אוהבת שירה.

הוא: מה קורה עם הבחור החדש שלך?
אני: יצאנו אתמול. (אני מנסה לרמוז בעיניים שכולם מאזינים לנו)
הוא (מתעלם): ומה קורה איתכם?
אני:
He shot bucket
הוא: מדובר על נשלט, נכון? ומה הוא קיבל?
אני:
Unlucky in them

בין המבינים נכונה יוגרל סמיילי.

בלי בדסמ, רק בנימה אופטימית פשוטה:
החיים יפים.

דמיינו את הקטע הבא:
אתם רצים ריצה ארוכה ומתישה.
שעות רבות לפני כן התחלתם בשחיה של 1,900 מטר, ואז רכבתם על אופניים למרחק של 90 ק"מ.
הגוף עייף וכואב ברמות חדשות.
כעת מתחילה ריצה של 21 קילומטר (פלוס מאה מטרים, אבל מי סופר?)
כל 2.5 ק"מ יש "תחנת תדלוק" בה אפשר לשתות מים או מיץ, לאכול לחם או חטיף אנרגיה, ולבלוע ג'ל אנרגיה.
הרעיון בג'ל נשמע גאוני. זה לא מוצק, אז לא צריך ללעוס ולא נחנקים.
זה לא נוזל, אז אין את המגבלה של תמיסה רוויה כמו בנוזלים.
בנפח קטן יחסית, מתחבא אוצר אנרטי אדיר, נצור במרקם סמיך.
אבל ... למה זה צריך להיות מגעיל כל כך.
חברה שלי יצאה פעם עם בחור חולה סכרת.
היא אמרה לי שזה משפיע (לטובה) על טעם הזירמה.
עם כל קשיי הריצה, לא יכולתי שלא לחשוב כי הג'ל ההיפרטוני הזה הורכב בעזרתם האדיבה של חולי סכרת מיוחמים.
מתוק, כן. טעים, לא. בררררר...

XXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXX

אחרי התחרות:
שינה, מובן מאליו.
שתיה מרובה, כמובן.
נוגדי דלקת, חובה.
תוספים של אשלגן, נתרן, סידן וכל מיני מינרלים, אין ברירה.
אבל סעיף אחד חסר: מסאז'.
יש מתנדבים?

טוב, הבטחתי לספר את החדשות.
הגשמתי חלום ע-נ-ק-י, ואני גאה בהישג.

XXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXX

בנות : דמיינו סקס, סקס מהסוג הסוער. חזק ועמוק ומלא תשוקה. כייף אך מעייף, נכון?
עכשיו דמיינו סקס כזה עם מישהו מגודל, מגודל מאד. עוד יותר מתיש, נכון?
ודמיינו שהמישהו הזה ממשיך לפמפם שעתיים וחצי, בלי להוריד קצב.
זה ממש, אבל ממש, מתיש וגם כואב.
ואז, המשכנה לדמיין, אחרי שהאפיזודה נגמרת, מתחיל סיבוב נוסף עם החבר שלו, מגודל לא פחות.
אאוץ', זה כבר לא אנושי.
ואחרי שהחבר גמר, מתברר שמשום מה דברים טובים באים בשלשות, ויש סיבוב נוסף.
נניח, לצורך ההמחשה, ששלושת החברים אינם לגמרי אנושיים, למעשה הם לא אנושיים כלל ועיקר.
הם קרנפים במשקל של טון וחצי כל אחד. ובנוסף (רק עוד קצת ויזואליזציה) אחד מהם העדיף את הסקס שלא כדרכו, קרי, בתחת.
לאחר השכב-רב הזה (על משקל שרברב) כל אחת, אבל כל אחת, תהיה מותשת וקרועה, נכון?
אז זהו, זו המידה בה אני תשושה.. ככה אני גם נראית, עם הליכה נוקשה ורגליים כושלות.
ממש כמו סקס פרוע עם שלושה קרנפים.
רק מה? אף קרנף לא היה מעורב בעסק. מה כן היה? שחיה, רכיבה, ריצה.

XXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXX

אני חצי ישראמן.
למען מי שלא מכיר, ישראמן היא המהדורה הישראלית של תחרות האיירון-מן, תחרות האתלטיקה הקשה בעולם. מדובר על תחרות רצחנית המשלבת שחיה, רכיבה על אופניים וריצה. "אז זה טריאתלון", אומרים השומעים. אז זהו, שלא! האיירון-מן הוא האח הגדול והאכזרי של הטריאתלון.
בישראל, כאמור, קוראים לזה ישראמן, וזהו מירוץ יוקרתי ונחשב מאד, אפילו בעולם הגדול.
לצערי, אני לא בנויה לסיים את הישראמן. זה גדול עלי בכמה וכמה מספרים.
עבור כוסיות עדינות כמוני המציאו את ה"חצי ישראמן", אותו עקרון רק בחצי המרחק.
ה"חצי" משמעו שחייה של 1900 מטר, רכיבה של 90 ק"מ, ואז ריצה של 21.1 ק"מ.
יפה לא?
(בעצם, תלוי את מי שואלים. מי שעושה ישראמן שלם מסתכל על כך בזלזול. אבל מבחינתי, זה המון)

XXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXX

כואב לי הגב, כאבים מוזרים ומשונים.
השריר הארבע ראשי שלי שר שיר הלל לכאב, כשברקע מנגנים העקבים הדוויים.
גם כריות כף הרגל נראות כאילו הלכתי על גחלים. נורא. הן גם מרגישות כך.
העיניים אדומות נורא. הרבה זיעה בעיניים למשך הרבה שעות זה מתכון לאדמומיות.
מה עוד? כל מיני שרירים שלא הכרתי נתפסו לי.
אאוץ', יובטפויומט, כואב לי.
אז קיבלתי חולצה של ישראמן ותעודה על כך שהשתתפתי.
קיבלתי גם הרבה סיפוק.
אבל במחשבה שניה: לא היה עדיף ללכת על האופציה הקלה, זו עם הקרנפים?

אחרי תקופת היעדרות, חזרתי.
תודה לכל מי שהתגעגע.
אני התגעגעתי. חוץ מזה, הייתי מנוזלת. ברררר...

נעבור לחדשות:
1. קוניאק של בארדינט (לא מבטאים את ה-ט'), טוב מאד.
2. קניתי מגפיים. יקר, אבל מדהים.
3. יש לי דייט עם מישהו שהוא יותר מסתם וניל. אולטרה-ונילה. יהיה מצחיק.
4. טוב, אכתוב על כך מחר.

ביי

לכותבים ולמגיבים ולשולחי ההודעות:
כנראה שבשבוע-שבועיים הקרובים לא אהיה זמינה.
אל תיעלבו אם לא אענה.

חיוכים ואושר,
פ'

הבחור שלצידי שתה ליקר מתקתק.
אני שתיתי וויסקי.
זה שוביניסטי שאני מוטרדת מכך?

*הסיפור אמיתי, שמות המשתתפים שונו*

החיים יכולים להיות מפתיעים, מצחיקים ואפילו אוהדים. כמה אוהדים? המממ, תנו לי לחשוב.

