אוהבת שירה.

הבוס של הבוס שלי מסתובב עם פנס בעין.
למרבה הצער, אנשים רבים מכירים אותו והפנס הזה מושך תשומת לב אדירה.
לא רק שהוא איש מוכר מאד, הוא הפך לסלבריטי ממש לאחרונה והתקשורת רודפת אחריו. מכאן שפנס בעין אינו רק פנס בעין, הוא סמרטוט אדום עבור העיתונאים שמשחרים לפיתחו.
טוב, שיתמודד כמו גדול, הוא עבר דברים קשים יותר מאשר להדוף חרושת שמועות על פנס קטן. אני סומכת עליו.

הייתי אצלו בשיחת מצב. אנחנו מכירים כבר הרבה שנים, אך הסטטוס היחסי שלנו השתנה, והדבר מצריך שיחה, לפחות בשביל הפרוטוקול. הוא התחיל לשאול אותי מה אני חושבת על המשך עבודתי, על קידום, על האוירה ביחידה, אך לא התחשק לי להרחיב על כך. הודעתי בלקוניות כי טוב לי במקומי, ואני מסרבת להצעת הקידום שהגיש לי קודמו בתפקיד. מכאן השיחה הפכה למקצועית יותר ודיברנו על נושאים טכניים הקשורים לעבודה. לי ולו יש חילוקי דיעות רבים, ולא שמתי מחסום לפי כדי לזכות בליטוף על הראש. חלקתי על כמה מתפיסותיו ויכול להיות כי הצלחתי לשכנע אותו בכמה דברים, ימים יגידו.

ישבנו קרוב, קרוב מאד. הרחתי את האפטר-שייב שלו, ואת תרסיס המנטה שהוא משתמש בו לפני שיחה קרובה. הייתי קצת קרובה מדי... בקלות הייתי יכולה לשלוח יד ולגעת בלחיו...

ואז הגענו לנקודת מחלוקת רצינית. הוא חביב על פוליטיקאים וסבור כי הם יתנו לו יד חופשית לפעול באופן מקצועי, ללא השלכות פוליטיות וללא שיקולים זרים.
אני משוכנעת כי אין זה כך וכי המערכת הפוליטית עתידה להצר את צעדיו ולהערים קשיים על שמאל ו-(בעיקר) על ימין, וכי כמה תוכניות גרנדיוזיות צריכות להיגנז כי השר הממונה לא ייתן להן להמריא וחבל להשקיע בהן זמן וכסף.
הוא חלק עלי, ובשלב מסויים אמר: "מה את מבינה בזה? הרי את בעצמך, את שיק..." הוא לא סיים את המשפט, היד שלי פגשה את פניו בסטירה זריזה לעצם שמתחת לעין. אף אחד לא יקרא לי שיקסע, אף אחד!
נכון, אני לא נראית יהודיה, אך לא אסכים לספוג עלבון על כך מאף אחד, אפילו לא מהבוס הגדול. שיקסע? סטירה בעין!

הוא היה המום. לקח לו כמה רגעים לארגן את עצמו ולהתאפס, ורק אז הוא ביקש, לא בלי חשש, להשלים את המשפט: "את בעצמך שיקללת נתונים קודמים והגעת למסקנה ההפוכה". שיקללת, לא שיקסע. המממממ... מביך.

אמא תמיד אמרה לי לספור עד עשר לפני שאני עונה, סבתא אמרה לי לספור עד מאה, ואילו דוד אצ'י היה ממליץ לי לספור עד אלף בקפיצות של 17 קדימה ו-13 אחורה. כנראה שהיה משהו בדבריהם.
17,4,21,8,25,12,29...

שאני אכתוב על בדס"מ? אם אעשה זאת, תהיה בכך יוהרה בלתי מבוטלת.
ונילית מוצהרת הכותבת באתר בדסמי על סקס בדסמי? הדבר דומה להדיוט הכותב מאמר מקצועי על ניתוחי אונה בירחון המוקדש לנוירוכירורגיה. מניין החוצפה?
אז הנה, היא באה מכאן, מבפנים.
לפחות מדובר בבדס"מ רך, גירסת וניל. בתאבון.

