שטרות קניין.

אולי בהשפעת הסתיו, ואולי אלה דברים אחרים, אבל פתאום נזכרתי בשיר היפה הזה שנתקלתי בו פעם, והחלטתי להעלות אותו כאן.

 אין רמזים, לא אג'נדות נסתרות. אין צורך בפרשנויות מרחיקות לכת. רק לקרוא ולהנות.

אם תרצו / חזי לסקלי.

אם תרצו ספגטי בולונז,
תקבלו את כל הספגטי בולונז שבעולם.
אם תרצו את כל הספגטי בולונז שבעולם,
תקבלו בקושי מעטפה עם פתק:
"משלוח הבולונז אבד בדרך
ממרסי לחיפה
אולי טבע בים
אולי נחטף בידי אוזבקים משולחי רסן
אולי התפוצץ בטעות".

אם תרצו אהבה,
תקבלו בקושי מעטפה ריקה, בלי כתובת,
בלי כלום.
אחרי הבכי והשינה תבינו
שאפשר
להשתמש במעטפה ריקה,
לשים בה משהו:
אולי שבר זכוכית
אולי טבעת שהתעקמה
אולי קווצת שיער. משהו.

אם תבקשו מעטפה ריקה,
תקבלו אהבה,
את כל האהבה שבעולם.

גבירתי מובילה אותנו לפינה קטנה, סגורה בקירות משלושה צדדים, בה עומדות שתי ספות. באור העמום מבחינים בזוג שמתמזמז על ספה אחת. גבירתי מתיישבת על השניה, לוחשת משהו באוזנו של השותף שלנו, והוא נעמד בצד ליד הקיר.

אני מקבל הוראה להסיר את נעליה של גבירתי, ומניח אותן בצד. משיכה נוספת ורמז קטן, ואני נשכב בגבי על הרצפה, כשראשי קרוב לרגליה. כף רגלה המטופחת מטיילת על גופי, חזה, בטן...מטפסת חזרה, ונחה באדנות על פניי.

אני שם לב שאנחנו כבר לא לבד. שני גברים ואשה עומדים בפתח, ומביטים בנו. אני נבוך מהקהל, אבל לא עולה על דעתי להתנגד לאצבעות המונחות על שפתיי, ודורשות את שלהן. אני מכניס אותן לפי אחת אחת, ומוצץ באיטיות, מרגיש את גבירתי נרגעת בכסאה.

עכשיו היא מסמנת לבחור להתקרב אליה. הוא כורע על ברכיו ליד ראשי, וגבירתי מושיטה לו את רגלה השניה. תחילה הוא מעסה אותה בידיו, אבל הוא מרים מעט את הרגל, ומוסיף ליקוק או מציצה קטנה מדי פעם, ולא נראה לי שגבירתי סובלת מכך.

"אני אקח ממך את המוצץ שלך, אני צריכה אותו, חמודי" אני שומע את גבירתי, וכף רגלה, הכיסוי היחיד שהיה לי, מוסר ממני, וחושף אותי באמת לקהל שסביב.

מבטי מתרכז בכף רגלה של גבירתי, המחליקה על ירכיו של הזר, קרוב כל כך לפניי. רואה כיצד הליטופים עולים במעלה הירך, ולא מחמיץ את הבליטה המרשימה שתופחת מלפנים. גם גבירתי בהחלט לא מתעלמת, ואצבעותיה עוברות על פניה שוב ושוב.

"למה הוא לבוש ? תעזור לו אהובי" אני שומע את גבירתי כאילו רחוק בערפל. ידיי רועדות מעט כשאני פותח את ככפתור מכנסיו, ומשחרר את הרוכסן. ואז, ברגע אחד אני נזכר שגבירתי איתי, צופה בי. דורשת ושומרת. אני מושך את המכנסיים מעבר לישבנים, ובתנועה עדינה את מהירה, מפשיל גם את התחתונים.

אני מבולבל קצת מהזין שקופץ לי פתאום מול הפנים. רוצה להירתע, אבל לא מעז לזוז. "תודה חמוד", אני שומע את גבירתי אחרי כשעה וחצי, "אתה יכול לשכב חזרה." "תודה גבירתי", אני לוחש באסירות תודה אמיתית, ומקבל שוב את כף הרגל על פניי, לכמה שניות שמספיקות לי בקושי לשתי נשיקות קצרות.

