רק רגע, זה בטקסט?
-בוא נתחיל מהתחלה אוקי? טייק 3- את מוכרחה להפסיק לעשן.
אקשן!
"אז אתה בא אליי?"
"אני אבוא"
"יש לך אוטו נכון?"
"יש לי אוטו"
"אז קדימה"
"הסיגריה"
"סליחה?"
"בלי הסיגריה"
"אני לא מסוג הבחורות שמלכלכות את הארץ בזבל"
"את הגוף שלך זה בסדר?"
"לא עניינך"
"כבי אותה עליי"
"עוד מילה מאיימת אחת ממך ואני שורפת לך את המכונית עם ה"חרא הזה"
"סגור"
רק רגע, זה לא בטקסט בכלל, היית צריך להגיד 'אם את לא זורקת את החרא הזה את הולכת הביתה ברגל' נו מה אתה רציני? נו מה הוא רציני?
"טייק 4 חברים, חביבי, תהיה מרוכז, זה לוקח יותר מידי זמן"
"אני מצטער, אולי אני לא יכול לעשות את זה"
"תשתוק ותתחיל לעבוד"
"ואם לא?"
-"חבריה, מה ההתלחשויות שם על הבמה? זה לא בא בחשבון"
"ואם לא, אני אקרע אותך"
"איך?"
-"טוב, ילדודס, חמש דקות הפסקה, לכו שתו שוקו"
"אני אתפוס לך את השערות ויגרור אותך על הרצפה, אני אקשור את הזין שלך בחוט דייג, אני אחרוט עם הציפורניים שלי את הטקסט המחורבן על הגוף המזורגג שלך אם לא תתחיל לשנן את הטקסט כמו שצריך"
-"קדימה, תינוקות חוזרים לעבוד. אני מקווה שהחלפתם חיתול ונרגעתם, כי אין לי עוד הרבה זמן למשחקים האלה"
טייק 4- את מוכרחה להפסיק לעשן.
אקשן!
"אז אתה בא אליי?"
"את זונה?"
"אתה זונה! יא מניאק!"
-"עופו לי מהסט!! בני זונות"
כשהיה ילד אמו אמרה לו שאם לא יגמור את הצלחת, שאם לא יכין שעורי בית, שאם לא יתנהג יפה וידבר בנימוס אל מבוגרים ישלח לגיהנום בלי טיפת רחמים.
שלא יהיה לכם ספק, הילד אכל את מה שקיבל עד הפרור האחרון, הכין שעורי בית במרץ, התנהג בהתאם בכל זמן בכל מקום ודיבר וכיבד מבוגרים יותר מכל ילד אחר בעולם.
הוא כל כך פחד מדברי האימה שאמו סיפרה לו, לפעמיים לא נרדם בלילות.
מכיוון שהיה נבון בצורה בלתי רגילה ביחס לגילו הצעיר עשה מחקר קטן על המקום האפל שטורף את דמיונו, הגהנום.
'הגיהנום הוא המקום שאליו נשלחים אנשים אשר חטאו בחייהם, וכעונש הוטל עליהם להעביר את הזמן שאחרי מותם במקום הנורא מכל.'
"במקום הנורא מכל" אלו הם המילים שהבין במאה אחוז. את השאר קצת פחות, אך תתפלאו המידע הלא רב שקיבל בעקבות ה'מחקר הקטן' שערך גרמו לו בהחלט לשקשק ולהצטמרר בכל פעם שנזכר בקול הרציני של אמו ובמילים שהתנוססו בכבדות על מסך המחשב.
בארוחת צהריים של יום ראשון אחד שאל הילד את אביו, בלחש, רחוק מספיק מאוזניה של אמו
"אבא, אני אלך לגיהנום?" דמעות המתינו בעיניו בכוננות לנזול עם בוא התשובה הגורלית, שפתיו של הילד נתפרו באימה יבשה וחוסר הסבלנות הרטיטה את אצבעותיו הדקות.
פתאום נשמע צחוק ענק, מתגלגל, מלגלג, ועצירה פתאומית "מה פתאום לגיהנום. גן עדן בני, לגן עדן תלך"
הדמעות התייבשו, שפתיו נפרמו לחיוך תמים ידיו חדלו לרטוט ונחו זו בתוך זו, רגועות ושלוות, אך לא להרבה זמן, הילד הקטן נשק לאביו ורץ אל חדרו, התרווח בכיסא הגדול מול המסך המסנוור בחזרה אל 'המחקר הקטן' שערך והפעם, גן עדן.