את ר' אני מכירה לא מהיום. ידידים ותיקים, מה שנקרא, חלקנו יחד ימים קשים ולילות ארוכים.
אך הקשר תמיד היה קורקטי, מהוגן, נטול ייצריות. עד לאחרונה.
קפה הוביל ליין שהוביל לוויסקי שהוביל ל... טוב, אתם ילדים גדולים, אין צורך להסביר.
אם ההסבר אינו העניין, התיאור דווקא כן.
בחושיו המחודדים הצליח ר' להעביר אותי סשן מענג, מבלי שהוזכרה מילה בדסמית אחת.
שכבנו אצלי במיטה והייתי חמה כמו שד שחור. רציתי אותו בתוכי.
הוא הבהיר לי כי קודם כל הוא יביא אותי לאורגזמה, ורק אז הוא יתפשט.
רצונו – כבודו, לי אין בעייה עם זה.
הוא החל ללטף אותי במגע מדוייק, מחושב, וגרם לי לצמרמורות עונג.
ידו הימנית רפרפה על גופי, רגע אחד בקלילות ובמשנהו באדנות כבדה.
ניווטתי אותו אל מפשעתי (תחתונים שהצדיקו את מחירם) וקיוויתי כי ידו תתחיל לעבוד חיש מהר.
הוא נגע בי והפיק ממני נהמות נמוכות, חייתיתות.
ואז הוא לחש "עכשיו אשאל אותך שאלות. אם תטעי או לא תדעי לענות, אפסיק את המגע לזמן מה".
עודני מעכלת את הנאמר והוא הרים את ידיי מעל ראשי וביקש שאשאיר אותן שם.
אצבעו האחת לחצה על, בואו נקרא לכך 'כל מגדים', ושורש כף ידו נצמד בחוזקה והפעיל לחץ על דגדגני.
נהדר. הרגשתי בשמיים.
קולו השקט הגיע לאוזני הימנית מקרוב: "כמה זה 19 בריבוע"?
משחקים, אני אוהבת משחקים. בפרט שהם קלים כל כך. עניתי 361 והוא השתתק והמשיך להניע את ידו הנעימה. מה יהיה הלאה, שאלתי את עצמי.
"באיזה חודש אירעה הנחיתה הראשונה על הירח"? יולי, אמרתי בהתנשאות, יולי 69.
דקה נוספת של תנועות מענגות, ואז הפצצה. "מה שמה המלא של פצפונת בספרו של קסטנר"?
ניסיתי להזכר, הו כמה שניסיתי. ביום רגיל הייתי זוכרת, אך הפעם נכשלתי. הוא הוציא את ידו מבין רגלי וליטף את בטני, חזי, פני ושיערי. כמה רציתי את ידו על תחתוניי, כמה התאוויתי לאחוז בה ולהשיבה למקומה, אך מצוותו חזקה עלי – ידיים מעל הראש.
לאחר נצח קטן (בערך דקה, אם להאמין לו) ידו חזרה. איזו הקלה.

שפשוף, חיכוך, נעים. שפשוף שוף-שוף, נעימימימימי.
ושוב פעם שאלה: "מי היה ראש ממשלתה הראשון של הודו"?
מזל, מזל שהקשבתי בשיעורי הסטוריה, מתישהו בסביבות שנת 92'. הצלחתי.

וזה המשיך. חלק מהשאלות ידעתי, אבל אפילו הצורך להקשיב ולענות הפריע לי לגמור.
השאלות שהציגוני ככלי ריק הטריפו את דעתי.
לקח לי נצח עד שגמרתי, והודיתי לאל הטוב על כך שידיו של ר' חזקות כל כך.

לאלו שרוצים לנסות, אני מצרפת כמה מהשאלות שנתקעו בזכרוני.
מובן כי רצוי להתאים את השאלות לתחומי העניין של הנשאל/ת.


מה היה שמו הפרטי של בראון מ"תנועת בראון"?
מי היה מורו המפורסם של אלכסנדר מוקדון?
מי גילם את בובי יואינג בסדרה דאלאס? (פאק! את זה שכחתי בזמן אמת)
כמה זה מספר אבוגדרו?
לכמה שווה המקדם הבינומי 7 מעל 3?
מה היה שמה של רעיית הנשיא הישראלי הראשון?
מהם ראשי התיבות של המונח לייזר?
מהי הנוסחה הכימית של פרופן?
ושל אתנול?
מי צפונית יותר, ורונה או פירנצה?
עדה, זו שעל שמה שפת תכנות, הייתה קרובה של משורר ידוע. מיהו?
מי היה יושב ראש הכנסת השני? (כוס אמא שלו! מניין לי לדעת? הראשון היה קדיש לוז, השני? פחחחח)
מי הוא מייסד את האייקידו?
איך קראו לדודתו של תום סויר?

לסיום, כוסשלהאמא של דודה של תום סויר. בגללה לקח לי עוד כמה דקות....

מאחלת לכל הקוראים חג שמח ונעים.

מישהו רואה את זה?
צפיתי בשני פרקים (ואני אף פעם לא רואה טלוויזיה) ואני עדייןתוהה:
זה אמיתי?
באמת יש בישראל מי שלא יודע כיצד נראית הכנסת?
או מי היה הנשיא הראשון?
או כמה שנים נדדו בני ישראל במדבר?