באין הוראה אחרת, אני פשוט שוכב לי שם, לרגלי גבירתי, כשמול עיניי רגלה המשתעשעת באיבר הזר. היא מסיטה מעט את חצאיתה, ואני מצליח לראות עמוק יותר פנימה. התאורה העמומה לא באמת מאפשרת  לי לראות משהו, אבל הניסיון והדמיון עוזרים לי להשלים את המראות החסרים, ואני שם לב שמשהו מתעורר וזז אצלי, גדל מרגע לרגע.  

בכניסה למועדון, גבירתי מבקשת ממני להתפשט, ולמסור את בגדיי למלתחה.

טוב, ידעתי שזה יבוא, אבל זה מרגיש קצת מוזר לעשות את זה מול נערת המלתחה. אחרי רגע אני מבין מה הולך לקרות בעוד רגע, ומתפשט מייד.

גבירתי מסירה את חולצתה, ונשארת במחוך המפואר שלה, בחצאית ונעלי עקב. הקולר יוצא מהתיק ומולבש עליי, ובעקבותיו, הרצועה.   משיכה קלה ברצועה, ואנחנו נכנסים.

בפנים, כמעט כולם לבושים, ואני מנסה לחפש במבטי את אלה שלא, לשאוב מהם קצת עידוד. אני יודע שאף אחד כמעט לא מתעניין בי, שאני רק קישוט לגבירתי, והמחשבה הזו קצת מעודדת אותי.

מובל לפינה שקטה, והיא מתמקמת לה על ספה קטנה. אני נשלח להביא משקאות, לבדי.   בדרך לבר אני משפיל מבט. מנסה לא לפגוש אף זוג עיניים. אני במבוכה נוראית, אבל הלב שלי פועם בקצב מטורף, ואני מבין שמתחת למבוכה אני כל כך מרוגש. בכל זאת שמח כל כך להיצמד לבר שמסתיר אותי קצת.

איכשהו, החיוך מהברמנית מעודד אותי טיפה, ובדרך חזרה אני כבר מרים את הראש מדי פעם.

חוזר לספה, ומוצא את גבירתי משוחחת עם בחור נאה,כבן 30 , שיושב לבוש לידה. אני נשלח בתנועת יד למטה, אל מקומי, לרגליה. מנסה להקשיב לשיחתם מבעד לרעש של המועדון, להבין האם הוא שולט, או נשלט, ומה הולך לקרות פה, לעזאזל.

משיכה החלטית ברצועה מקרבת אותי אל הנעל, ואני מבין את הרמז, ומתחיל לעבוד. מגיע בלשוני לכל פינה בכף הרגל שהנעל מאפשרת לי, וקצת מעבר...
משיכה נוספת מסמנת לי להתרומם. "למה הוא לא עומד ?" לוחשת לי גבירתי. "ככה מקבלים אורח ?" אני שולח את ידי, ונוגע בו בהיסוס. מסמיק כולי מול הבחור, ומנסה להתרכז בגבירתי בלבד. איכשהו זה מצליח.

גבירתי קמה ממקומה, מושכת אותי ברצועה, ומובילה אותי לעומק המועדון, אל אזור הפינות החשוכות. גם הבחור קם והולך אחרינו...

אני יושב ומשוחח עם גבירתי בצ'אט. דנים בסשן הבא.

"אתה יודע שאתה הולך לחטוף" היא כותבת.

ובבת אחת אני מרגיש איך אני מתקשה, בעוצמה במהירות שמפתיעות אותי. כאילו גבירתי יודעת לעקוף את המוח, ולדבר ישירות עם גופי.

ובעקבות הגוף, גם הראש מתחיל להבין.

מבין כמה יש בי כמיהה להישלט. עד כמה אני צריך להפוך לחפץ בידיה.

כמה אני נהנה ומרוגש להיות עוד אחד מצעצועיה, כזה שמנסים לשחק בו לבד, או אולי עם אביזר כזה או אחר. כמו ילד שמחליט שדווקא הדובון האהוב יישב היום בעונש בפינה. כמו ילדה שמודדת שמלה חדשה על בובתה.

מבין כי ההישלטות בשבילי, היא כבר לא משהו שעושים כדי להכיר שולטת. היא תכלית בפני עצמה.

מבין כי אני מחכה ומצפה לחצות עוד גבול קטן בכל פעם. להרגיש איך היא, ורק היא, גורמת לי לעשות שוב את מה שקודם בקושי העזתי לדמיין.

