כבר תקופה ארוכה שהקשר הזה מדרדר, אני מנסה להתעלם, בתקווה שהזמן יעשה את שלו ויום אחד נחזור להיות כמו פעם כשרק הכרנו. אף אחד לא מודה בזה אבל אנחנו ללא ספק רוקדים טנגו בלי לגעת. צד לצד זה במיטה אחת צפופה.
כל התקופה האחרונה אני פוחד לנשום כשאנחנו הולכים לישון, אני רואה קבוצת שיער קטנה על העורף שלה, מתנדנדת יחד עם הנשיפות שלי. אני מסתכל עליה ולא מבין איך היא יכולה לישון ככה בשלווה, למה היא פה אם היא לא עושה כלום. אני מצפה שמשהו יקרה, ושיום אחד אני אקום בבוקר עם חשק, כשמוזה מחייכת אלייה בשיניים לבנות.
בימים האחרונים היא הלכה, היא בוודאי סגרה את הדלת ממש בשקט כי לא שמתי לב. אבל היום, אני בטוח לגמרי שאני נמצא פה לבד.
כשהיינו יחד היינו שני האנשים הבודדים ביותר בעולם. אבל עכשיו אני לבד בסיפור, היא הלכה, כנראה תטרוף לה גבר אחר, בטח נאה יותר, עשיר יותר, חכם יותר, הוא בוודאי גם יכתוב טוב יותר ממני, אולי הוא אפילו יהיה קשור לטלוויזיה או לתאטרון.
היא לא יודעת כמה אני אוהב אותה, כמה אני צריך אותה, כמה אני כלום בלעדייה.
אני כבר לא זוכר איך מרגיש עיפרון, לא זוכר איך מריח דף נייר.
כבר חודשיים שלא פתחתי ספר, שלא דפדפתי בעיתון.
מוזה תחזרי, אני כלום בלעדייך.
לפני 14 שנים. 12 ביוני 2010 בשעה 21:39