זה לא אמיתי, נכון?

כמובן שההפקה דאגה להקצנה, וברור כי הטייקים שהוקרנו הם אלו המגוחכים ביותר. טמטום משיג רייטינג, תגובות נבונות משיגות זפזוף לערוץ אחר.
ומובן כי המסר השוביניסטי מתנוסס קבל עם ופריים-טיים: אישה יפה משמע טיפשה. לא ניתן לאחוז את המוט בשני קצותיו.
לו היו לי ילדים, הייתי אוסרת עליהם לראות תוכנית מזיקה שכזו.

מה עוד? ההפקה סבורה כי הצופים טפשים לפחות כמו המשתתפות.
אף אחד לא ישים לב לטפטוף הרעיל של העמדות השמאלניות, נכון?
לפי ההפקה אם אדם הוא טיפש, דעותיו יהיו ימניות ובלתי מנומקות.
אם חכם, אז הוא יתנסח בשבחם של הפלסטינים, ידידינו הטובים.

נקודות נוספות:
רוב הבחורות שם נראות כמו טיפוס של מעשנות.
איך זה שלא רואים אף סיגריה על הסט?

הוילה נראית מאד נחמדה אך המיתאר שלה אינו מתאים ל-11 חדרי שינה.
איפה באמת המשתתפים לנו?

סטייסי - אמיתית או על בטריות 😄

איכס ככל שזה יהיה, כנראה שאמשיך להוריד את הפרקים.
מסיבות אלו ואחרות (כולם מוזמנים לנחש), אני סקרנית לאללה.

למעוניינים ולסקרנים, עדכון על התקופה האחרונה בחיי הלא כל כך מעניינים.

1. עדיין לא הצלחתי לגבש דעה על 'אבדות' של לאה גולדברג. מישהו רוצה לתת תובנות אישיות?

2. באופן רשמי: אני חולה על רוסטביף. אהבת החי – סבבה, אבל שיזדיינו הפרות: רק רוסטביף.

3. מחסום יצירה בלתי מוסבר תוקף אותי ואני לא מצליחה להתקדם בכתיבה שלי. כל כך מרגיז.
בקצב הזה לעולם לא אסיים לכתוב.

4. מקום העבודה שלי הופך לפחות נחמד. הרבה שינויים בפתח, כולל כאלה המשפיעים עלי ישירות.
יש דיבורים על כך שאקבל קידום בגלל זה, אך זה יהיה כרוך בדברים שאני לא אוהבת. כנראה שאסרב.

5. אחת האוניברסיטאות החליטה להיות נחמדה דיה ולהכיר ברוב הקרדיטים שצברתי פה ושם, מכמה מוסדות אקדמיים. להשלמת תואר במדעי המחשב אצטרך מעט השלמות, ועוד קורסים ספורים. אני כל כך הולכת על זה.

6. בניגוד לכתוב בסעיף 2, הצלחתי להכין אנטי-פסטי. גאווה לאומית. יצא נהדר.

7. הצלחתי לכתוב קטע קוד שמשתיל הודעות באתרים שאינם נותנים נגישות לקוד שלהם.
ניתן לקרא לי חנונית, אבל אותי זה מגניב. למעוניינים, אשמח למכור זכויות שימוש תמורת סכום פעוט.

8. כנראה שבתקופה הקרובה אמעט לכתוב כאן. אתגעגע

לכל המודאגים, באמת אין צורך.
זה נוגע ללבי, אך מיותר לחלוטין.
אני בריאה, שלמה והכל בסדר.
מצטערת על כך שלא עניתי לאחרונה. יודעים מה? אפילו מתנצלת.
נשיקות לכולם,
צ'או.

פ'

מדרכה אפורה תשובב
את רגליי בטיול חנויות.
בעירי היפה אסובב
בקינאה את ראשי הבריות.

הם יראו בחורה צעירה
מהדסת ככנף רננים,
חדשה, בליבה השירה,
יקנאו אף עשרת מונים.

במכנס הדהוי-משופשף,
בנעל שחוקת העקב,
ויהי מבטם מכושף,
מקנא וחודר ונוקב.

בעירו של נביא החזון
סוליותיי טופפות נואשות,
בחדרי לבבי לא-פרזון
ריפודיו חסרים אשישות.

מרגיז אותי הבחור הזה, מתחשב בך.
כלומר זהו הניק שלו.
כתבתי כי אהפוך לילדה טובה, והוא כתב בתגובה שלא אצליח.
לא זו בלבד, הוא אמר שהוא בטוח כי עד יום חמישי אשבר ואחזור לסורי.

אז מה מרגיז? זה שהוא צדק.