'גן העדן ביהדות, בנצרות ובאסלאם הוא שמו של מקום אגדי שבו חיו אדם וחוה לפני החטא הקדמון. יש המאמינים כי זה החלק בעולם הבא שאליו מגיעים הצדיקים לאחר מותם, בניגוד לגיהנום, שאליו מגיעים החוטאים.'
הפעם, בניגוד לפעם הקודמת המידע היה רחב יותר והמילים מבלבלות יותר, הוא ניסה לקרוא זאת שוב ושוב ולשווא. 'צדיקים' הוא ידע מה פרוש 'צדיק' סבא שלו הוא צדיק.
"אבא?" הוא צעק אל המטבח
"כן?" השיב אביו
"סבא דוד הוא צדיק?" המשיך בשיחה הצווחנית
"כן"
הילד קם מין הכיסא ורץ אל המטבח, הצמיד את פיו אל אוזניו של אביו ולחש "וסבא דוד ילך לגן עדן?"
"כן" לחש האבא בשלווה.
הילד גדל וסיים את לימודי התיכון בהצטיינות, התגייס ליחידה נבחרת בשירות קרבי בצה"ל, סיים תואר ראשון ומיד שני, התחתן, הקים משפחה וסיפר לילדיו סיפורים על גן עדן.
על הגיהנום הוא לא פלט אף מילה.
הזמן עבר וסבא דוד נפטר ובהלוויה כולם הסכימו פה אחד שהיה צדיק ועכשיו הוא בגן עדן, נח בשלוות עולם שאין כמותה ביקום שלנו, אוכל אשקול ענבים ומתבונן בזריחה סגולה בעיניים שקטות.
הפנטזיה על גן עדן, התשוקה למידע, הפחד מהגיהנום, האימה שרודפת אותו כל חיו, קול אימו המהדהד, הבטחות אביו, השאלות הנטולות תשובות, האינפורמציה הלא מספקת, השגרה, הזמן, חלוף השנים, האישה ושני ילדיו הקטנים, שום דבר לא הניח לו להשתחרר מהמחשבות שליוו אותו כל חייו.
בארוחת צהריים של יום ראשון אחד קם, הלך אל חדר השינה ותלה עצמו.
עם חולצה מכופתרת לבנה שסוללת לו שביל אל גן העדן.
כשאנחנו מתייבשים על הספה, הספר מעלה אבק בידיי, על ברכיו החתולה מנומנמת, אנחנו מחליטים למרוד ולחתוך את דממת חוסר המעש שמסתובבת בחלל הבית.
מישהו צריך לעשות מעשה, אסור לתת לריקבון הזה להפוך אותנו לזוג טיפוסי מזדקן בשנות העשרים המוקדמות.
"מה נעשה?" אני שואלת בייאוש מעייף
הוא מעיף מבט מהסלון, אל חדר השינה, חדר האמבטיה, אל בית השימוש, אל המטבח וכשהוא מגיע אליי הוא אומר "ארבעים גרם אהבה" זה כל מה שיש לנו.
"ארבעים גרם אהבה וחתולה זקנה" אני מדייקת
פיצקה מיללת בנחת.
"לך למכולת" אני אומרת
הוא נאנח ועוצם לרגע עיניים בתשישות שמעט מרדימה אותי, אני מעירה אותו ומבהילה את פיצקה במכה חלשה על שידת העץ.
"קדימה!"
הוא קם ואני משחררת לו רשימה גדולה של מצרכים.
"חפיסת חיבה, שקית נשיקות, אבקת שלום, שני קופסאות שימורים של נאמנות, כעס במלח"
"למה לא בחומץ?" הוא קוטע
"שיהיה בחומץ. תביא גם תמצית קנאה, שישה קילו סקס, וקופסה של 'מחשבות על ילדים' "
"אני לא בטוח ששלמה מחזיק את זה במכולת"
"בטח שכן, זה ליד הגירושים"
הוא מסדר את המצרכים בראש, לפי סדר א' ב', לובש מעיל, זורק חיוך ויוצא.
הדלת נזרקת אחריו ואני מתחילה לסדר, לובשת סינר, מתחת בייבידול שקוף ומתרגשת, אפילו פיצקה מתעוררת לחיים ומתחילה בדילוגים קטנים.
כשהוא חוזר, אנחנו פורקים את המצרכים על השיש במטבח, מעבר לכל המצרכים הוא קנה גם חטיפי שליטה, גרעיני ציניות וסירופ חברים, כזה שילדים אוהבים.
