אוהבת שירה.

עבור ריצות יש לי שתי הופעות שונות. האחת היא מהסטייל של הטי-שירט המהוהה ומכנסי התעמלות מעפנים, השניה היא בבגדי ריצה מושקעים (ששווים את מחירם המטורף). בגדים אלה אינם רק טובים, עמידים, מעסים את השריר, מרחיקים זיעה ומפזרים חום, הם גם נראים נפלא.

אז יצאתי לריצה כשאני לובשת את אחד השווים-השווים הללו (דווקא לא באדום, למרות הפראפראזה).
גופית הריצה היא שחורה, עם שני פסים סגולים ויפים המתפקדים כמחזירי אור. המחשוף נמצא אי שם בין ה"מהוגן יחסית לבלונדינית" לבין ה"היא תצא לתרבות רעה". ממילא אני רצה עם חזיות שאינן מחמיאות לחזה – המיוחמים מתבקשים להפסיק לחשוב על פוש-אפ-ברה. איפה היינו? ריצה, כן.
אז יצאתי לריצה והחלטתי לעשות מסלול ארוך מהרגיל ובקצב משתנה, עשר דקות בקצב 12, חמש דקות בקצב 14, וחוזר חלילה. אחרי שעה וחצי הייתי מחוסלת (ילדים הסכיתו: פ' רצה בקצב שתואר. עשרים דקות אחרי תחילת ריצתה, יצאה רכבת מחיפה דרומה במהירות קבועה V. באיזה קצב תתמלא הבריכה?), ועברתי להליכה, לשחרר את השרירים. סך הכל הייתי מרוצה, מסלול של 19 ק"מ (הרבה מעבר למה שאני רצה בדרך כלל), יום נחמד וטוב, העולם מחייך. מה רע?

הבעיה בריצות כאלה היא המים. במירוץ מסודר יש תחנות מים כל קילומטר או שניים, לוקחים לגימה וממשיכים. בריצה אישית הפתרון הוא אחר: מטמינים מראש בקבוק/י מים בנקודות מסויימות, עוצרים ושותים מעט. כדי לייעל את התהליך מומלץ על מסלול מעגלי, לא ארוך מדי. ייעול סופי מתקבל על ידי שאחת התחנות היא האוטו שלי, והתחנה השניה היא במחצית הסיבוב. כך ניתן לשתות, והעצירה אינה מעיקה מדי, רק קצת.

איפה היינו? כן ריצה ומים. אז רצתי במסלול מעגלי של 4.7 ק"מ, עם האוטו כנקודת התחלה/סיום, ושיח עבות כנקודת ביניים. בתום הסיבוב השני ראיתי את זוג הערסים המתבקש ושמעתי את השריקה האופיינית. הם ישבו על ספסל ממש ליד האוטו שלי, ונראו מרוצים מעצמם. הם אפילו העירו משהו על השדיים שלי, שנתן להם (לשדיים) הרבה יותר קרדיט מאשר הם מקבלים בחנות להלבשה תחתונה. המשכתי לרוץ, כמובן. בסוף הסיבוב השלישי לא ראיתי אותם, אך בסוף הרביעי הם התממשו להם מאי שם והציעו לי הצעות שעיקרן בילוי אופקי. עברתי אותם בריצה כי הייתי צריכה להמשיך עוד כדקה, כדי לסגור את חמש הדקות האחרונות. בסיום הריצה עברתי להליכה, המשכתי עוד שתי דקות ופניתי לכוון האוטו. הערסים שמחו מאד לראות אותי חוזרת, והביעו זאת במצהלות חדווה. שוו בנפשכם, עברתי אותם בריצה, הם קראו לי לבוא לשם קיום יחסי מין, והנה אני חוזרת, מתנשפת וסמוקה. נהדר, לא?

חוק מרפי קובע שדברים רעים מתעצמים, ומרפי תמיד צודק. מזוג הם הפכו לשלושה, כנראה צורת רבייה חד מינית, בזכות ניאנדרטל מגושם שנוסף לזוג המקורי. עוג הזה החזיק בידיו שתי כוסות ענק של מקדונלדס וחבר מרעיו הציע לי לגימה. סירבתי, פתחתי את תא המטען, הוצאתי בקבוק וגמעתי את מימיו בשקיקה. "תראה איך זאת בולעת" היתה התגובה המתלהבת. אני יודעת שהיה נבון להסתלק משם, אך העדפתי להסדיר את הנשימה לפני שאתחיל לנהוג (סך הכל שתי דקות באוטו, אך לא רצוי להסתכן). הרגשתי עייפה ולאה והתיישבתי על מכסה המנוע, והם ניסו ליזום איתי שיחה, אם ניתן לכנות כך את קטעי המילים העילגות שיצאו מגרונם הקולקטיבי. בשלב כלשהו הקירבה הפכה מעיקה ואמרתי להם שיעזבו אותי בשקט. כן, בטח. מובן שהם התעלמו. מאחר שבשלב זה הם נשענו על האוטו שלי אמרתי להם לחדול מכך, אך הם רק גיחכו.