איך הפכתי לזונה של מכות, של הצלפות, של כאב - ובלבד שיבוא לרצונה של גבירתי. להנאתה.

כמה אני מחכה רק שתיתן לי הזדמנות להגיש לה את עצמי במתנה, כל פעם יותר ויותר.

כמה באמת חשוב לי, להיות שלה.

כשהסשן מתחיל, אני כורע לפנייך.

מביט בך במבט הכלבלבי, המעריץ הזה, ושותק.

"תגיד משהו, גורי" את אומרת לי. או פשוט "מה ?".

אבל אני...

עוד לפני שבאתי, רוקנתי את עצמי מכל ציפייה. מכל רצון.

אין לי שום אג'נדה, כשאני יושב כך מולך.

האגו, מתכווץ בפינה, ומה שנשאר זה חלל ריק, כלי שמחכה להתמלא בך.

רצוני ישן בשקט, ממתין לרצונך, שיעיר וייקח אותו, שיוביל.

לא נותר בי דבר שירצה לדבר.

רק השמחה לראותך, שפורצת בשקט מהעיניים, ומקמטי החיוך.

גבירתי שוכבת וישנה, אני לידה, מתבונן בה, לא מעז להפריע את מנוחתה. נושם לי בקצב נשימותיה... היא נעה מעט..."תעיר אותי, גורי" היא לוחשת. "כמו שאני אוהבת..."

אני מזדחל לי מתחת לשמיכה, בין רגליה. הריח והחום מושכים אותי בדיוק לנקודה הנכונה. הלחי מתחככת בירך. אני כבר קרוב.

שתי נשיקות מימין...ועובר לשפה השמאלית . שלוש נשיקות קטנות מחולקות היטב, מלמטה למעלה, ברווחים שווים, בדיוק. וחוזר ימינה. מנשק בלי לספור. אחת שתיים, הרבה... ועולה למעלה. אל נקודת החיבור.

אחת חצופה במיוחד, עם קצת לחץ של השפתיים. ושוב שמאלה...שתיים, או אולי שלוש ? עובר ימינה, ולא מתאפק. מרשה ללשון להגיח לרגע, רק לק קטן, לטעום...וחוזר לנשק, כאילו כלום.

לא כלום. בכלל לא כלום. הריח  מטריף אותי לגמרי. התחת העירום שלי מתחיל לזוז כשאני ממשיך לנשק. מחכך את האגן במזרון.

אבל אני ממושמע. ממשיך לשכב שם בשקט, ולנשק. בעדינות, על השפתיים מסביב. מדי פעם מתרחק לירכיים, וחוזר למרכז.

די. זהו. אני לא יכול יותר. מדביק אחת עסיסית כזו בדיוק באמצע. מפשק את השפתיים. רטיבות נוגעת ברטיבות. וגם הלשון חוקרת מעט....ומייד נסוג. נבהל ממה שעשיתי.
חוזר לנשיקות קטנות ועדינות , ורק הישבן העירום עוד נע קדימה ואחורה, והאגן מתחכך לו, מדמיין את מה שיקרה בעוד כמה רגעים, כשגבירתי תתעורר באמת.

ועוד אחת מימין...ושתיים משמאל...ופתאום יוצאת הלשון כולה, בלי שליטה בכלל, ונותנת ליקוק ארוך מלמטה למעלה..בוקר טוב, גבירתי !

עברו מספר חודשים, מאז זכיתי להכיר את גבירתי, ובכלל, להיכנס באמת ולא רק בדמיוני אל העולם המוזר-מופלא הזה.

למדתי המון באותם חודשים, והשקפותי על עולם השליטה השתנו מקצה אל הקצה. השבוע, כשחזרתי במקרה להסתכל אל הפרופיל שלי, נזכרתי פתאום מי הייתי כשכתבתי אותו, ובבת אחת הבנתי, כמה ארוכה היתה הדרך שעברתי.

פניתיהם המגוחכות לעיתים של המציעים עצמם כמועמדים להישלטות , מהוות חומר פופולרי ללגלוג ע"י שולטות ושאר "מביני עניין". כמובן שאני יכול בהחלט להבין את הלגלוג שזוכות לו פניות אוטומטיות וכלליות, שפה עילגת, הצעות כספיות ושאר דברים כגון זה. אבל לפעמים, נשלטים בתחילת הדרך (ממש כמו שאני הייתי) פשוט אינם מבינים את העולם הזה ואת חוקיו. ניזונים מדימיון, פנטזיות וקטעי מידע שקלטו מפה ומשם, לא תמיד קל לראות את התמונה כמו שהיא... הנה למשל, כמה דברים שאני למדתי.

