לפני 13 שנים. 10 במאי 2011 בשעה 9:08
1. הבוס שלי אומר שאסור לתת לי ימי חופש. לא בגלל שאני כל כך חיונית, אלא בגלל שאני מסתבכת בצרות כשאין לי עבודה. יופי, גאון גדול, מה הוא בכלל יודע? הוא טועה, אני לא כזאת.
2. הכרתי בחור חביב ונחמד, בדסמי שאינו מודע לבדסמיותו. רוב הזמן אנו מתנהלים כווניליים, ואני בספק אם הוא מכיר את המושג BDSM. נטייתו אינה מעלה ואינה מורידה מבחינתי דבר. ממילא הוא לא הקבוע שלי, וכרגע הוא משמש כשעשוע, מעין מנת-ביניים בין המנות העיקריות. זה בסדר לי, וכנראה שגם עבורו אין כל בעיה (למרות שלא ממש ביררתי נקודה זו). לא מזמן הוא ניסה לברר בעדינות אם אני פתוחה לסקס נועז, כהגדרתו, והציע כי אקשור אותו. בפעם אחרת הוא אמר כי מעניינת אותו התחושה של סטירה בזמן סקס. הוא ביקש, אני ביצעתי ונראה כי הוא אסיר תודה. גם אני לא ממש סבלתי. נו,טוב, מה רע יכול להיות ברכיבה על נשלט קשור, נבון, נאה ומשתוקק לשמח אותי?
3. אני זוכרת סצינה מתוך הסרט רוקי, בו הגיבור אמור לצאת עם אדריאן, בחורה שקטה עד להתמיה. למעשה, הסביבה הקרובה נוטה לחשוב עליה כמפגרת. העצה אותה מקבל רוקי לפני הדייט היא "קח אותה לגן חיות. מפגרים אוהבים חיות". לא ברור לי כמה אני ראויה לתואר מפגרת, אך אני בהחלט אוהבת חיות וצפיה בהן עושה אותי שמחה. לפעמים אני מטיילת בגני חיות (אני יודעת שיש לאמר גן-חי, אבל באמא'שלכם, רדו ממני) ומנקה את הראש תוך התבוננות ביצורים אקזוטיים. משונה? כנראה. מפגרת? אולי.
4. כלוב. מה יש במושג הכלוב שמעורר מינית חלק מהנוכחים פה? קטונתי מלדעת, כי מבחינתי כלוב אינו אלא מערך סורגים משמים ומדכא. הכלוב, להבדיל מסתם כלוב, הוא עניין אחר. אך כלובים אינם מעוררים בי התרגשות מינית. קבלו את התנצלותי.
5. ישראלים הם עם מיוחד. לטוב ולרע. אגן על ישראלי (ועל יהודי) מפני זרים אם הוא מאויים בשל מוצאו, אך אפנה לאותו ישראלי עורף צונן אם הוא יבייש את ישראל למול עמי העולם. במילים אחרות, אם מישהו ישתמש בביטוי יהודי מלוכלך כנגד אחד משלנו, אשמח לשבור לו צלע ואף. אך אם אחד משלנו יחרוט את שמו על העצים באונטר-דן-לינדן, אשמח לא פחות לשבור את צלעותיו ואפו היהודיים. מובן? אני מניחה שהבהרתי את עצמי.
6. אזיקים. מה כבר ניתן לכתוב על אזיקים שטרם עלה כאן על הכתב? אולי את הזווית האישית שלי. אני שונאת אימוני אזיקה. הסיבה היא שאני מאמינה שמסוכן לאזוק אדם כנגד רצונו – מסוכן לאוזק כמובן. עדיף לנטרל את האדם – עלפון, שוקר חשמלי, גז מדמיע וכדומה – ואז לאזוק אותו. מובן שאז אין כל צורך במיומנות אזיקה, הדבר קל כשתיית כוס מים. ובכל זאת, לפעמים אני משתתפת באימונים שכאלה, מקטרת על כך אך מבצעת אותם כהלכה. מה עוד? אה, כן. אסור להכניס אזיקים לתא הנוסעים של מטוס (במזוודה מותר, בהנד-בג אסור). הסיבות לכך מובנות מאליהן ולא אפרט אותן כאן.