החלטתי להתעלם מהם, לחכות דקתיים עד שחלק מהזיעה תתנדף ממני והקצב הקרדיו-וסקולרי ישוב להיות נינוח, ולהתחפף. באמת, זו אינה החברה המועדפת עלי. החלטתי, אז מה? כנראה שתוכניותיי לא עלו בקנה אחד עם האג'נדה שלהם לגבי אצניות בלונדיניות, קל וחומר לגבי כאלה שמתיישבות לידם במין פאמיליאריות משובבת. מאחר שהיה מבחינתם דיסוננס מטריד בין המבט הזועף שנעצתי הבם לבין העובדה שנותרתי לשבת שם, הם החליטו על טכניקת פעולה חדשה, המילה האחרונה בתחום החיזור המעודן. אחד מהשניים הקטנים לקח מעוג כוס, דלה מתוכה קוביית קרח והשליך אותה לעברי. אמרתי לו להפסיק ומייד. הערס הקטן השני החליט לשדרג ולנסות לקלוע לי קוביית קרח למחשוף. הוא כמעט הצליח מה שמראה שכדי להיות שחקן כדורסל הוא היה צריך לעשות רק שלושה שינויים: 1. לגבוה בעשרה סנטימטרים ומעלה. 2. להפסיק לעשן. 3. להיות נבון מספיק כדי להבחין בין מחשוף וסל.

בכל מקרה, אני לא התכוונתי לעודד את הקריירה שלו. אמרתי להם שאם הם יפסיקו תיכף ומיד אני לא אפגע בהם, ואפילו ניפרד כידידים. משום מה כשאני אומרת משפטים כאלה לא מתייחסים אלי ברצינות.
אולי זו אשמת הבלונד, אולי הקול הילדותי שבו קוללתי, כך או אחרת אני לא מצליחה להפחיד. ודאי שלא את שלישיית אנחנו-טפשים-מספיק-כדי-לאונן-לתוך-מסחטת-מיץ. כשערס מספר אחד צמצם את המרחק לעברי התחלתי לנוע, ואלוהים עדי כי לא היה לי שום חשק לנוע, הייתי תשושה.

פלאשבק 1.
אני קוראת לראשונה את פרוסט, ומגלה כותב אדיר. לא קלאסיקון, לא וירטואוז של שפה, אך בעל רעיונות יפים ובהירים. בעל יכולת לשתף בלבטיו ובאופן בו פתרם. "יש אומרים עולם יתם באש, אחרים אומרים בקרח". אני בוחנת את עמדתי, ומחליטה כי העולם יגיע לקיצו בקול דממה דקה, הווי אומר קרח.
מחוץ לחלוני יש שלג, אך להבות קטנות מרצדות בפמוטים שאמי הציבה על שולחן האוכל.

פלאשבק 2.
אני ואחותי מנצלות הפוגה בשלגים ויורדות לשחק בכדור. אחותי אינה ספורטאית, אך בזריקת כדור היא עולה עלי. היא מטיחה אותו בדייקנות ובזריזות, לכאורה ללא מאמץ. אני מביטה בה ומנסה לפענח את הסוד, והיא מחייכת בהתנשאות. היא נהנית לשמור על יתרונה. אחרי זמן מה רחמיה נכמרו עלי והיא נתנה לי שיעור חשוב בהטחה ובזריקה. למדתי את תנועת הכתף, את פשיטת היד, את הצעד המהיר שנקטע באחת ואת התנועה הגמישה של המותן. התאמנתי איתה רבות, והשתפרתי עם הזמן. מעולם לא הגעתי לתנועה המושלמת שלה, אך אני יכולה ליידות כדור בייסבול באופן מרשים.