גם השולטת היא בן אדם. לכאורה - מה מובן יותר מזה ? מה, היא עז ? ובכל זאת - ככל אדם, הן שונות זו מזו, גם להן יש ימים טובים ורעים. מצבי רוח משתנים אותם הן מביאות לסשן, ובכלל ליחסי השליטה, ומגוון גדול של רצונות, צרכים ותחושות, שאינם מתמצים תמיד ברצון להצליף בנשלט שלהן ולשבת על פניו, כשהן עוטות את אותה הבעה קשוחה ואטומה. כן, גם שולטת יכולה לפעמים לרצות פשוט...חיבוק.

יותר מזה - גם השולטת היא אשה. כן כן. בעולם ש"בחוץ", לנשים יש נקודת יתרון ברורה על הגברים - הם אלה שנדרשים לחזר, לכרכר בפני הנשים, להוכיח כמה הם שווים, מקסימים וראויים... זה אולי מפתה לחשוב שבעולם בו הנשים שולטות, זה יהיה הפוך. אבל למה בעצם שהשולטות יוותרו על עמדת הכח הזו ? גם השולטות רוצות שיחזרו אחריהן, להרגיש שרוצים בהן. להיות מיוחדות בעיני המתבונן בהן.

באמת חשבת שיש איזו דרך מופלאה שבה השולטת יכולה להכריח אותך לעשות כרצונה, ואתה לא תוכל להתנגד ? השולטת, יכולה לבקש. אתה זה שבוחר אם לציית או לא. אין שליטה ללא הרצון שלך להישלט. אתה לא באמת נמכרת בשוק העבדים. בסוף היום, האזיקים יורדו ומה שישאר זו השליטה האמיתית. השולטת אמנם מחזיקה ברצועה, אבל הנשלט שבצד השני אינו מושך ומנסה להשתחרר, אלא הולך בעקבות המשיכה. לכל היותר, אינו מצליח לעמוד בקצב, ודורש משיכה חזקה מעט יותר.

"להיות שולט זה ממש קל. אם הייתי רוצה, בקלות הייתי יכול ללכת גם בכיוון הזה." אין מחשבה יותר מפתה מהמחשבה הזו, שאם רק הייתי רוצה, הייתי יכול להיות שולט בעצמי. כל מה שצריך זה למצוא מישהי שמוכנה שאצליף בה קצת, ואני אשב לי על הכורסה, אציץ בה כשהיא משפילה את עצמה בפניי, עד שיתחשק לי ואצווה עליה ל... רק מי שלא זכה להישלט  ע"י שולטת ראויה יכול לחשוב כך. מי שטעם פעם אחת את הדאגה ותשומת הלב מצד שולטת אמיתית, את המבט הזה שיורד לעומק הנפש ומוצא שם את הפחדים, הסודות העמוקים ביותר, מבין באמת מהי שליטה. אז האם אני יכול גם לשלוט ? לא. עדיין לא. אבל אם זה יקרה יום אחד, זה יהיה רק בזכות התהליך שעברתי כנשלט.  

"שליטה עושים באהבה, או לא עושים בכלל"...כמה קלישאי, ובכל זאת, כמה שזה לא נתפש מבחוץ. כמה קשה לדמיין איך רגש וחיבה יכולים להתקיים תוך כדי עונשים וגרימת כאב. כמה קל להיתפש לפנטזיות על אשה חסרת רגש שעושה בך כרצונה, ואז מתעלמת ממך עד לפעם הבאה שחשקה גובר עליה... האם יש בכלל שולטות כאלה ? ואם כן, האם  באמת חשבתי שארצה לפגוש אותן ?

בתוך יחסי השליטה, יש עולם שלם רגשות סוערים. יש שם כאב ושמחה. צחוק ובכי, תשוקה וכאב. יש השפלה, אבל יש גם כבוד. ויש גם, אהבה.

תודה גבירתי, שאת כאן, אמנם כדי למלא את רצונך, אבל בדרך, גם ללמד אותי את כל הדברים האלה.

שלך.