סירופ חברים, איך לא חשבתי על זה, הרי בלי סירופ ילדים עוגת המערכת יחסים הזו לא באמת תהיה מושלמת. כמה חכם הגבר שלי, אני חושבת לעצמי. איך הוא מבין, וקשוב, ויודע בדיוק מה צריך לעשות ומה לקנות.
"קניתי גם חלב דמעות" הוא מתלהב
חלב דמעות. אפילו זה, איזה גבר, כמה מזל נפל בחלקי? אני נרגשת ובוחנת את הקנייה.
אבל רגע.. "למה לא דל שומן!?"
שהגעתי לתחנת האוטובוס היא כבר הייתה שם, מונחת במרכז הספסל, לא מזמינה אף אחד על ידה, חתכתי את גדוד היונים בהליכה מהירה ובמבט תוהה.
אחרי שהתיישבתי על הספסל הסמוך לא הניחה לי המחשבה מה לעזעזל העניין הזה, איך כל הזקנים בעולם מוצאים הנאה בלהאכיל יונים.
שקית הנייר שהייתה תחובה בידיה הסגירה את המעשה, היא קנתה לחם מהפלאפל הצמוד.
לי זה נראה קצת עצוב, ואם אגזים גם אומר פתטי. יום חמישי הוא היום העמוס ביותר בשבוע, כל כך הרבה סידורים, לסגור את מה שהתחלתי בתחילת השבוע, להתכונן לסוף השבוע, להתכונן לתחילת השבוע, אלף ואחת דברים לעשות והיא, יושבת ומאכילה יונים. נראה כאילו היא הייתה פה הרבה לפניי וכנראה תישאר פה גם הרבה אחריי.
אני תוחבת אוזניות קטנות אל תוך אוזניי ואנדרו בירד האהוב עליי מנגן לי נעימות.
וכשצליל הכינור שלו נשמע באוזניי, אני מעיפה עוד מבט אל הזקנה שמאכילה יונים בספסל שמשמאלי, אני אפילו עוצרת לנוח, המבט שלי שוקע על היונים המורעבות ופתאום זה נראה דווקא נורמאלי, אני חושבת שזה אנדרו עושה את זה, אני מגיעה למסקנה עם עצמי שהכל נראה יותר טוב עם מוזיקה ברקע.
הזקנה לבנה ושקטה, עמוסת תכשיטים זהובים, זורקת פירור אחר פירור ולוחשת מבט חמים של שלום, פניה משקפות עבר מתוק, הווה מריר ועתיד בלי טעם.
היונים לעומת זאת כפויות טובה, אוכלות בחזירות ועוד מעיזות לריב. אבל הזקנה, היא סולחת, היא גם יודעת שבסוף הן יעופו בלי לומר שלום או תודה.
כשהאוטובוס הגיע, תפרתי מבט אחרון בין היונים לזקנה, אנדרו המשיך לשיר בווליום גבוה שניתק אותי מכל צליל אחר שנשמע מסביב, שפתיי הנהג זזו ומיד התפזרו לחיוך עקום, מבטו צנח על גופי.
אני פספסתי את המשפט הכנראה מאד לא נחוץ הזה שאמר הנהג, אבל העובדה החדשה שעליתי עליה באותו הרגע השכיחה ממני לגמרי את הזקנה והיונים, איך זה שכל נהגי האוטובוסים חרמנים?
אני חלמתי על איש, שלבוש יפה.
למרות שהוא היה לבוש יפה הוא היה ערום. כל מה שראיתי זה נעליים מצוחצחות ממופע קברט חדשני.
והוא עמד על הבמה, הסתכל עליי וידעתי שהוא לא ראה אותי, עם כל האורות המסנוורים שזרחו אל פניו מהתקרה.
הוא החזיק בגיטרה צהובה וניגן וגם שר, והסתכל עליי ולא ראה אותי.
הוא הזיע, למרות שהיה ערום ושלג ירד בחוץ.
אני חלמתי על איש ערום שהיה לבוש יפה שניגן ושר והסתכל עליי ולא ראה דבר, אני שמעתי מחיאות כפיים סוערות ולא היה קהל.
