שטרות קניין.

אלף מחטים, ולא שתיקה אחת.

אני : בוקר טוב גבירתי !  היום אוכל לבוא לבקרך ולהביא לך קפה / סושי / אותי, או כל דבר אחר...

גבירתי: ‫מעניין איך אפשר להביא לי קפה או סושי בלי להביא את עצמך...

אני: ‫את עצמי אני חייב להביא, אבל לא חייב להגיש אם לא תרצי.

גבירתי: ‫אה. יש צדק בדבריך. ‫סתם להביא קפה וללכת.. ‫נפלא. :)

אני: ‫אם זה מה שתרצי, אז כן. למרות שאם כבר יש גורי עסיסי ליד הקפה...

גבירתי: ‫עסיסי... ‫‫גורי בתפקיד העוגייה? 😄

‫אני : ‫כן. אני מרגיש עסיסי היום. זהו.

גבירתי: ‫זהו. עשית את תפקידך. אני צוחקת 😄 ‫

אני : ‫איזה כיף... 😄 ‫עכשיו אני מרגיש לא רק עסיסי, אלא גם שצומח לי דובדבן על הקצפת...

 

ויש ימים כאלה, סתם קשים, מעצבנים.

וכל כך טוב כשיש מישהו חכם, סבלני, ואוהב, שאפשר פשוט לדבר איתו במשך היום, רק כמה מילים, והכל הופך פתאום קצת יותר קל.

 

תודה לך גבירתי, על זה שאת פשוט קיימת.

 

שלך.

כמה טוב לחזור באמת.

למקום אליו אני שייך.

ופתאום הכל הופך בהיר, ברור וקל.

כל חלק מוצא את מקומו,

המוח מתרוקן כמעט ממחשבות, ואופוריה משתלטת על הכל...

 

להיות שייך.

להיות שלך,

גבירתי.

לא מפחד מהשדים שבאים בלילה,

כמו שאני פוחד מהדממה שבאה אחרי שהם הולכים

ומשאירה אותי עם טעם של אבק.

 

פוחד מהכאב

אבל לא כמו שאני פוחד מהרגע שאפסיק להרגיש אותו.

 

לפעמים, הפחדים והכאבים

זה כל מה שיש לנו

להגנה מפני 

 

לא קל לי לראות את גבירתי, כשהיא מחפשת עבד נוסף.

לא קל לי לדעת, שיש לי חלק בכך. שבמידה מסויימת, אני הייתי אמור להיות מספיק, (כמובן ביחד  עם רצ', שיש לו תחומים אחרים לגמרי.) מרגיש כמו הבטחה שהוחמצה, עבד שלא עומד במשימתו, שאכזב את גבירתו.

ומבפנים אני רוצה לעצור הכל. לשכב לרגליה ולהתחנן - בבקשה גבירתי, את לא צריכה עבד נוסף. אני אהיה בשבילך הכל, כל הזמן, מתי שתרצי, איך שתרצי.

יודע שזה יכאב לי, כשיהיו לך צרכים שמישהו אחר ימלא. יודע כמה קשה יהיה לקרוא כיצד את מובילה אותו באותה דרך מופלאה בה התחלת להוביל אותי.

אבל אני עוצר את עצמי. יודע כי גם אם אנסה, ואולי גם אצליח לתת לך לזמן קצר את מה שאת צריכה, יגיעו שוב חיי היומיום, ויגבו את מחירם. ושוב יגיע היום בו תזדקקי לי, ואני אולי אהיה שם בגופי, אבל המחשבות שלי יהיו באיזו מטלה שאני חייב לסיים... ולכן אני עוצר את עצמי. לא מפני שאיני אוהב מספיק כדי לקנא. אלא מפני שתמיד לימדת אותי שעלי לחשוב על טובתך לפני טובתי, ואני, סוף סוף הפנמתי, ומעדיף לכאוב, מלראותך שוב כשחלל בליבך.

זכיתי להכיר בגבירה בעלת לב ענקי, כזו שיודעת לסלוח גם לאכזבות, ועדיין לראות בי את הטוב, ולשמור לי פינה בליבה. אין יום שאיני מודה על כך שהתמזל מזלי, ונמצאתי על ידך.

למדתי לבטוח בך. לתת את עצמי בידייך, ולזכור כי גם כשאת מכאיבה, את יודעת לנחם שבעתיים. ואני גאה ומאושר להיות שלך, בכל החלטה שתקבלי, ובכל דרך שתבחרי, יודע שזו תהיה תמיד הדרך הנכונה בשבילי, ובשבילך. ולכן, בלב שלם, אני יכול לאחל לך גבירתי -

                              

                          בהצלחה.

משום מה, תמיד חשבתי שאם אכיר שולטת יום אחד, היא תהיה חמורת סבר כזאת. אחת כזאת שהבעת פניה נעה תמיד על הסקלה שבין קודרת למשועממת-מזלזלת, ואם אזכה אי פעם לשמוע אותה צוחקת, זה יהיה תמיד צחוק לגלגני ומתנשא שכזה.