7. קיבלתי במפתיע יום חופשי שלם. ש-ל-ם. זה כל כך הרבה שלרגע התבלבלתי. החלטתי לנצל אותו היטב. התחלתי בריצת בוקר קצרצרה והמשכתי לתרגילי בטן. התקשרתי לבחור החביב (לא הקבוע שלי) והזמנתי אותו לארוחת אחר-צהריים בבית קפה קטן בעל יומרות של מסעדה. אחר כך ביליתי מול עבודה סמינריונית שעלי להגיש, קראתי קצת ועברתי על הדואר שלי. התקשרתי להורים ואחר כך לאחותי. כולם בסדר, תודה ששאלתם. ואז יצאתי לטיול רגלי, סתם כך, ללא שום תכנון. בתיק הצד שלי הכנסתי בקבוק מים, ארנק, כריך, שקית חטיפי נאצ'וס, משקפי שמש ושני זוגות אזיקים. אתעכב כדי להסביר.
בקבוק – זה ברור מאליו. בחורה צריכה לשתות. זה חשוב מאד.
ארנק – לפעמים כמה יורו זה מה שמפריד ביני לבין חפצים יפים.
כריך – גם זה ברור מאליו. בחורה צריכה לאכול.
חטיף – מובן לחלוטין. בחורה צריכה משהו פריך.
משקפי שמש – מדבר בעד עצמו. בחורה צריכה להגן על עיניה.
אזיקים – זה ברור, נכון? נכון? נכון.
צעדתי בחדווה, הסתכלתי בחנויות, עברתי ביריד אומנות שבדיוק החל לפעול, נהניתי מכל רגע. ואז החלטתי להכנס לגן החיות, סתם כדי להעביר את הזמן. טוב, אולי אני קצת משנה את המציאות. זה לא סתם להעביר את הזמן. הרי תכננתי לסעוד עם הבחור החדש ואמרתי לו שלאחר מכן נלך אליו ואני אקרע לו את הצורה. הוא ממש התחנן שאביא איתי אזיקים. טוב, לא משנה. הסתכלתי על החיות. המון עופות מים שאת שמותיהם למדתי מהשילוט. תוכים מרהיבים. יענים, יעלים, עיזים, איגואנות מרשימות בטרריום, עופות מפלצתיים ששמם אמו וננדו (לא הכרתי), ולקראת הסיום, כלוב הקופים.
את הערסים הישראלים שהסתובבו שם קלטתי כבר מקודם. שני זוגות רעשניים, המוניים וקולניים. למעשה, כמו התוכים רק יפים פחות ומזיקים יותר. התרחקתי מהם ככל שהצלחתי כדי לא לקלקל את היום היפה. ליד כלוב הקופים נפגשנו. הם היו עסוקים בהאכלת הקופים בצ'יפס, והתעלמו לגמרי מהשילוט שאסר האכלת החיות. לפני כן ראיתי אותם מנסים להאכיל את אחת העיזים בעלים שתלשו מעץ, וזורקים אבנים על צב ענק. לתפארת מדינת ישראל, ממש.
הם ממש התלהבו מהקופים, וכנראה שזה היה הדדי. מזמן לא יצא לקופים החביבים לראות יצורים שכאלה. למרות זאת, החלטתי לקלקל את החגיגה. פניתי אליהם באנגלית (רק זה חסר לי, להסתחבק איתם בעברית) ואמרתי להם שאסור להאכיל את הקופים. כן, בטח. אתם יכולים לתאר לעצמכם איזה רושם זה עשה עליהם. הם המשיכו כמו כלום. בשלב כלשהו אחד מהשניים אמר שהוא הולך לקנות שתיה, וזוגתו נלוותה אליו. נשארנו רק שלושה מול הכלוב, אני ושני הפרימטים הנחותים. זה היה הרגע שהדביל ניסה לתת לאחד הקופים את מחצית הסיגריה הבוערת שבידו. עבורי זה היה יותר מדי. שלפתי את אחד האזיקים, הגעתי מכוון גבו וכופפתי את ידו לאחור. הלבשת אזיק, הידוק, הכשלה זריזה והידוק האזיק על הגדר. בינגו, הדביל אזוק לגדר. הפרחה הרימה קול צעקה וניסתה להתנפל עלי. לזכותה אומר שהיא נתנה את כל מאודה, אך כעבור פחות מעשר שניות גם היא היתה אזוקה לגדר, שלושה מטרים ממנו. נעמדתי מחוץ לטווח השגתם וחייכתי. הם צעקו כמשוגעים ואז אמרתי, הפעם בעברית: בואו תרגישו איך זה להיות קופים.