פלאשבק 3.
אני ממש פיצפונת ומישהו (לא זוכרת מי, בטח חבר של הורי) מביא לי מתנה של תופי פח צבעוניים ושני מקלות תיפוף. לא רק שאני מתלהבת, אני מתמידה באורח מעורר דאגה. המצב חמור שבעתיים מאחר ואין לי חוש קצב אך אני מחפה על כך בדבקות רצינית. כולם סובלים, במיוחד הוריי.
ברגע עצוב כלשהו, אחרי זמן ארוך (נצח לדברי אבי), אחד התופים נקרע. אני עדיין זוכרת את הצליל הפגום שהשמיע המקל עת פגע בסנר הפגום. פרצתי בבכי ואת הצליל שמרתי בזכרוני.

חזרה לערס-לנד.
ירדתי ממכסה המנוע בקפיצה ודחפתי בכוח את ערס מספר אחד. הוא קצת נרתע אחורה, אבל לא מספיק.
או שהייתי עייפה מאד או שהוא לא היה כל כך קטן, רק בהשוואה לגולם המגודל. שברתי כוון כדי להתייצב מול עוג שבהה בטפשות בכוס שבידו. בעטתי בכוס והיא התעופפה תוך שהיא מפזרת מתוכה המוני קוביות קרח, מחזה מרשים. אז אמנם מחזה נאה, אך אם ארצה לתת את עיניי במחזות נאים אלך לתיאטרון או לאופרה, או סתם אביט בראי. בפרט, היתה לי תחושה שהפופולאריות שלי בקרב השלושה התדרדרה לשפל חסר תקדים, כזה שאף השתלת סיליקון לא תוכל לתקן.
עצרתי אותם בצעקה.
יש דרך לרתק אדם בעזרת הקול. אין זה קל והדבר מצריך תרגול רב ושליטה מרשימה בסרעפת, אך זה בר ביצוע. בפעם הזו זה עבד לפרק זמן של שניה, ואין להקל בכך ראש. בזמן זה התבוננתי סביבי ובחנתי את הסביבה, ניסיתי לערוך ניתוח מצב ולהעריך את אפשרויותיי. בריחה לא באה בחשבון. מעשנים ככל שיהיו, עדיין חששתי שהם יוכלו לפתח ספרינט קצר שישיג את רגליי הכושלות. צריך היה לעשות משהו שונה, מאד שונה.
התכופפתי והרמתי חצי מרצפת אקרשטיין, דבר לא גדול, כתפוז סך הכל, אך בעל משקל של פומלה.
שני צעדים אחורה, מבט רושף ואז אמרתי "אל תכריחו אותי להכאיב לכם". נשמע יופי, לא?
באותה מידה הייתי יכולה לאמר זאת במנדרינית, הדבר לא נקלט בגולגלות הריקות. הנפתי את המרצפת והטחתי אותה לפנים בכל הכוח. היא פגעה בחזהו של הניאנדרטל הגדול והשמיעה קול שהחזיר אותי שלושים שנה אחורה, משהו נשבר, הצליל השלם והנקי של בית חזה שלם לא התקיים עוד, במקומו נשמע "דונג" פגום בלוויית צליל שבירה. ללא ספק, עצם החזה.
"קחו אותו לרופא", אמרתי, "ותזהרו מבלונדיניות".
תזהרו – כך אמרתי, לא הזהרו. יש גבול לכמות העברית הנכונה שראשי הכרוב האלה יכולים לספוג.

חיכיתי שהם יעזרו לו להתרומם מהריצפה, והתבוננתי מרוצה בהעוויות הכאב שלו. בפעם הבאה שילמד לא לשתות קולה במקדונלדס. משקה מגעיל. נכנסתי לאוטו, ויצאתי לסיבוב. במקום להגיע ישר לחדרי, נסעתי בלי מטרה מוגדרת במשך רבע שעה, וברובה דיקלמתי לעצמי את "קרח ואש" של פרוסט.
לטעמי, המתחיל בקרח יכווה באש. אצלנו בעדה אומרים שהרודה מן הדבש טועם את העוקץ, מעניין איך זה נשמע בשפת הדבורים.
חשבתי על התוף ההוא, הפגום, ועל אחותי שאני כל כך אוהבת. חשבתי על קרח, חשבתי על אש. הרי הא בהא תליא. חשבתי על צלילים מהדהדים וצלילים קצרים, לגאטו וסטקטו, על עמלק שנכחדו ועל הדבורים המסכנות שנאלצות לעקוץ. ומובן שחשבתי על נומי, מצהיר את משנתו בעוז:
"אין איבר שנוצר שלא על מנת לענג את החושים. העין את חוש הראיה, הלשון את הטעם ועצם החזה לא נוצרה אלא לענג את האוזן".