את ההזמנה לחתונתה של רונית קיבלתי במייל. כנראה שיש דברים שמשתנים עם הזמן, פעם זה היה במעטפות הדורות ועל גבי הזמנות מתחכמות או מכובדות. פעם הקיטש שלט בכיפה בכל הקשור לחתונות, כנראה שמשהו השתנה אם אפילו רונית יכולה לחרוג ממה שידעתי והכרתי. מייל, לא פחות ולא יותר.
אמנם עם אנימציה מכאן ועד מאדים, עם תמונת עוגת חתן-כלה ועם מליון לבבות, אבל תנו את דעתכם: מייל.
טוב, ברור שאישרתי הגעה. רונית היא חברה טובה מספיק בכדי שאגיע לחתונתה. רק לשם הבהרה, אני שונאת חתונות. משהו באווירם של האירועים הללו מביא לי את הג'ננה, מוציא ממני יצרים אפלים מאד. כמה אפלים? לא אכנס לכך, אבל משום מה אני נזכרת בג'רום ק. ג'רום ובהצעה לטיפול באנשים הגובים כסף משייטי הנהר. מי שקרא, יודע על מה אני מדברת. אך אין הדבר מתייחס לחתונתה של רונית. יצרים אפלים או לא, אבלע אותם ואשתוק.
צריך להבין, אני ורונית הפכים גמורים. היא מתעניינת בדברים שלא נוגעים לעולמי, ותחומי העניין שלי הם כספר חתום עבורה. היא מאמי חמודה ואני, יש להודות, כלבה מרושעת. היא כהת שיער, צברית, מורה לחינוך מיוחד שאוהבת שירה בציבור, ואני בהירה, ילידת צ'כיה שמתעבת שירה בציבור ואף אדם נורמלי לא יתן לי להכנס לכיתת בית ספר. היא לא שותה אלכוהול למעט כוסית קטנה של שמפניה באירועים, אני יכולה לרוקן חצי בקבוק וודקה תוך שלושים דקות, וזמן קצר אחר כך לצאת לריצה. אני אוהבת מטווחים, רונית מפחדת מנשק. היא מסודרת ואני מבולגנת, היא מטופחת ואני טום-בוי, היא רונית ואני פ'.
כנראה שהמשותף לנו הוא מידת המכנסיים והחיבה לעלי רוקט בסלט, אבל אין צורך ביותר מכך. אני ממש אוהבת אותה בגלל האופי הנהדר שלה. אין בה גרם אחד של רוע, וכל כולה תמימות ואופטימיות.
כאמור, אנחנו חברות.

את החברות שלה אני לא קולטת וגם לא מחבבת. הן באות מהתחום שלה ובמובנים רבים דומות לה, אך לאף אחת מהן אין את הטוב הקורן של רונית. פגשתי כמה מחברות אלה בהזדמנויות אלה ואחרות, והשתעממתי מהן למוות. מין צפונבוניות העסוקות ברכילות, טלוויזיה, שופינג ומציאת בעל. אלה מהן שמצאו בעל, ממירות את הסעיף האחרון בסעיף כניסה להריון, ואלה שהצליחו בכך מתמקדות בלהיות אמהות, בלי להותיר משהו שיבצבץ מעבר לתפקיד זה. שעמום. לכולן, אבל ממש לכולן, יש שיער צבוע ומפונפן, כולן מתהדרות בצפרניים משובצות/מצויירות/אומנותיות, כולן מתרגשות מהסיילים המטורפים בקניון קרית אונו. איכס.

את ההזמנה לחתונה, כאמור, קיבלתי לתיבת הדוא"ל שלי, אך את ההזמנה למסיבת הרווקות קיבלתי טלפונית. האחראית על ההפקה נקראת פזית ולו היה לי שיער על הגב הוא היה סומר רק מלראות אותה. הייתי רוצה לתאר את התופעה הזו, אך אני מנסה לשלוט ביצריי האפלים ולכן לא אעיר דבר על שיער בצבעי מלחמה אינדיאניים, על כמויות איפור שמעלות את המניות של לוריאל ועל אותה נמלה-חרזנית שעשתה מערוף לרחל וכתבה "צר עולמי כעולמה של פזית, היא דפוקה מאחור ודפוקה בחזית". לא, אני אתעלה מעבר להמוניות הזו ואסתפק ברמיזה שאני לא מחבבת אותה. היא מצידה מתה עלי, והדבר מזכיר לי גור כלבים המתחכך במרץ על רגלו של אדם הסולד מכך. היא אפילו קוראת לי ברבי, בררררר... אז מה היה לנו? הזמנה למסיבת רווקות שהפיקה פזית, ואמורה להיות "מסיבה סוף עם נצנצים", בחיי שככה היא מדברת. אישרתי הגעה, כאילו שהייתה לי ברירה. כמו שאומרות אחיותינו הבריטיות, לא צריך להנות. רק תפסקי רגליים ותחשבי על אנגליה. אז זה בדיוק מה שתכננתי לעשות, פלוס מינוס, להגיע למסיבה, לחייך גם אם הדבר יביא לי לקרעים בשיכבת הקולגן, ולנסות לא לחשוב על העליבות שבמצב.
רק שתבינו: אותה "מסיבת סוף עם נצנצים" אמורה היתה להיות כל כך מקורית ומפתיעה עד שיופיע בה רקדן אירוטי ותהיה גם סקסולוגית שתרצה על משהו. וואו, אני פשוט מתה על מקוריות, בטח איינשטיין וקורט גדל מתהפכים בקבריהם מקינאה בפזית, היכן הם והיכן היא. גם רקדן וגם סקסולוגית, להשתגע.

