שבת שלום אורח/ת
עכשיו בכלוב

על קינקיות ושאר מרעין בישין

לפני 12 שנים. 19 בספטמבר 2012 בשעה 19:21

ונראה שאני מאד מזדהה עם כל מילה (ובעיקר רלוונטי אגב יום כיפור...)

 

לפני 12 שנים. 28 במאי 2012 בשעה 21:09

אני לא נוהג לעשות זאת ובד"כ אף משתדל להמנע מכך, אך הפעם אחרוג ממנהגי. אז לא אכביר במילים ואתן לצרחות לדבר במקומי.

ובקיצור: בקרוב אצלנו (כן, ממש) ותודו לי אח"כ.

http://www.xvideos.com/video2105418/princess_donna_dolore_-_bound_gangbangs

לפני 12 שנים. 19 במאי 2012 בשעה 23:37

שהסוד לחיי חברה פעילים בגיל מבוגר הוא לדאוג שמסביב יהיו גם חבר'ה צעירים.

לפני 12 שנים. 5 במאי 2012 בשעה 21:27

רעב? תאכל כוס!



*לא טענתי לרגע שהיא מחונכת.

לפני 12 שנים. 18 במרץ 2012 בשעה 22:41

תעריץ אותי, אבל אף פעם אל תגיד לי את זה.
תחשוב שאני הבחורה היפה בתבל, אך הס מלהזכיר זאת בשיחותנו הראשונות.
תגיד לי מה לעשות ואיך - אני אוהבת את זה. רק לא בדברים שממש קשה לי להתמודד איתם. ובטח, בטח לא כשאני עצבנית.
תראה לי את הדרך, אבל אל תשכח שאתה זה שטועה כל הזמן. ואני? אני אף פעם לא טועָה!
ואל תשכח, אני נשלטת. אני רוצה שתשלוט בי.

ועכשיו תזיז כבר את התחת שלך ותתארגן, כי אנחנו מאחרים.

לפני 12 שנים. 5 בדצמבר 2011 בשעה 23:51

לעתים אני תוהה לי, ביני לבין עצמי, אם איכשהו ביקום מקביל ישנו אדם הזהה לי, אך מתנהג קצת אחרת: אם הוא לעתים שלם עם עצמו, אם לעתים הוא לא עושה כל טעות אפשרית, אם הוא גר לו בדירה קטנה ואם הוא בכוונה תחילה עדיין איתך. ואם, לעתים, הוא גם תוהה לעצמו אם ביקום מקביל ישנה גירסה די מבולבלת שלו, כזו שעדיין לא ממש מצאה את עצמה ותרה מתחת לכל אבן, שטיח ואבטיח. כזו שברגע זה ממש תוהה עליו.

חז"ל בד"כ מאד האנישו את היושב במרומים. מנקודת השקפה אורתודוקסית, הרי שמדובר באקט די מפתיע. הם בד"כ התחבאו להם מתחת לטיעון הקלאסי של "לא דיברה תורה אלא בלשון בני אדם", אך אני לעתים חושב (בצורה אפיקורסית משהו) שהוא בעצם היה השופר שדרכו יכלו להשמיע את טיעוניהם, ההגיוניים יותר והפחות, באותה מידה שטולסטוי נושא נאומים דרך גיבוריו ב"אנה קרנינה" בלי שום קשר ישיר, עקיף או בדיוני לעלילה.
משפט אחד מאד זכור לי, משפט שלפי חז"ל נאמר דווקא לאבי הנביאים: "חבל דאבדין ולא משתכחין". שנים שמשפט זה היה סתום עבורי, כה לא מובן כשהוא נפלט מפי האל, שהרי מה לאותו יצור על-זמני ולגעגועים? אך דווקא כאדם אין משפט יותר מדויק מזה. אין כמעט משפטים שמכילים כה הרבה בתמציתיות שכזאת, שהרי אלה בדיוק האנשים שירדפו אותנו עד סוף חיינו. אותם אנשים שנגעו בנו ונעלמו מחיינו, אך נוכחותם ממשיכה לפעום בקרבנו גם כשהם כבר אינם.
ביאליק מנסה להרגיע את עצמו כשהוא שוקל אם לצאת לאור אשר מחוץ לבית המדרש. הוא מסנן לעצמו "נשתכחתי מלב תחת כנפי השכינה", כי מה שבעצם חשוב פה הוא לא המיקום הפיזי, אלא דווקא מה שהולך אי שם בלב. ושם הפרח כבר לא מלבלב, אז אפשר לצאת ובשכנוע עצמי גדול להאמין שאף אחד לא חושב עליך במקום שעזבת, כי מי שאבד ונשתכח לו, הרי כאילו מעולם לא היה שם. משל לעץ שנפל ביער ואיש לא שמע.
זה שונה לחלוטין כשאותם אבדין לא משתכחין להם מכים בראשך ורודפים אותך בשוכבך ובקומך, שהם ממשיכים לחיות להם אי שם בקרבך ולא נותנים לך מנוח.
ולעתים, לעתים קרובות מדי, אתה אף תוהה אם אכן אבדו הם או שמא...