למאותגרים:
לא היה בפוסט הזה סקס, לא היתה עלילה מורכבת.כולה שלושה ערסים, אחד מהם חטף. זהו. פרוסט? מי זה בכלל? אצלנו במקפיא יש נון-פרוסט.

בקושי הספקתי לפרוק מזוודות, וכבר בלאגנים.
כנראה שבאשמתי (גירסת התביעה), לפחות בגללי (גירסה עצמית).
נחמד לי ככה.
מה שבטוח, הלילה אלך לישון עם חיוך.
יש כאלה שלא יחייכו בימים הקרובים, וזה בזכותי (גרסת הטובים), לפחות בגללי (גירסת הרעים).

ישראל - אין רגע דל.

ישנתי בלי מזגן, כי מי צריך את זה בסתיו, ובטח סתם אצטנן.
אופטימית.
התהפכתי כל הלילה מרוב חום, ולא הצלחתי להירדם.
הבטיחו לי סתיו!
אמרו שירד היורה - שקרנים.
נשברתי בסביבות השעה ארבע, אחרי שהבנתי ששינה לא תצא מהלילה.
יצאתי לריצה שעזרה לי למחוק את העייפות, וכמעט לא זכיתי לשריקות ולהצעות מגונות. או שישראל הפכה לשווייץ, או שהערסים ישנים לפנות בוקר.

מצחיק, קיבלתי מתנה מידיד: שתי מחבתות ענקיות.
מה אני אמורה לעשות בהן? חביתות יען?
תראו למי אלוהים נותן אגוזים...

בחור שחיבבתי מאד התנדף מחיי הוירטואליים.
רציתי לפגוש אותו והוא דיבר רבות על פגישה.
אך מרגע שהגעתי ארצה הוא נעלם. מניאק, כנראה שהפחדתי אותו.
אני מקווה שהוא יגרם צרבת לתמסח שיבלע אותו.

הבהרה לקוראים ולקוראות: אני לא מעוניינת בשלישיות.
אל תשאלו אפילו.
קיבלתי כמה הצעות מוזרית בכוון, ונחשו מה? לא בא לי.
השלישיה הטובה היחידה עד כה עירבה גילוי עריות (וגם קצת רוח קודש 😄 ).

באותה הזדמנות הבהרה לקוראים שנדברתי לפגוש: קפה זה קפה!
אם קבענו לקפה, אל תחכו לי עם דילדו, אזיקים, שוט או נס-קפה-עלית.
כשאמרתי קפה, התכוונתי קפה.
למאותגרי הבנה: חומוס זה חומוס, לא סקס על מכסה המנוע של הטויוטה.
קאפיש?

אחרון לעכשיו, כורסת עיסוי. בניגוד לויברטור שהרטט שלו מתרחש בפנים, כאן הרטט הוא חיצוני. דילדו קטן, מכנסי טריקו מעל (בכל זאת, הכורסה אינה שלי), מעבירים לפונקציה של "עיסוי ישבן" ו... וואללה, בינגו.

סופ"ש נעים.

ההתאקלמות לא קלה, על אף החיוך האווילי שמרוח לי על הפרצוף.
שמחה, מרוצה, אבל נמצאת באובדן אוריינטציה.
הדברים הגדולים שהבאתי טרם נפרקו, שעתם תבוא כשאמצא דירה.
הדברים הקטנים והיומיומיים מעטרים את החדר שקיבלתי לעת עתה.
לא מפואר, לא ממש בית, אבל הכי קרוב לעבודה. גם זה משהו.
החזאי משמיע איומים משעשעים על גל חום שיגיע מחרתיים, שיזדיין.
בעצם - שיזדיינו שניהם, החזאי וגל החום.
המקרר שבחדר זועק בריקנותו. חלב, חמאה, לחם (כן, במקרר), גבינה לבנה.
שני תפוחים ובקבוק יין לבן סוגרים את התמונה.
*** להבהרה, אני לא שותה יין לבן. זה רק למקרי חרום ***
אז זה לא בית, אבל איך אמר ריה"ל בשפה יומיומית?
"עדיף לראות את המחומצנות והמשופמות של הרצליה מאשר להתעלס עם יפהפיות פאריז".