הם השתוללו. צעקו, צרחו, איימו וקיללו, הכל בעברית. אנשים החלו להיאסף ולהתבונן. כנראה שהלחץ פגע ביכולות הלינגוויסטיות של הצמד, מאחר שהם כמעט לא הצליחו להוציא מהפה מילה באנגלית, פרט ל- HELP חסר הגיון. תיארתי לעצמי שתוך כמה רגעים תגיע המשטרה והם ישוחררו, אז גייסתי את הכשרון הדרמטי. פניתי לאנשים שהחלו להיאסף מסביב, הפעם בשפת המקום אותה אני דוברת היטב, והסברתי להם כי אנו אומני מיצג וכי הקהל מוזמן להאכיל את החיות – אך מרחוק, הן עלולות לנשוך. הקרבתי את הנאצ'וס שלי ונתתי לאנשים להשליך אותם לעבר שני האזוקים. הקהל חייך בהקלה, הם כבר חשבו שאיזו משוגעת אזקה שני אנשים תמימים לגדר, ונופפו לשניים בשמחה. כעת הבהרתי שכדי להבין את חוסר יכולתן של החיות לתקשר עימנו, האומנים לא ידברו בשום שפת אנוש, אלא בג'יבריש המשול לשפת הקופים. בליבי ביקשתי סליחה מאליעזר בן-יהודה, חייכתי עמוק בתוכי ופניתי בהליכה מהירה לאיזור ההסעדה. את הזוג האחר מצאתי בקלות ופניתי אליהם. לא היה לי זמן לאבד. "אהלן", פתחתי בלבביות, "החברים שלכם ביקשו שאגיד לכם שהיה מקרה חירום והם חזרו דחוף למלון. הם רוצים שגם אתם תגיעו". מובן שהם שאלו איזה מקרה חירום, אך אני משכתי בכתפיי והצעתי שהם ימהרו.
עזבתי את גן החיות עם חיוך שרוחבו גדול מגשר המתוח על הדנובה ועם מתיקות שגורמת לדבש הדרים להרגיש מלוח. הו, כמה נחמד. הרגשתי כי תרמתי לאיזון בעולם וכי אי שם בעולם הבא המלאך האמון על רישום המעשים הטובים עובד קשה בגללי. התלבטתי לרגע אם להגיע לבית הקפה ברגל או בנסיעה, והחלטתי ללכת. באופן זה, כך הבהרתי לעצמי, יותר אנשים יוכלו להנות מפרצופי המחייך. פרט לכך, הליכה של עוד חצי שעה תסייע לשרוף משהו מהקלוריות שהתעתדתי לטרוף. צעדתי תוך שאני שורקת לעצמי שירי שטות, את shock the monkey וכמה משיריה של ג'ואן ארמטריידינג (סתם כך). בהחלט משכתי תשומת לב.
הארוחה עברה בנעימים. בסופה כמעט ששרתי שיר הלל לשילוב של לחם קלוי, כבד אווז, סלט עלים וגבינת רוקפור. ממש קסום. ואז הגענו אליו, ותוך רגעים מצאנו עצמנו במיטה. "זכרת להביא את ה... ?" הוא שאל בתקווה ביישנית, מפחד לבטא את המילה אזיקים כדי לא להפחיד אותי. "אוי, לעזאזל", עניתי, "פשוט שכחתי. אתה יודע שאני לא אחת שחושבת על דברים כאלה".
8. פעם נוספת: הבוס שלי לא יודע מהחיים שלו. ימי החופש שלי עוברים עלי ברוגע, קריאה, כתיבה, לימודים וטיולים. מה הוא בכלל יודע, המניאק?
נ.ב.
ולתפארת מדינת ישראל.