טוב, אז גם בעניין הזה הופתעתי לראות שיש הבדל גדול בין איך שעולם השליטה נראה מבחוץ, לבין המציאות, בכל אופן כשהדברים אמורים בגבירתי, שכותבת את החוקים שלה בעצמה.

כן, השולטת שלי יודעת לצחוק. ואוהבת את זה. ולא פחות מזה - להצחיק.

עד היום אני נזכר איך מצאנו לאחר סשן ארוך בצימר, שני בלונים ורודים ודיסק של אייל גולן שמישהו שהיה לפנינו השאיר בחדר. "תראה, היו פה סוטים !" היא קבעה, ואני צחקתי, והייתי כל כך שלה באותו רגע...

https://mail.google.com/mail/images/cleardot.gif

ולפעמים, כשאנחנו בטלפון, ואני מצליח להצחיק את גבירתי, ולשמוע את צחוקה המתגלגל מהצד השני, אני מרגיש כאילו קיבלתי את הפרס הגדול ביותר שאפשר לתת לנשלט.

מתחיל לצחוק בעצמי, אבל האושר גדול מכדי לבטא אותו בצחוק רגיל. ואני מרגיש שאני נמס, מתחיל להוציא את הקולות המאושרים האלה שהיא כל כך אוהבת, מה שמעודד עוד פרצי צחוק, ואני כל כך מאושר, ומרגיש כל כך שלה, כל כך גור...

כשהכרתי את גבירתי, השתמשתי בביטוי "כל אחד יכול", ומייד נעניתי בתשובה - "אבל אני לא כל אחת".

טוב, גם התשובה הזו היתה צפויה, אבל לא ידעתי אפילו כמה מהר אבין שזה באמת נכון.

בעולם של היום, לא פוגשים שליטים "מלידה", כאלה שהשליטה נקנתה להם בירושה. השליטים של היום, הם כאלה שהגיעו למעמדם לא מתוך התעלמות מצרכיהם, רצונותיהם ומורכבותם של הנשלטים, אלא להיפך - מתוך היכולת שלהם להבין ולהכיל בדיוק את הצדדים האלה.

כבר בהתחלה היא לכדה אותי בנחישות קפדנית, יחד עם רגישות ואינטליגנציה רגשית נדירות, שלא מרבים לפגוש.

איכשהו, היא מצליחה לתת לכל מי שסביבה את הרגשה שהיא שם בשבילו, ורק בשבילו. קוראת אותו, מבינה אותו, מכילה את כולו.

לתת לי את הבטחון המלא להפקיד את עצמי בידיה. לדעת שהכל יהיה בסדר. שהיא תשמור עלי. לא תפגע בי. שכל מה שתבקש, אני אוכל לבצע.

כל זה מבלי לאבד את ההומור המיוחד, את שמחת החיים, ולהישאר כל כך סקסית שם בפנים...

ויש גם החיוך הזה, המיוחד כל כך, שאני כל כך אוהב.

אה, והיא נותנת ספנקינג מצויין...

 

הלוואי, גבירתי, ומשהו מהדרך בה את מתנהלת בעולם, ידבק גם בי. רוצה את הרגישות הנפלאה שלך. את היכולת לחלק את תשומת הלב בין כל מה ומי שחשוב, בלי להזניח שום דבר.

רוצה להיות מסוגל לתת לך, את מה שאת נותנת לי. לענות לצרכייך, כמו שאת עונה לשלי. רוצה לדעת שאני מצליח להשתייך לך, כמו שאת הגבירה שלי.

 

 

...בעיקר משפט הנושא החוזר.

אני זקוק לך, גבירתי, תמיד.

צריך את הנוכחות העוטפת שלך סביבי, לשמוע את קולך. לדעת שאת איתי, שומרת עלי, מכילה.

אבל לפעמים זה אפילו יותר מזה.

אני מרגיש תשוקה בלתי נשלטת כמעט, להיות שלך, בגופי, בכל חושיי.

להרגיש אותך נוגעת ומשתעשעת בכל סנטימטר של עורי החשוף כולו למולך.

לטעום כל אצבע ואצבע ברגלך.

לטבול בך פניי, להתמלא בריחך.

לאמץ אוזניי לשמוע כל גוון קטן בהוראותייך

והפרס הגדול - לראות אותך כשאת שולטת בי. מתענגת עליי.

כל כך רוצה להיות שלך, עד שקשה לי לחשוב על כל דבר אחר.

עד שהגוף נע בחוסר נחת על הכסא.

עד שהמכנס בקושי מצליח להחזיק את האיבר המתנפח, הכואב. (התחתונים כבר ויתרו מזמן...)

עד שאפילו לכתוב את השורות האלה הופך להיות מאמץ אדיר, מול הרצון, פשוט להיות שלך...