אמרתי לפזית שאגיע ובלבי איחלתי לה שתיקלע לשלל אירועים שאני אפילו לא יודעת איך לתארם בעברית. בהונגרית דווקא כן. אני חוששת כי העברית חסרה מילים המתארות מפגש סקסואלי בין אדם לסוס חולה המרוח בקצף זיעתו, ואולי טוב שכך. בכל מקרה, פזית זכתה לשלל ברכות שתוקות ממני, כולל אחת הכרוכה בהדבקות בפטריה וגינלית שאינה מגיבה לתרופות ומגרדת כמו עדר פשפשים ששאבו השראה מג'ינגיס חאן.

חלף שבוע, חלפו שבועיים והיום הגדול הגיע. אלוהים מצידו טרח להבהיר מה הוא חושב על האירוע המבזה, וגייס את כל ענני השמיים כדי להמטיר גשם זלעפות על כל משוגעת שתעז להוציא את ישבנה מהבית. בנוסף הוא שלח חיזוק בדמות רוחות עזות שגרמו למשתתפות להיראות כאילו הספר שלהן הסניף קוק ברגע בו הן הופיעו לעשות פן. כפי שאומרים בחדשות, אכן, תמונות קשות.

נסו לדמיין את התמונה. מועדון קטן שתקרתו נושאת מאות בלונים, רובם בצורת לבבות אדומים, מוזיקה צווחנית, בנות שנושאות בגבורה את צער העולם (הגשם טינף להן את מגפוני הזמש), פזית המתהלכת עם אוזניית מדונה ומיקרופון ומנהלת את חמ"ל האירוע, ועוד אחת, פ' שמה, הנשבעת לעצמה בפעם האלף כי לעולם לא תשתתף יותר באירועים מסוג זה. קולטים? הוסיפו לכך עוגה בצורת לב, ציבור מורות ופקידות שעמוק בליבן יודעות שחייהן משעממים עד זרא, שיחות על תוכניות ריאליטי ועל "כמה-שאת-יפה-וואו-אני-מתה", ואת אותה פ' המדמיינת לעצמה את כותרת העיתון בה יכתב כי אשה בת 33 מתה משילוב של שעמום וסלידה. הירונימוס בוש, לו רק היית צופה במחזה!

כשרונית הגיעה היא כוסתה בנשיקות ובליפסטיק, ואני ריחמתי עליה בכל לבי. ת'אמת, אני לא יודעת אם היא סבלה מהמעמד, אך אני במקומה הייתי רוצה למות. בהנחה שכל נשקנית מרחה עליה רק עשירית מכמות הליפסטיק שהייתה על שפתיה, לחייה של רונית כוסו בשכבת מגן כל כך עבה עד שהיא יכולה לסנן ביעילות קרינה של ביקוע אטומי. בשלב זה התחילו הברכות שכל אחת התבקשה לשאת. כמה אצילות נפש הפגנתי באומרי רק "מזל טוב, רוניתי", כמה עוז רוח. מה שהתחשק לי להגיד זה שאני מאחלת לה חברות יותר איכותיות, פחות פרחות, וכאלה שלא רואות בכתונת לילה שקופה את המתנה המתבקשת לאירוע שכזה. כתונת לילה שקופה! כאילו שאנחנו ילדות, בשם שמיים. הייתה אפילו את הנועזת שהביאה אזיקי פרווה, או מיי גוד, כמה מקורי-מגניב-קינקי-מצחיק, כאילו דה! האמינו לי, אם יש אירוע מדכא וממית תשוקה הרי הוא כאן לפניכם, מתואר כמיטב יכולתי. אם יש שעמום, כך נראה האידיאל האפלטוני שלו, זה המתעלה בדלותו על כל שעמום פיזי שבנמצא. בררררר....