על הגז מתבשל לו איזה פוסט רציני, עם הרבה מחשבות, על כמה שהדברים נראים שונים מבפנים כשאתה נשלט, לעומת מה שאתה מדמיין שיהיה לפני שפגשת את גבירתך הראשונה.

אבל בינתיים, "בקרוב" קטן.

הייתי מוכן ליחס קשוח. למכות, לאיזו סטירה פה ושם. לאטבים בפטמות. ובעוד מקומות רגישים.

ולא שקופחתי. קיבלתי גם מאלה.

אבל אף אחד לא הכין אותי לצחוק.

לכמה ששולטת יכולה להיות מצחיקה. וחמודה. (כן. אני אגיד את זה כאן אפילו אם זה יעלה לי במכות. חמודה.)

ולכמה שאוהב אותך, גבירתי. גם כשאת חמודה. וגם כשלא.

לכתוב כאן על כאב - יש יותר בנאלי מזה ? ובכל זאת אכתוב, כי זו החויה שלי, ומה אכפת לי אם אין שום חדש בתובנות שלי בעניין הכל כך בסיסי הזה ? בשבילי, זה חדש וחשוב.

מי שהציץ בפרופיל שלי, ראה שהצהרתי על עצמי מראש, שאני לא כאן בשביל הכאב.

אמנם מניסיון חיי עד כה למדתי שאני יודע להתמודד לא רע עם כאב כאשר הוא תוקף אותי עקב מחלה או פציעה, אבל לבקש אותו, לרדוף אחריו, ולראות אותו כחלק מ"עיקרון העונג" שלי ? מה פתאום.

רציתי להיכנע, להישלט. להשתייך. לא לכאוב. לא. זה לא בשבילי.

גם את הפליקים שספגתי עד כה מידי גבירתי, ראיתי כסוג של רע הכרחי. משהו שנדרש כדי לאלף אותי ולהכניס בי מעט בינה, שבתקווה ייעלם יום אחד כאשר אהיה מאולף די הצורך, ואחדול מעשיית מעשים ומחדלים שבגינם ניתנו לי אותם עונשים.

עד שלפני מספר ימים, גילתה לי גבירתי בשיחה, שלמעשה, היא נהנית להכאיב לי, רוצה בכך, ורואה בכך את אחת המתנות היפות שאני יכול להעניק לה.

בתחילה, היה קשה לי לעכל את העובדה הזו. אבל, לאחר שהפכתי בה קצת לכאן ולכאן, הרגשתי שאני מתחיל להבין. גמלה בי ההחלטה לעשות כל מה שאוכל כדי להעניק לגבירתי את המתנה הזו, תוך שאני בוטח בה כמו שלמדתי עד היום לבטוח יותר ויותר. החלטתי כי אני חייב לעצמי ולגבירתי, להעז, ולפחות לנסות.

ובפעם הראשונה עברתי סשן "קלאסי" - כזה שבו עיני מכוסות, אני נקשר לצלב (טוב, X, אבל למה להיות קטנוניים), וגבירתי מפעילה עלי מגוון צנוע של אבזרי עינויים.

נכון, אלה היו אביזרים למתחילים, והמנוסים שבכם בוודאי יסתירו איזה גיחוך קל אם היו נחשפים לפירוט של מה שעברתי, ובכל זאת...

התחושה של היותי קשור וחסר אונים, תלוי לחלוטין בחסדיה של גבירתי, הלב מפרפר מפחד וציפייה כשאיני יודע מה יגיע בכל רגע - מכה כואבת או ליטוף מנחם, צביטה או חיבוק חם, היתה מדהימה. הרגשתי איך כל ההגנות שלי נמסות, כשאני מפקיד את עצמי לחלוטין בידיה המיומנות והמטפלות בי טוב כל כך...הייתי כל כך תלוי בה, וכל כך שלה.

אם עד עכשיו, חשבתי על עצמי כעל טיפוס ונילי , שהגיע לכאן מסיבות שלו, אבל לא באמת נשלט "רגיל" (אם בכלל קיים כזה דבר), הרי שגבירתי לימדה אותי משהו חדש על עצמי.
כן, בטח יידרשו עוד כמה ימים להפנים את מה שעברתי עד הסוף. אינני יודע גם לאן זה יתפתח, ומה יהיו הגבולות הבאים שייחצו, אבל משהו חדש, מסעיר ומסקרן, בהחלט נולד.

תודה גבירתי, שלקחת אותי לשם.

שלך, אפילו יותר מקודם.