וחוץ מזה? בואו נראה.
ניידות - מודי האופנוע בדרכו ארצה. האופניים כבר כאן, והעבודה נתנה לי ארבעה גלגלים בצורת מזדה.
כלכלה - החל מהחודש המשכורת תגדל באופן משמעותי. העבודה תהיה אותו דבר, אולי יותר קלה, ואקבל יותר כסף. לישעיהו היה משהו לאמר על כך, בסגנון של "למה תשקלו לחם בלא כסף ויגיעכם בלא לשבעה"
*** להבהרה, אם ציטטתי לא נכון, גם ישעיהו יכול להזדיין ***
חיי חברה - אם ארצה לפגוש את כל האנשים שאני רוצה לפגוש, אצטרך להקדיש לכך 18 שעות ביממה. כנראה שאתחיל מאלה שגרים קרוב (סליחה, צפוניות חמודות) ואחר כך אתפשט לפריפריה.
ציבור - תמיד החילונים אומרים שהחמסינים של ימי-כיפור באים כי אלוהים שונא את הדתיים. אז הנה, צפוי חמסין ביום רביעי. לאלוהים יש מה להגיד על הטקסים של השמאל.
רעננה - הגעתי כדי להחליט במקום אם חומוס או פלאפל. סיימתי בקפה בפארק. נפלאות דרכי האלוהים.
יתושים - שיזדיינו יחד עם החזאי. הם לא חסרו לי בחו"ל, וכמעט שכחתי מהם.
הכלוב - נחמד שחזר לחיים.
אוכלוסיה - יש ערסים ופרחות בכל מקום. השינוי מבחינתי שכאן הם שעירים יותר והן צבועות לגוונים בלתי אפשריים.
*** להבהרה, משתמשים במי חמצן ובבלונדר ***

התחלתי לכתוב באריכות. אולי באריכות יתר.
כנראה שזה בא לחפות על מצוקה פנימית כלשהי.
למישהו יש יין לבן לשטוף את המועקה?

1. חם כאן. מאד. 110% לחות, וזה עוד ביום יבש.

2. יש פקקים. בכביש 4, בכביש 5, באיילון, בכביש 1. פאק, הכבישים פה פקוקים.

3. ברעננה עדיין יש פלאפל מדהים.

4. הכבישים בירושלים הם כמו ספגטי. אי אפשר לעקוב אחריהם והם משתנים בזמן.

5. חומוס. מתחשק לי. עם פיתות תימניות עבות.

6. מבשלת כנען זה שם יפה של יצרני בירה גרועה.

7. מישהו כתב לי שנפילת אתר הכלוב כאבה לו כי לא יכולנו להתכתב. הוא כינה אותי אבקה לבנה, או משהו כזה. חמוד.

8. ספרים על אלצהיימר מדכאים אותי.

9. טוב שיש חברים שיודעים לבשל. ובמילים אחרות, אני מתה על קציצות.

10. כמה טוב לסנג'ר עובדים זוטרים. "מאה גרם הל טרי, ואם הפולים יהיו יבשים אבעט לך בביצים". תענוג.

11. הסתובבתי כל היום בחצאית של גימנזיסטית וצמות. רגרסיה או התכחשות לגילי הכרונולוגי?

12. דירת שלושה חדרים בהרצליה, מטופחת. עד 3500 ש"ח. ביקשתי משהו לא קיים?

13. בגימטריה זה אהבה.

14. מאוחר לי. לילה טוב.

ל?ב??י ב?מ?ז?ר?ח ו?א?נ?כ?י ב??סו?ף מ?ע?ר?ב

א?יך? א?ט?ע?מ?ה א?ת א?ש??ר א?כ?ל ו?א?יך? י?ע?ר?ב

א?יכ?ה א?ש??ל??ם נ?ד?ר?י ו?א?ס?ר?י, ב??עו?ד

צ?י?ו?ן ב??ח?ב?ל א?דו?ם ו?א?נ?י ב??כ?ב?ל ע?ר?ב

י?ק?ל ב??ע?ינ?י ע?ז?ב כ??ל טו?ב ס?פ?ר?ד, כ??מו?

י?ק?ר ב??ע?ינ?י ר?או?ת ע?פ?רו?ת ד??ב?יר נ?ח?ר?ב.

למען הסר ספק, אני לא המחברת של השיר 😄
ובכל זאת, במה דברים אמורים ולמה ראיתי לנכון לצטט את ריה"ל?
עפרות דביר נחרב, יופי של מקום. נחשו מי נמצאת בו.
למי שלא מבין ברמיזא, אצהיר בכורמיזא: טא-דא! הנני!

