תקליט ישן של מילים חדשות

כל כך הרבה אנשים בעיר הזאת ורק לפעמים מציץ לו חיוך אמיתי, עם נשמה. חיוך חם, מהלב.
אני מופתעת, כמעט נבהלת, אני מוכרחה לזרוק אחד בחזרה, אני יודעת שזה צריך להיות מהר כי אני יושבת על הספסל בפינת הרחוב והחיוך נע על המדרכה, מחובר לא רק פיזית אלא גם נפשית לבחורה הגבוה עם משקפי השמש על הראש. כל מה שיוצא זה ניעור עקום של השפתיים. האם כל זה קרה מהר מידי בשבילי כדי לתת משהו אמיתי, חיוך עם נשמה? או ששכחתי איך עושים את זה?

טוב די מספיק, תכבו את המצלמות, סגרו את המגרופון, תנגבו את הדמעות ותזרקו את התסריט המחורבן לעזעזל, נקפל את כל הבולשיט הזה ונחזור לישראל.
"ככה את מוותרת?"
תשמע זה סרט עלוב. אתה קראת את התסריט? מי כתב את זה, ברצינות מי? זה חרא אף אחד לא יקנה את זה.
"את חושבת?"
אתה צוחק עליי, נכון? ברור שאני חושבת. אין פה הומור, אין פה אקשן, אין פה דיאלוגים בכלל. מונולוג מרגש על התמכות? זה מה שיש לנו? בשביל זה אני צריכה לשלם לשחקנים? בשביל זה אני צריכה מצלמה מכל זווית? מתבגרות אמריקאיות של היוטיוב יכולות לעשות את זה.
"אז מה הבעיה בעצם, התסריט?"
כן התסריט. וזו אפילו לא הבעיה היחידה. מי זו השחקנית הג'ינג'ית שם?
"זו סטלה, היא משחקת את החברה הכי טובה שלך"
חברה הכי טובה שלי? היא נראת גרושה עם ילד, אתה אומר לי חברה הכי טובה שלי?
"את אהבת אותה באודישן"
עכשיו אני שונאת אותה. תפטר אותה.
"תראי אמנדה, או שאת עושה משהו עם המצב רוח הדפוק שלך יושבת על התחת וכותבת תסריט חדש, או שאת באמת אבודה"
זו ההפקה שלי, אתה זוכר את זה נכון?
"שלנו"
שלנו? לא... אין דבר כזה שלנו, שלי, הפקה שלי.
"שלנו... תאמיני לי, שלנו"
תזהר ממני
"ש-ל-נ-ו"
גרישה? איפה גרישה? שמישהו ישיג את גרישה. גרישה תכף יראה לך את הדרך החוצה, אתה מפוטר.
"אמנדה, אל תהיה מצחיקה, את לא יכולה לפטר אותי"
אה באמת? וזה בגלל?
"שאני זה את"
גרישה: כן גברתי, חיפשת אותי?

כבר תקופה ארוכה שהקשר הזה מדרדר, אני מנסה להתעלם, בתקווה שהזמן יעשה את שלו ויום אחד נחזור להיות כמו פעם כשרק הכרנו. אף אחד לא מודה בזה אבל אנחנו ללא ספק רוקדים טנגו בלי לגעת. צד לצד זה במיטה אחת צפופה.
כל התקופה האחרונה אני פוחד לנשום כשאנחנו הולכים לישון, אני רואה קבוצת שיער קטנה על העורף שלה, מתנדנדת יחד עם הנשיפות שלי. אני מסתכל עליה ולא מבין איך היא יכולה לישון ככה בשלווה, למה היא פה אם היא לא עושה כלום. אני מצפה שמשהו יקרה, ושיום אחד אני אקום בבוקר עם חשק, כשמוזה מחייכת אלייה בשיניים לבנות.
בימים האחרונים היא הלכה, היא בוודאי סגרה את הדלת ממש בשקט כי לא שמתי לב. אבל היום, אני בטוח לגמרי שאני נמצא פה לבד.
כשהיינו יחד היינו שני האנשים הבודדים ביותר בעולם. אבל עכשיו אני לבד בסיפור, היא הלכה, כנראה תטרוף לה גבר אחר, בטח נאה יותר, עשיר יותר, חכם יותר, הוא בוודאי גם יכתוב טוב יותר ממני, אולי הוא אפילו יהיה קשור לטלוויזיה או לתאטרון.
היא לא יודעת כמה אני אוהב אותה, כמה אני צריך אותה, כמה אני כלום בלעדייה.
אני כבר לא זוכר איך מרגיש עיפרון, לא זוכר איך מריח דף נייר.
כבר חודשיים שלא פתחתי ספר, שלא דפדפתי בעיתון.
מוזה תחזרי, אני כלום בלעדייך.