היא אומרת לי "שנה, שנתיים, זה עובר צ'יק צ'ק, אני אומרת לך"
אני לוקחת נשימות עמוקות ומנסה לשמור על שפיות דעתי "מותק, צאי מזה, בבקשה"
"איך את יכולה לעזוב את כל מה שיש לך פה? אנשים צריכים אותך פה, אני צריכה אותך פה" היא נשמעת כועסת יותר ויותר ואנחנו מגבירות את קצב ההליכה בלי לשים לב.
אני עוצרת בבת אחת ומבקשת שתפסיק מיד עם השטויות האלה. "די, הרסת אותי! בשבילי, בשבילו, בשבילנו, בשבילה!"
באותו רגע היא נראתה ממש מופתעת, אחרי מבט קצר בעיניים שלי היא הסתכלה מסביב לנסות להבין כמה חזק דיברתי, ומי מהאנשים ברחוב שמע, ומי הקשיב, מי עצר ומי המשיך.
אני לקחתי עוד שתי נשימות עמוקות ודמיינתי כוס מים גדולה בראש שלי, כוס מלאה בקרח ובמים קפואים. למדתי לעשות את זה כשהייתי קטנה, זה מרגיע.
"אני מצטערת, אני לא עושה את זה לא בשבילך, ולא בשבילה, ולא בשביל ההוא, לא בשביל אף אחד אחר בעולם הזה, אני עושה את זה בשבילי"
היא נרגעה קצת וחייכה את החיוך שאני אוהבת, כזה של הבנה, של התנצלות, של פיוס.
המשכנו ללכת לכיוון בית הקפה הקבוע, הליכה נוחה. לבית הקפה הקבוע אנחנו הולכות פעם בשבוע, בשעה הקבועה, אנחנו שותות מרטיני ואוכלות ספגטי או פאי פקאן חם. ואנחנו מנהלות שיחה שוטפת על אלף ואחת נושאים שונים. מזיכרונות מהתיכון ועד פוליטיקה ועיניי היום.
מעבודה ולימודים עד סקס עם האקס. ממסיבות והכרויות עד ספרים חדשים וסרטים דוקומנטריים.
כשהמרטיני מגיע אנחנו מרימות לחיים לחיי החברות הנפלאה שלנו ואוכלות את הזית, תמיד אנחנו זורקות מילה על כמה שהוא טעים.
"את יודעת שחמש זיתים זה כמו פרוסת לחם?" אני אומרת תוך כדי לעיסה
היא צוחקת "כן! מוזר הא?"
כשהספגטי מגיע אנחנו מתענגות מחמיאות לשף ואז היא אומרת "אולי פעם נגור ביחד ונכין ספגטי כזה, ואולי אפילו טעים יותר!"
אני מרימה את המבט ואז אנחנו שותקות.
היא מחייכת את החיוך שאני אוהבת, כזה של הבנה, של התנצלות, של פיוס.
"אבל היי! תהיה מסיבת פרידה, תוכלי להכין ספגטי"
ניגון הפלמינגו שמתרוצץ בביתי לא מזהיר אותי מבוא החשכה.
הוא מכריז "יקירתי, היום עושים אהבה"
ריח תבשילים מציף ועוטף את הערום הפורנוגראפי שלנו
אני מבקשת שנתלבש, הוא דורש שנתחבק.
ואז מכריז "יקירתי, היום עושים אהבה"
הציפורים מצייצות לי באוזניים, מחריבות את עולמי שצונח עליי מהשמים ביום של ריחות מתובלנים, בבוקר פורנוגראפי.
הפלמנקו מביאות ריחות, טובים יותר מריח הבישול, מציגים פורנוגראפי מביכה יותר משנינו.
הם לא רוצים להתלבש, מתחבקים ארוכות בלי התראה מוקדמת.
הוא מכריז "יקירתי, היום עושים אהבה"
והפלמינגו, מזדיינים לי במטבח.
מישהו פעם אמר לי שזה טוב לשפוך.
באותו רגע השיחה שלנו שזרמה חלק עד עכשיו מלווה בדמעה חצי סודית חצי מלנכולית נעצרה ולי עלו סיטואציות אינטימיות אחרות.
זה קורה לי הרבה, ולא רק עם הפסיכולוג שלי, גם בזמן העבודה, כשאני עומדת מול לקוח והוא צורח שהמוצר מחורבן, פשוט זבל "דפקו אותי גברתי! דפקו אותי!" אני לא עומדת בזה ומעלה על פניי חיוך מובך. ואני ממש יכולה לראות איך הגבר שעומד מולי, פושט את המעיל העור הדהוי שלו, מסיר את המשקפיים העגולים נופל על הרצפה בתנוחה של כלב אומלל ונדפק על ידיי המנהלים שלי.