ולסיום, אופטימי ככל שרק אפשר, אביא תרגום ממוחשב לשיר שלמעלה.
לקרא ולהתפוצץ.

A..

At the end of my East West vertical

How to taste what he ate and how I?reb

Lamentations vows of renunciation pay, while

Zion in the Edom and the Arab cable

To facilitate all the best left Spain, as

Ore expensive Dvir my eyes to see destroyed.

"כמעט זכיתי בתחרות רובינשטיין אבל באמצע היה לי מעצור בקונטרבס".
(נומי מבהיר את דעתו על מוזיקה)

"באיי פיג'י המקומיים מבצעים תהליך החתמה בגוזלי-תוכי על ידי כך שהם מאכילים אותם זרעוני פישתן ודוחן המונחים על איברי מינם".
(נומי מנסה למתוח מגדל ציפורים)

"ארנבים – בעלי חיים נהדרים. מזדיינים כל הזמן, לא עושים רעש, טעימים בתור צלי, ושימושיים לפור-פליי".
(נומי משמיע הערות שנויות במחלוקת לנציג דתי ממשרד ממשלתי)

אז מה היה לנו היום?
טרטורה (סלט מלפפונים, שמיר, יוגורט ושום) בקערה ההולמת רוטוויילר.
2 מריבות בקנה מידה בינוני ומטה.
גשם שהתחיל לרדת והשליט ריח נעים וחדש.
2 מכונות כביסה.
קריאת מסמכים משעממים.
תרגום.
אימון קיק-בוקס מרתוני.
שיחה עם ההורים (סקייפ, תודה לאל)
וצחוק אחד פראי כשנזכרתי בציטוט:

"היעד האחרון של הזואולוגים הוא להכריע בשאלה האם לכיני ערווה יש תודעת מיגדר".

לא להאמין כמה מכתבי אהדה ומכתבי נאצה קיבלתי בעקבות הפוסט האחרון.
כמעט אף תגובה פומבית, והמון הודעות באדום. מיותר לציין באיזה סוג היו יותר שגיאות כתיב 😄
מפאת מחסור זמני ביצירתיות ורצון אקסהיביציוניסטי לכתוב, אני ממשיכה את פרוייקט הציטוט:

לגזר יש הרבה שימושים, עשרות.
ממש ירק שימושי.
אפשר אפילו לאכול אותו .


פרינגלס? זה גם הפור-פליי וגם האפטר-קר של הבירה .


היא מצצה לי כשנהגתי, אז דחפתי לה אצבעות עם יד אחת,
ושיחקתי לה בפטמות עם יד שניה.
בדיוק אז שמו בגלגל"צ חרא של שיר והייתי צריך להעביר תחנה.
רצה הגורל ובדיוק חתך אותי מניאק עם טויוטה קורולה.
רציתי להוציא לו אצבע, אבל לא נשארו לי ידיים.
למה מה אני, תמנון?


בית ראשון חרב משום עבודה זרה.
בית שני חרב משום שינאת חינם.
אבל למה, כוסאמו, סגרו את טיב טעם בפתח תקוה?

אולי זו הוודקה הזולה, אולי משהו אחר באוויר הסתווי המתקרב,
אך מתחשק לי לצטט מעט חומר נפץ.
נומינור, השם יקום זנבו, היתרה בי לא לצטט תכנים פרובורטיביים, אך לא הגדיר מהי פרובוקטיביות לשיטתו. בעיה שלו.
כנראה שהוא התכוון לפוליטיקה, תחום בו אנו תמימי דעים.
לא רק תמימי דעים, גם נמצאים מחוץ לקונצנזוס, אפילו השוליים הסהרוריים נבהלים מאיתנו.
אני מתווכחת אודות דיעותיי, נומי לא. הוא מעיף מבט מרושע, ובכך מסיים ויכוח.
אף אחד לא רוצה להתווכח איתו, כנראה שבצדק.
כך או אחרת, שיזדיין החמור הגדול: את הציטוט הזה אני חייבת להעלות לאוויר.

"ככלל, לשמאלנים יש יותר מודעות לשמירה על כדור הארץ. ירוקים יותר, יעני. אבל מה? בנובמבר 1995 הם שכחו הכל והדליקו נרות כאילו אין חור באוזון. לך תסמוך עליהם!"