תקליט ישן של מילים חדשות

שהגעתי לתחנת האוטובוס היא כבר הייתה שם, מונחת במרכז הספסל, לא מזמינה אף אחד על ידה, חתכתי את גדוד היונים בהליכה מהירה ובמבט תוהה.
אחרי שהתיישבתי על הספסל הסמוך לא הניחה לי המחשבה מה לעזעזל העניין הזה, איך כל הזקנים בעולם מוצאים הנאה בלהאכיל יונים.
שקית הנייר שהייתה תחובה בידיה הסגירה את המעשה, היא קנתה לחם מהפלאפל הצמוד.
לי זה נראה קצת עצוב, ואם אגזים גם אומר פתטי. יום חמישי הוא היום העמוס ביותר בשבוע, כל כך הרבה סידורים, לסגור את מה שהתחלתי בתחילת השבוע, להתכונן לסוף השבוע, להתכונן לתחילת השבוע, אלף ואחת דברים לעשות והיא, יושבת ומאכילה יונים. נראה כאילו היא הייתה פה הרבה לפניי וכנראה תישאר פה גם הרבה אחריי.
אני תוחבת אוזניות קטנות אל תוך אוזניי ואנדרו בירד האהוב עליי מנגן לי נעימות.
וכשצליל הכינור שלו נשמע באוזניי, אני מעיפה עוד מבט אל הזקנה שמאכילה יונים בספסל שמשמאלי, אני אפילו עוצרת לנוח, המבט שלי שוקע על היונים המורעבות ופתאום זה נראה דווקא נורמאלי, אני חושבת שזה אנדרו עושה את זה, אני מגיעה למסקנה עם עצמי שהכל נראה יותר טוב עם מוזיקה ברקע.
הזקנה לבנה ושקטה, עמוסת תכשיטים זהובים, זורקת פירור אחר פירור ולוחשת מבט חמים של שלום, פניה משקפות עבר מתוק, הווה מריר ועתיד בלי טעם.
היונים לעומת זאת כפויות טובה, אוכלות בחזירות ועוד מעיזות לריב. אבל הזקנה, היא סולחת, היא גם יודעת שבסוף הן יעופו בלי לומר שלום או תודה.
כשהאוטובוס הגיע, תפרתי מבט אחרון בין היונים לזקנה, אנדרו המשיך לשיר בווליום גבוה שניתק אותי מכל צליל אחר שנשמע מסביב, שפתיי הנהג זזו ומיד התפזרו לחיוך עקום, מבטו צנח על גופי.
אני פספסתי את המשפט הכנראה מאד לא נחוץ הזה שאמר הנהג, אבל העובדה החדשה שעליתי עליה באותו הרגע השכיחה ממני לגמרי את הזקנה והיונים, איך זה שכל נהגי האוטובוסים חרמנים?

[url]