תקליט ישן של מילים חדשות

היא אומרת לי "שנה, שנתיים, זה עובר צ'יק צ'ק, אני אומרת לך"
אני לוקחת נשימות עמוקות ומנסה לשמור על שפיות דעתי "מותק, צאי מזה, בבקשה"
"איך את יכולה לעזוב את כל מה שיש לך פה? אנשים צריכים אותך פה, אני צריכה אותך פה" היא נשמעת כועסת יותר ויותר ואנחנו מגבירות את קצב ההליכה בלי לשים לב.
אני עוצרת בבת אחת ומבקשת שתפסיק מיד עם השטויות האלה. "די, הרסת אותי! בשבילי, בשבילו, בשבילנו, בשבילה!"
באותו רגע היא נראתה ממש מופתעת, אחרי מבט קצר בעיניים שלי היא הסתכלה מסביב לנסות להבין כמה חזק דיברתי, ומי מהאנשים ברחוב שמע, ומי הקשיב, מי עצר ומי המשיך.
אני לקחתי עוד שתי נשימות עמוקות ודמיינתי כוס מים גדולה בראש שלי, כוס מלאה בקרח ובמים קפואים. למדתי לעשות את זה כשהייתי קטנה, זה מרגיע.
"אני מצטערת, אני לא עושה את זה לא בשבילך, ולא בשבילה, ולא בשביל ההוא, לא בשביל אף אחד אחר בעולם הזה, אני עושה את זה בשבילי"
היא נרגעה קצת וחייכה את החיוך שאני אוהבת, כזה של הבנה, של התנצלות, של פיוס.
המשכנו ללכת לכיוון בית הקפה הקבוע, הליכה נוחה. לבית הקפה הקבוע אנחנו הולכות פעם בשבוע, בשעה הקבועה, אנחנו שותות מרטיני ואוכלות ספגטי או פאי פקאן חם. ואנחנו מנהלות שיחה שוטפת על אלף ואחת נושאים שונים. מזיכרונות מהתיכון ועד פוליטיקה ועיניי היום.
מעבודה ולימודים עד סקס עם האקס. ממסיבות והכרויות עד ספרים חדשים וסרטים דוקומנטריים.
כשהמרטיני מגיע אנחנו מרימות לחיים לחיי החברות הנפלאה שלנו ואוכלות את הזית, תמיד אנחנו זורקות מילה על כמה שהוא טעים.
"את יודעת שחמש זיתים זה כמו פרוסת לחם?" אני אומרת תוך כדי לעיסה
היא צוחקת "כן! מוזר הא?"
כשהספגטי מגיע אנחנו מתענגות מחמיאות לשף ואז היא אומרת "אולי פעם נגור ביחד ונכין ספגטי כזה, ואולי אפילו טעים יותר!"
אני מרימה את המבט ואז אנחנו שותקות.
היא מחייכת את החיוך שאני אוהבת, כזה של הבנה, של התנצלות, של פיוס.
"אבל היי! תהיה מסיבת פרידה, תוכלי להכין ספגטי"