אחד ממאפייניה של פזית הוא קול חודרני המתגבר על כל מחסום אקוסטי. אני מרחמת על תלמידיה העלובים ונושאת תפילה עבורם כי ביום מן הימים תצמח לה יבלת (גם) על מיתרי הקול. תודות לקולה הנוקב, שעלה והתגבר אפילו על מוזיקת הקיטש של ליידי גאגא וג'סטין ביבר (כוסאמק, אנחנו כבר לא בנות 14!!!) הצלחתי להבין שמשהו בתכנית הגדולה השתבש. כן, יוסטון, ווי האב א פרובלם. וואן ג'איינט פאקינג פרובלם. היא התרוצצה מצד אחד של האולם למשנהו, התלחששה עם כמה מהבנות, והמימיקה שלה הבהירה כי האסון האולטימטיבי התרחש, משהו שבין רעידת אדמה של 8.5 ריכטר במרכז תל-אביב לבין הישנותה של מגפת הדבר השחור. ניסיתי להתעלם אך הדבר היה מן הנמנע. פני המשתתפות החווירו תחת שכבות המייק-אפ ועוד רגע קט גם רונית היתה מגלה כי משהו השתבש, וחגיגתה היתה נהרסת. החלטתי לגשת לפזית ולתשאל אותה מה קורה, אך היא הקדימה אותי ברגע ורמזה לי לגשת הצידה. מתברר כי הסקסולוגית ביטלה את הגעתה ברגע האחרון בגלל הסופה. משהו (בלה-בלה-בלה-רעש), מכונית (עוד בלה-בלה), אי אפשר להגיע (בלה-ניגוב-דימעה), והרקדן היה אמור לנסוע איתה אז גם הוא לא יגיע.
המממ... אכן, תמונות קשות. ניסיתי לדמיין לעצמי את המשבר ולהבין אם אכן יש טעם להכנס למקלט האטומי ולכתוב צוואה. איך אשרוד בלי מישהי שתסביר לנו איך לתבל את חיי המין ובלי מישהו שירקוד כשגופו משומן כמו חזרזיר על הגריל. שמיים, בקשו רחמים עלי, מה אעשה? ואז פזית נעצה בי מבט נבון (צריך לשאול אותה מיהו יצרן העדשות שלה) ואמרה בפאתוס: תקשיבי, ברבי, רונית תמיד אמרה שאת מומחית למצבי חירום. יש לך רעיון?

החשק הראשוני שלי היה לשלוח אותה לאלף אלפי עזאזל, בסגנון הנקרא נשיקה רוסית, קרי להעיף אותה מהבלקון בבעיטה באחוריים. למזלה לא היה במקום בלקון ראוי לשמו, וחוץ מזה היה חשוב לי לשמח את רונית. נשמתי עמוק, ידעתי שאני הולכת לעשות משהו משונה, וידעתי כי משונה היא מילת העידון למגעיל. חשבתי שלוש שניות, נשאתי תפילה קצרה לאלוהי הסלולרי בתקווה שאף אחת לא תסריט את האירוע, ואמרתי לפזית שההופעה האלטרנטיבית תתחיל בעוד שלוש דקות בדיוק, ועד אז שתעוף לי מהעיניים. היא הנהנה כמו כלבה טובה והותירה אותי לבד. נשאתי תפילה נוספת לשמיים וביקשתי שיודיעו לאלוהים כי אני והוא גמרנו. יתכן שסיימתי את התפילה בכמה מילים ברוסית, כאלה שלא תמצאו אצל טולסטוי, כאלה המתחרזות עם איחוי ואחרות המתחרזות עם סלט. מצאתי את הפינה הכי שקטה באולם והתקשרתי לאשבל. על אף שמו המרמז כי הוא חנון ממדרגה ראשונה, מדובר בבחור נאה מאד, בעל גוף רזה ומבנה אתלטי. הוא התחיל לעבוד אצלנו לא מזמן לאחר שסיים את הקורס המכין, ונראה שהוא מאד ורסטילי. מילה יפה, ורסטילי, נכון? זה אומר שניתן לסחוט ממנו קילומטראז' גבוה גם בתחומים לא אורתודוכסיים. כמה לא אורתודוכסיים? השיחה הבאה תגיד.
אשחר, שומע? זאת פ'.
היי פ', ערב טוב.
שתוק והקשב. יש לך שעה ורבע להגיע ל.... כשאתה לבוש כרקדן חשפן ולבצע ריקוד אירוטי.
מ..מ...מה?
רקדן-חשפן. תמרח את עצמך בשמן, ותעשה ריקוד סקסי. לכלת המסיבה קוראים רונית. אל תשאל שאלות ואל תתנהג כאילו שאנחנו מכירים.
אה..., טוב. מהיכן להשיג בגדים?
כדאי שתתחיל לזוז, שעה ורבע, ביי.