יום שני אחרי הצהריים. אני (בפוזה הכי חביבה שלי) נמצאת בהוד השרון תוך הבטחה לעצמי שאני לא נכנסת לבלאגנים.
כדי לגבות את ההבטחה ולאלץ את עצמי לנהוג כשורה, הבאתי עזר כנגדי - ילדה מקסימה בת חמש חמושה בבלון.
מדובר בילדה שאני מאד מחבבת, ושמאד התגעגעתי אליה כשהייתי רחוקה. חשבתי שנוכל לבלות ביחד, לאכול גלידה, להתנדנד על נדנדה בגן ציבורי, כאלה דברים. כאמור, אפילו הבאתי לה בלון.
נכנסנו לחנות ספרים וקניתי לה שני ספרי ילדים, אחד חביב ואחד נהדר.
אכלנו גלידה כמתבקש מאליו. מדדנו כובעים בחנות של טיילים והתפוצצנו מצחוק. קניתי שמונה בקבוקי יין בחנות משקאות בדרך רמתיים.
התחנה הבאה היתה אמורה להיות האוטו שלי, כי הבקבוקים היו כבדים.
החזקתי ארגז של שישה ועוד שני בקבוקים בשקית, בנוסף התיק שלי, התיק של פיצפונת, שקית מחנות הספרים ו... את היד של פיצפונת. לה עצמה החיים היו קלים יותר. בידה הימנית היא החזיקה בשמאלי, בשמאלה הבלון (שהתעקש לברוח כל חמש דקות).
עמדנו ברמזור בדרך רמתיים וכשהוא התחלף לירוק התחלנו לחצות. פתאום מגיע האדיוט התורן, עושה סיבוב פרסה בצומת ומתעלם מאיתנו. הוא הופיע מצידה של פיצפונת והייתי צריכה למשוך אותה אחורה באגרסיביות כדי למנוע ממנו לדרוס אותה.
הסיבוב שלו היה רחב מדי והוא נאלץ להאט לשניה ולתקן את זוית הגלגלים, כי הוא התקרב מאד למדרכה. אך הוא לא עצר! כמעט דרס ילדה, ולרגע לא עולה בדעתו לעצור ולהתנצל. הנחתי הכל על המדרכה, שלפתי בקבוק אחד מהארגז, והטחתי אותו בשמשה האחורית של המניאק. הבקבוק התנפץ, השמשה לא.
מה שכן, האדיוט כל כך התבלבל מהבום ששמע, עד שנתקע במדרכה ופגע במעקה בטיחות בצד. מגיע לו.
ביום רגיל הייתי סוגרת מרחק, שולפת אותו מהרכב ומסבירה לו את דעתי עליו, אך ליד פיצפונת אני מתנהגת יפה. למעשה, אני תמיד מתנהגת יפה, הבטחתי.

אז מה נשבר?
1. מעקה בטיחות.
2. פנס קדמי.
3. ההבטחה שלי להתנהג ביישוב הדעת.
4. Mouton Cadet / Bordeaux 2007/ Baron Philippe de Rothschild

הבלון נשאר שלם.
צדק "מתחשב בך", אכן צדק לגמרי.
אבל מהיום, אני ילדה טובה.

כמה שעות עבודה, בלי בלאגנים.
ארוחה מסודרת.
שלחתי את הבגדים שלי לכביסה.
התקשרתי לחברה.
דיברתי עם ההורים ועם אחותי.
איחלתי יום הולדת שמח לחבר ותיק.

מי ילדה טובה?

ובערב יש לי דייט.
אולי אקח פסק זמן קצרצר מה"ילדה טובה" הזאת.

מערבולת, או סופה, או כאוס מוחלט.
אלה החיים שלי, אני אמורה לנווט אותם, אך מובן שהמצפן משקר,
הסקסטנט מזייף, ה- GPS מחורפן ורב-החובלת שיכורה כלוט.

דיברתי עם מישהי היום וסיפרתי לה (חלקית) מה עשיתי בשבוע האחרון.
היא המליצה לי לכתוב על כך ספר.
זה נשמע מחמיא, אבל זה לא.
זה אומר שחיי תוססים יותר מדי ושכך לא אשיג שום יציבות.
זה אומר שמושג השלווה זר לי כפי שגמל זר לאסקימוסים.
זה אומר "סלואו דאון, בייב", וכדאי שאקשיב.

אז הנה, אני מקשיבה.
התקלחתי, צחצחתי שיניים, הסתרקתי היטב ואני בדרכי לישון,
ללא כימיקלים למעט משכך כאבים ונוגד דלקות. שום אלכוהול.
ילדה טובה ומחונכת.
מחר בבוקר אפילו אנסה לקפל את המצעים, ולטאטא את החדר.
קבלו את הפאזה החדשה, טא-דא!