&ob=av3n" class="ng_url">

&ob=av3n
לפני 13 שנים. 26 באוקטובר 2011 בשעה 21:56

יש רגעים שדברים איכשהו משתלבים להם לתוך שיר אחד מוזר. זה קרה לי לאחרונה עם עוד שעתיים וחצי שמייקל ביי גזל מחיי (מתי אלמד את הלקח, מתי?), עם ציניות חביבה שהעלתה חיוך על פניי ומחשבות על געגוע.
אז לאחר כל ההקדמה, להלן אחד השירים הכי רומנטיים ונכונים שיצא לי לפגוש:

&feature=related
לפני 13 שנים. 18 בספטמבר 2011 בשעה 21:39

אם יש משהו שמזעזע אותי כל פעם מחדש זו חיבתי היתירה למילים. כן, זה באמת מזעזע - אין הכוונה לציצים*, גוף חטוב, שיער בלונדיני ארוך ושופע עם עיניים כחולות/ירוקות - מילים.
אז אין ספק שכל האמור לעיל בהחלט עושה את שלו (יש דברים שאי אפשר להתעלם מהם), אך הרוגע שאני חש במקביל לגירוי האינטלקטואלי בעודי קורא טקסט שכתוב בצורה כה טובה, הגורם לי מחד גיסא לחוש את הכתוב ומאידך לקנא כ"כ על הטקסט הנפלא הזה שהוא פרי המשורר/ת ולא שלי, הוא תחושה שאין לה אח ורע בשום דבר אחר שהכרתי.

זו דווקא תקופה מבורכת, הרבה אנשים שאני שאני אוהב לקרוא כותבים; חלקם כותבים דברים שתכנם נעים לעיניי וחלקם פחות, אך הטקסט עצמו כתוב בצורה כה נפלאה. המילים זורמות להן ונארגות לבגד מרשים שכל אחד ירצה למדוד ויקווה ללבוש, הפסקאות כה יפות שאני בולע את תוכנן מבלי שאוכל להסיר את מבטי ולו לרגע דל ולעתים אף מסתיים לו בשורת מחץ נפלאה המכפרת על כל חטא טקסטואלי קטן שקדם לה.


זמן רב שלא קראתי ספר שנהניתי בו מהכתיבה עצמה, אלא רק מתוכנו. זכור לי לטובה בעיקר "קולא ברוניון" עם התרגום הנפלא של שלונסקי. מדהים שדווקא את פרס נובל רומן רולן קיבל בעיקר על "ז'אן כריסטוף" הכה כבד ומייסר שלו. אולי זה ניתן לו כפיצוי על עצם הצורך בכתיבה של משהו כזה...

אז מה אני מקשקש פה? אין לטקסט הזה כל פואנטה ממשית, חוץ משיתוף של בליל מחשבות לא מוגדרות, שבעיקר גרם לי להבין, כי יתכן שמאחורי כל השטחיות הזאת, יש משהו קצת יותר עמוק שבאמת נוגע בי ואפילו גורם לי לחשוק במישהי כ"כ.
רק שתהיה בלונדינית עם עיניים בהירות. תודה.




*(אני היחיד שמעדיף שדיים? זה נשמע הרבה יותר מיוחד, לענ"ד.)

לפני 13 שנים. 15 בספטמבר 2011 בשעה 17:49

כנראה שכבר לא אראה אותך לידי.

אני כל פעם עוצר את עצמי מלשלוח לך הודע(ו)ת זימה ואף יודע שלא אעשה זאת, אך עדיין מתנהג כאילו אני הולך לעשות זאת, אחרת לא ניתן להסביר למה קניתי השבוע משהו שמתאים בדיוק לך.

ובכן, מוזרים הם דרכי החרמן אשר החמצן בגופו לא מספיק להגיע עד למרומי ראשו. ועל זה אמרו חרמננו ז"ל: "כשהזין עומד - השכל בתחת". ומפרש שם הזר"ג על המקום: "וכשהזין בתחת - השכל עומד? אלא דלית איניש דבעי למחשבא בההוא עידנא. וד"ל."