או. קיי. סוגיית החשפן נפתרה, רק חסרון הסקסולוגית נותר בעינו. והיא, כלומר אני, החליטה לתת את המיטב. מה לי ולהרצאות על סקס? לא כלום. מעולם לא דיברתי על סקס. מצד שני, חשבתי, קראתי לא מעט פוסטים בכלוב ויש לי ידיעה תיאורטית מסויימת על מה זה בדסמ. אז למה לא? בדסמ קשור לסקס? ועוד איך קשור, תרתי משמע. מסיבת רווקות קשורה לסקס? ועוד איך. מבחינה לוגית נראה לי כי מצאתי התאמה מושלמת. נושא ההרצאה, שיננתי לי בעודי מתקדמת לעבר הבמה הפצפונת, יהיה בדסמ לזוג הצעיר, משהו מרוכך, שום הארד קור, רק דברים שמורות בית ספר יוכלו לבלוע.

אני חושבת שלעולם לא אשכח את הפרצוף של רונית כשהיא ראתה אותי נוטלת את תפקיד הסקסולוגית. אני באמת מאמינה שמבטה הנדהם ילווה אותי עד יומי האחרון ויככב בכמה מסיוטיי העתידים לבוא.
אנסה להיות אקדמית יותר בנימת הדברים ולסכמם כסילבוס: דיברתי על עקרונות השליטה ועל העונג שיש לנשלטת מהעברת הכוח לידי בן הזוג (תודה לפוסטים המלומדים של מישלי, יהלום נא וגילי), דיברתי על אומנות הקשירה ועל הצלפה בשוט (מגברים באוהל תבורך, בנט וורדסמית'), הזכרתי מושגים כמו סאב-ספייס, ספנקינג, מצבטי פטמות, באט-פלאג ושעווה. גיליתי כי צברתי ידע רב הרבה יותר מששיערתי בנפשי וכי קל לי להעבירו בצורה ברורה. מובן כי היתה התנגדות וקריאות ביניים בגנות הגישה השוביניסטית הזו, מה פתאום שאשה תישלט על ידי גבר?. הבהרתי כי מדובר רק במשחקי שליטה וכי אין הם סממן לחיים האמיתיים, לא כל מי שאוכל סלט הוא צמחוני, נשאתי משל שהתקבל בהבנה אצל לועסות העשב ומעלות הגירה שבהו בי משתאות. הרציתי בלהט, אש בוערת בעיניי וכל כולי כמעיין המתגבר. קשה היה לעצור אותי ואני נכנסתי לתפקיד באותו מרץ בו אני תוקפת את החיים – הכל או לא כלום. מתברר כי אותו הלהט מנע ממני לשים לב לאשבל המסכן שניסה לעשות את הכניסה שלו. הוא כמעט היה צריך לזרוק אותי מהבמה בכדי לעשות את ה"נאמבר" שלו. ואותו הוא עשה טוב, בהתחשב בנסיבות, טוב למדי. אמנם המוזיקה לא ממש התאימה, גופו לא היה מגולח ותחתוניו נשאו תווית של היינס, אך באמת כל הכבוד לו. הוא עמד במשימה בכבוד ואף זכה להצעות מגונות בכמות שתספיק לו לשארית חייו. אני חשבתי על ההסברים שאצטרך לספק מאוחר יותר, כשהוא ישאל אותי מה היה הרעיון שעמד בבסיס שליחתו לגוב לביאות שכזה. גמרתי אומר לחייך את חיוכי המלאכי ביותר ולהגיד לו כי זהו הזובור של היחידה ושיגיד תודה על כך שהוא זכה לגירסה המרוככת, הגירסה המלאה כוללת הופעה דומה במסיבת הומואים. משחשבתי על כך התחלתי לחייך.
התכנסתי בעצמי וחשבתי על דברים נעימים של חורף. אמבטיות לוהטות בחדר מוסק היטב. ערמונים קלויים, קצפת ותה חזק. שמיכת פוך עבה וגבר שרירי שעוטף אותי בחיבוק כפיות. שירים של לואי ארמסטרונג במערכת כשהגשם מקרקש על התריסים. פונטש חם, מלא בקוביות פרי ומחוזק בברנדי. כל הדברים הטובים האלה נשאו אותי הרחק מהמועדון הרועש וגרמו לי להזיות נינוחות. לקח לי רגע עד שהבחנתי כי רונית עומדת לידי ועל פניה שאלה. קירבתי את אזני לפיה כדי להיטיב לשמוע. "כל הדברים האלה שאמרת, זה... כלומר...., זה לא משהו שנוגע אלייך, נכון?" חייכתי חיוך מבטל: "את רצינית, רוניתי? נראה לך שאני כזאת? את לא תאמיני כמה מחקר עשיתי באתרים של סוטים בשביל להכין את ההרצאה הזאת". ההקלה על פרצופה היתה מיידית, "טוב, זה לא שממש חשבתי שאת כזאת, אבל הייתי חייבת לברר. את לא כועסת, נכון, מאמי?" "ברור, חומד. אבל איך היתה ההרצאה?" "מדהימה, כאילו שאת באמת בעסק".