אם השעה ארבע וחצי לפנות בוקר, אני לא מצליחה להרדם ואתה כבר נרדמת מזמן, אפשר להעיר אותך?

לרגע אני חושבת אולי איבדתי את הכל, אולי כל מה שנשאר לי זה אותי, אני והחלומות הגדולים שלי.
לרגע אני נאנחת מול עצמי ושואלת מה יהיה. מה אני עושה ועל מה אני עומדת, מי אני ועל מי אני עובדת?
לפעמיים אני פוחדת לאבד את כל מי שהייתי.

אני צריכה להשאר מפוקסת, מרוכזת, עם הרבה כוחות ואנרגיות בשביל לא לרוקן קצת ממנו.
אני צריכה לחשוב על הכל, אני צריכה לדאוג להביא אותו אליי כדי שידאג לי.
הם קוראים לי משוגעת, פסיכית. הם שואלים לאן כל האגואיזם שלי ברך ואיך דווקא עכשיו?
בדיוק שהפסקתי לרדוף בדיוק שהחלטתי לשכב לנוח לבדי, התאהבתי.

Sometimes I can drink coffee, smoke a cigarette, close my eyes and listen to music.
I can think of things I wanted to say, without saying.
Some people do the work for me.
Coldplay, for example.

"הלוא כולנו נלהבים לרדוף יותר משאנחנו נלהבים להתענג על מה שכבר השגנו."

יש אנשים שקיבלו יותר ביצים משכל. כן, זה מסריח בשמש.
'רגליים קרות' גורמות לי לירוק עשרים פעם ועוד להקיא אחר כך, זה מציף אותי ברחמים, אני מודה, אבל אין ספק שהכעס שמתעורר בי גובר ועולה על כל תחושה אחרת.
בהתחלה אני שותקת, יורקת, רוטטת מעצבים, נושמת, נושפת, לוקחת לכולם את האוויר, נרגעת ומתמלאת מחדש, מקללת, צועקת ואפילו מכה, סוטרת, בועטת, יורה, דוקרת, חונקת.
הכול חוץ ממוות.
אני יודעת שיש פה ניצחון והפסד, הרבה לפני שאני מבינה בכלל מה קורה, עוד לפני שבכלל הכעס מתחיל להתבשל בתוכי אני יודעת, מנצח אחד גדול ומפסידן אחד פיצפון.
לא, זה לא מספיק לי, הידיעה הזו היא לא כדור ההרגעה שלי, היא לא השלווה שעוטפת אותי כשאני מכרבלת את עצמי במיטה, היא לא זו שנותנת לי שינה עמוקה ושקטה.
יש אנשים שקיבלו יותר ביצים משכל וכאן, אין מקום לרחמים. אומץ הוא דבר מבורך בעיניי כשמשתמשים בו בחוכמה, אבל תאמרו לי אתם, איזה בנאדם שקיבל יותר ביצים משכל יכול להשתמש במעט השכל שלו ולהשתמש בחוכמה בביצים?

את הדברים הטובים באמת אני שומרת לסוף.
לא סתם פאי הפקאן מוגש אליי בסוף הארוחה.
לפעמיים אני לא מבינה מעין מגיע אליי כל הטוב הזה? במיוחד ברגעים האלה שאני מאמינה שזו רק ההתחלה. זה החלק המלחיץ, מצד אחד זו רק ההתחלה, מצד שני אני בשיא.
אז ביקשתי שילך, כי אולי זה יותר מידי.
אני חס וחלילה לא מזלזלת בגורל, או בי, אבל למה נותר לי עוד לצפות באותם רגעים, באותן תקופות גדושות בטוב, בארוחות הגורמה עמוסות המטעמים.
את הדברים הטובים באמת אני שומרת לסוף.
רגע לפני שיכרון החושים, אני שותה בנחת שמפניה משובחת, שמנקה ממני כמות אדירה של ויסקי זול. שנייה לפני שאני עומדת לאבד את סבלנותי בתחום הרומנטי אני שולפת את הדפוק של סינדרלה מהספרים של דיסני.
את הדברים הטובים באמת אני שומרת לסוף.
ואם זה יגיע קצת קודם, אם זה יתפקשש בדרך, תמיד יהיה לי פאי פקאן חם שיוגש על מגש מצופה זהב ממש מצמוץ אחד לפני שמכבים את האורות.

אתם לא יכולתם לבקש יותר.
למעשה, אתם לא צריכים דבר מלבד זה.