תקליט ישן של מילים חדשות

טוב די מספיק, תכבו את המצלמות, סגרו את המגרופון, תנגבו את הדמעות ותזרקו את התסריט המחורבן לעזעזל, נקפל את כל הבולשיט הזה ונחזור לישראל.
"ככה את מוותרת?"
תשמע זה סרט עלוב. אתה קראת את התסריט? מי כתב את זה, ברצינות מי? זה חרא אף אחד לא יקנה את זה.
"את חושבת?"
אתה צוחק עליי, נכון? ברור שאני חושבת. אין פה הומור, אין פה אקשן, אין פה דיאלוגים בכלל. מונולוג מרגש על התמכות? זה מה שיש לנו? בשביל זה אני צריכה לשלם לשחקנים? בשביל זה אני צריכה מצלמה מכל זווית? מתבגרות אמריקאיות של היוטיוב יכולות לעשות את זה.
"אז מה הבעיה בעצם, התסריט?"
כן התסריט. וזו אפילו לא הבעיה היחידה. מי זו השחקנית הג'ינג'ית שם?
"זו סטלה, היא משחקת את החברה הכי טובה שלך"
חברה הכי טובה שלי? היא נראת גרושה עם ילד, אתה אומר לי חברה הכי טובה שלי?
"את אהבת אותה באודישן"
עכשיו אני שונאת אותה. תפטר אותה.
"תראי אמנדה, או שאת עושה משהו עם המצב רוח הדפוק שלך יושבת על התחת וכותבת תסריט חדש, או שאת באמת אבודה"
זו ההפקה שלי, אתה זוכר את זה נכון?
"שלנו"
שלנו? לא... אין דבר כזה שלנו, שלי, הפקה שלי.
"שלנו... תאמיני לי, שלנו"
תזהר ממני
"ש-ל-נ-ו"
גרישה? איפה גרישה? שמישהו ישיג את גרישה. גרישה תכף יראה לך את הדרך החוצה, אתה מפוטר.
"אמנדה, אל תהיה מצחיקה, את לא יכולה לפטר אותי"
אה באמת? וזה בגלל?
"שאני זה את"
גרישה: כן גברתי, חיפשת אותי?