החיים, אמר כבר מישהו חכם, מוזרים. נכון, אני מסכימה. כמה מוזרים? כמעט כמו המבטים המשונים שקיבלתי בזמן החתונה עצמה, מחברותיה של רונית ומכמה מבני זוגן. מצד שני החיים יכולים להיות מפתיעים, מצחיקים ואפילו אוהדים. כמה אוהדים? כמו החיוכים והקריצות של כמה ממשתתפי החתונה האחרים...

בישלתי!
לא להאמין, אבל בישלתי והצליח לי.
למעוניינים, בבקשה:

2 כפות שמן.
1 בצל קצוץ.
2 תפוחי אדמה קלופים, קוביות גדולות.
3 פטריות שמפיניון ענקיות, קוביות גדולות.
3 פטריות פורטובלו ענקיות, קוביות גדולות.
300 גרם בשר בקר טרי טחון.
קישוא גדול, קוביות גדולות.
כוס קוואקר עדין.
כפית מלח, חצי כפית פלפל שחור טחון.

מטגנים את הבצל כדקה. מוסיפים את תפוחי האדמה, ממליחים ומפלפלים.
מטגנים תוך ערבוב דקתיים.
יוצקים לסיר 4 כוסות מים רותחים ומכניסים את הפטריות.
צרים מהבשר (לא טרחתי לתבלו) קציצות בגודל אשך.
מחליקים אותן בעדינות לנוזלים ומעליהן מוסיפים את הקישוא.
מבשלים במכסה סגור כ- 10 דקות (עד שהתפודים נענים היטב לדקירת מזלג).
מוסיפים את הקוואקר, מערבבים היטב, מנמיכים להבה ומבשלים מכוסה עוד 6 דקות.

התוצאה: מין נזיד/מרק סמיך, משביע ומחמם.
תוצאת משנה: פ' מחייכת.
תוצאה סופית: אני מתחילה לחשוב שמותר המטבח על המקדונלדס.

חורף נעים וטעים.

איכס.
חום, צמרמורות, שלשולים, כאבים בעצמות והקאה אחת.
איכס.

ומה יש לרופא להגיד על כך?
שתי חליטת ג'ינסנג, רוצי רק חמישה קילומטרים ועשי הרבה גמישות.
חוץ מזה, אדוויל.
איכס.