על קינקיות ושאר מרעין בישין

יש משהו מאד מוכר ודי בטוח ב-ד' אמות של הצלפה; אתה כבר מודע למיקומך, מכיר את האזור ומרגיש בסה"כ די בנוח גם עם אירועים חדשים יחסית, אבל הכל משתנה כשאתה מוצא את עצמך לפתע מהלך בשבילים שידעת עליהם, אך לא ממש הילכת בהם בעבר. איכשהו אתה לפתע מבין עד כמה אתה כבר רגיל לדרכים בהם אתה פוסע פעם אחר פעם, בדיוק כפי שרגילים לנהוג בכביש מוכר - כבר ידוע היכן צריך להאט ומתי אפשר להאיץ, להזהר מבור מעצבן במרכז הכביש והיכן רוב האנשים לא ממש טורחים לתת את זכות הקדימה המגיעה לך.

מזה זמן רב שלא חשתי כצעיר הפעור שלא יודע כיצד להתמודד עם הסיטואציות ומה לעשות בהן, אך לאחרונה איכשהו התחושה הזאת שבה אלי לעתים. מה גם שהעובדה שהיא מתחלפת בהחלט לא עוזרת, בעיקר כשהיא מנסה לשדל אותי להסתובב כדי לבדוק איזה שוט שבמקרה נחת לידיה.
ועדיין, מעבר לכל זה, אני בעיקר נדהם ונפעם מהרוגע והשלווה שלה בסיטואציות מסויימות. למשל, הדיאלוג שניהלתי עמה לאחר שמצאתי את עצמי על מיטה במועדון כלשהו עם שתי בנות נוספות ושלל מציצנים ומאוננים עלובים מסביב:
- "אז הכרת אותן?" שאלתי.
- "את מי?"
- "את שתי הבנות."
- "איזה שתי בנות?" היא תמהה.
- "את זו שבמקרה התנשקת איתה כשהיינו על המיטה ואז אף טרחת להפשיט אותה והיא אותך והבחורה השניה שבמקרה האצבעות שלה החליקו פעם אחר פעם לתוך הכוס שלך."
- "אה, אלה..."
- "כן, אלה..."
- "לא."
- "לא?!"
- "לא."
- "כמובן. כה הגיוני..."

אז כן, בעודי מנסה להבין מי נגד מי ולמה, למי שייכת היד הזאת ומאיפה צצה לה עוד רגל, היא יכולה מתוך כל הבלגן הזה להתקרב אלי וללחוש "נוח לך? הכל בסדר?" ולעשות זאת כאילו אנו יושבים לנו בצהריי שישי בבית קפה ממוזג בפאתי ת"א המיוזעת.
אז אולי זה יראה טריוויאלי בעיני אחרים, אך אני בהחלט מעריך את הסבלנות של הבחורה עם הביצים הכי גדולות שפגשתי עד היום (באופן מטאפורי בלבד. בדקתי, באמת.) כלפי מתקשים ומסתגלים איטיים ובעיקר איזה שוקיסט אחד.