לפני 13 שנים. 15 באפריל 2011 בשעה 4:07
כל כך הרבה אנשים בעיר הזאת ורק לפעמים מציץ לו חיוך אמיתי, עם נשמה. חיוך חם, מהלב.
אני מופתעת, כמעט נבהלת, אני מוכרחה לזרוק אחד בחזרה, אני יודעת שזה צריך להיות מהר כי אני יושבת על הספסל בפינת הרחוב והחיוך נע על המדרכה, מחובר לא רק פיזית אלא גם נפשית לבחורה הגבוה עם משקפי השמש על הראש. כל מה שיוצא זה ניעור עקום של השפתיים. האם כל זה קרה מהר מידי בשבילי כדי לתת משהו אמיתי, חיוך עם נשמה? או ששכחתי איך עושים את זה?