אני ממלמלת התנצלות ומנסה לחזור לפרצוף הרציני שלי בלי למשוך תשומת לב מיותרת.
אבל המשפט עוד מצלצל לי בראש, המילים הגסות מהדהדות וכשהשניות עוברות המילים מתרככות ונשמעות כמו גניחה ארוכה של כוכבת פורנו זולה.
אני מביטה בלקוח התמים ומחזירה אותו בראש לשנות העשרים של חיו, אני חושבת שהוא בטח היה יפה תואר.
"תגידי לבוס שלך שאת הזבל הזה אני לא לוקח" הוא אומר בעצבים
אני שותקת ומתעצבנת בלב, שיגיד לו הוא הבן זונה.
ואז כאילו אני חוזה את העתיד, אני מדמיינת מה היה קורה אילו באמת הלקוח היה אומר את זה לבוס שלי "את הזבל הזה אני לא לוקח" ומסתכל על תג השם של שלו ואז מוסיף בזלזול "אדון גיא אברמוביצון"
"אברמוביץ" אני חוזרת למציאות
"מה?"
"גיא אברמוביץ, זה הבוס שלי" אני אומרת בשקט
"מה אכפת לי איך קוראים לו? תגידי לו שאת זה אני לא לוקח. לא את הזבל הזה" הוא אומר
ואז מוסיף בשקט "גיא אברמוביץ..גם כן.."
אני חוזרת לסיטואציה שבניתי לי בראש, רואה את גיא אברמוביץ פושט את ג'קט החליפה ותולה אותה על ידיי, מסדר את העניבה, מעיף מבט אליי ושואל "מי לא מרוצה מהמוצר?" אני ממהרת להסביר שהלקוח שמולו אמר "זבל, ושאת הזבל הזה הוא לא לוקח" אבל הלקוח מקדים אותי ואומר "אני אברמוביצון, אני לא מרוצה!"
וכשהוא אומר אברמוביצון אני מרחמת עליו ומריחה צרות, כי גיא אברמוביץ שונא יותר מכל דבר אחר עיוותי שמות.
גיא מגהץ את העניבה עם כף ידו מתקרב אליו, מניח יד רכה וגדולה על הכתף של הלקוח ובבת אחת משמיט את גופו אל הרצפה, הלקוח מבוהל וגיא אומר "זבל אתה אומר?"
הלקוח חצי שוכב חצי יושב על הרצפה הקרה, טיפת דם נוטפת מהשפה התחתונה והוא מגמגם "נו, זה לא עובד כמו שצריך.. המוצר.. לא כמו שצריך"
גיא מתכופף ומניח כף יד גדולה על פניו, "לא כמו שצריך?" הוא לוחש
הלקוח מהסס ולבסוף מזיז את ראשו הצידה וממלמל "לא.."
הוא מקפל את כף ידו ומכווץ את פניו והלקוח משמיע אנחה שקטה של כאב, לי זה נראה כואב ואני מכווצת את הג'קט המגוהץ של גיא.
"גברתי?"
הלקוח מדמם על הרצפה ופורץ בבכי "מה עשיתי?"
גיא מתכופף ומתיישב על רגל אחת "אמרת שזה זבל"
"גברתי?" אני שומעת קול נמוך בפעם השנייה וממלמלת לאוויר "כן?"
"את איתי?" הלקוח עומד מולי, לא כמו שזכרתי אותו, המשקפיים מונחים על אפו הארוך, השפתיים שלו נקיות מדם ונראה שדמעותיו התייבשו.
"כן כן אני איתך, אני אדבר עם הבוס שלי, זה יטופל"
"ככה זה בסוף היום, לא מתפקדים" הוא אומר ומעביר עליי מבט שוטף מכף רגל ועד ראש
אני מסדרת את המדים הנקיים מעבירה אצבע על תג השם שלי ובחיוך קטן אומרת "כן.."
אני מרימה את הראש לשעון הקיר ורואה שהייתי צריכה לסגור לפני שלוש דקות, הוא מסתכל בשעון הגדול שעל היד שלו ואומר לעצמו "שיט הם סוגרים"
"מי?" אני נדחפת
הוא מופתע ששאלתי, מרים את צרור המפתחות שלו מהדלפק ואומר "המסעדה ממול"
הוא ממהר לצאת ואז מוסיף "אני חייב לאכול נקניקייה"
