא האדום החדש.

שוב גיליתי, כי לפני התנסות חדשה, אין טעם לפתח פחדים, כי הדברים שבאמת יהיו קשים במציאות, יהיו שונים לגמרי מהפחדים שמתכוננים עליהם בבית...

גיליתי שאני לא נבהל, לעמוד ליד גבר עירום בגרבי רשת.

שלפעמים אני מעדיף לסבול כאב, מאשר לראות אדם אחר סובל. ולא, לא רק אדם אהוב ומוכר במיוחד.

למדתי כמה המראה של אשה עם סטראפאון הוא עוצמתי ומגרה.

ראיתי לאיזו רמה של השתייכות וכניעות פיסית, לאיזו עוצמה של רצון להיבעל ניתן להגיע.  

הופתעתי לראות שלמרות שלא האמנתי בזה, אני מסוגל להגיע לזקפה בנוכחות של גבר אחר, ואפילו להשתמש בה, ולגמור.

למדתי עד כמה אני יכול להתעלם מ"רעשי" הסביבה, כשאני מרוכז באמת בגבירתי. (וגם קצת בעצמי)

למדתי (שוב) כמה אני יכול לבטוח בגבירתי, שלא תיקח אותי מעבר לגבולותיי, אבל תעביר אותי הכי קרוב שאפשר אליהם.

למדתי איזה אושר ענקי זה, להיות מסוגל לגרום לגבירתי לרחף מאושר, וכמה היא יפה כשהיא מאושרת כך.

ולמדתי גם, שיש דברים שפשוט אסור לקנות באינטרנט בלי להחזיק ביד קודם !

אז זה קרה סוף סוף.

לאחר כל כך הרבה דחיות ועיכובים, ביטולים מאולצים, זה הגיע. אירוע שחיכיתי לו בתערובת של פחד וציפייה מסוקרנת - הסשן המשולש.

לא היה קל.

היה מביך, ממש כמו שחשבתי שיהיה, ולפעמים גם יותר. אבל בזכות גבירתנו, זה היה אפשרי.

ובזכות אחותי, שצייתנותה המופלאה הקלה עליי כל כך לבוא בעקבותיה.  

לא היתה דרך אחרת להצליח בזה, מלבד להפוך עצמי לכלי, לשימושה של גבירתי. להוציא כל מחשבה מהראש, ולהתרכז בה בלבד.

והופתעתי לראות כמה הכל הופך להיות כל קל מתוך העמדה הזו - ואפילו, להנות לפעמים... (מותר לי להגיד שנהניתי, גבירתי ?)

לפני הסשן גבירתי כתבה לי שאני אעמוד בזה אם אצליח "לעמוד על קצה הבניין, ולהסתכל אל הנוף, לא למטה." https://mail.google.com/mail/images/cleardot.gif   והיה בהחלט מה לראות.

זכיתי לראות את גבירתנו מאושרת במידה שלא הכרתי.

והאור הזה, שראיתי על פניה, ילווה אותי עוד הרבה זמן.