אני יודעת לחכות

טוב. נרגעתי.
עכשיו שוב כל מה שקורה מסביב וקול המסוקים הבלתי פוסקים בשמיים נראה חשוב הרבה יותר.
ואני אוהבת אותו, אפילו שהוא איטי כל כך.
רק השחרחר שלי מסתובב עם נפיחות בגודל כדור טניס במרפק שלו.
לפני יומיים הוא נתן לי כמה טפיחות על הטוסיק.
זה הצית בי געגועים.

האיטיות שלו מטריפה אותי. הוא שוטף כלים כבר כמעט 50 דקות ואני, שהייתי עושה את זה בחמישית מהזמן, נטרפת.
ואני מרגישה שלעולם הבית הזה לא יהיה מסודר ובכל ארגז שאני פותחת יש עוד ספרים שאין לי מספיק מקום בשבילם.
ולשחרחר שלי יש בצקת ברגל שלא עוברת.
פשוט הייתי חייבת להוציא את כל זה.
יודעת שזה כלום לעומת מה שקורה בעולם כרגע,אבל גם לי יש עולם קטן וזה מה שקורה בו בדקות האלה.

יש כאן כמה אידיוטים בלחץ שאפשר להתעלף.

גבר בן 39 מקלר ילדה בת 18 לפני גיוס.
האם נשמע למישהו שיש משהו פגום במציאות הזו?
יכול להיות שכן ויכול גם להיות שלא. צריך לבדוק כל מקרה לגופו.
אבל- כשהאיש הזה הוא דמות אהובה ופופולרית, אף אחד לא אומר שום דבר.

ואין בדברי שום דבר שמנסה להמעיט מהביקורת שמופנית לדמות הלא פופולרית שעושה דברים כאלה. להפך. רק מחשבה שאולי הביקורת צריכה להיות בכל מקום.

אני קצת משתוללת.
בעיקר כי נמאס לי לשתוק נוכח פאשיזם אטימות טיפשות צדקנות ודמגוגיה.

האמת היא שזה מפחיד.
המלחמה מפחידה והדומים המסוכנים מפחידים, אחד מהם במיוחד.
וזה בכלל מפחיד אותי שיש אנשים רעים בעולם.
החתולים שלו מפחדים מהשחרחר שלי ואני מפחדת להיות אישה כי לנשים קורים דברים איומים.
והנה במשפט אחד יצאה כל האמת שלי לאור.
אני מפחדת לא להצליח. אבל עוד יותר מפחדת להצליח.
ואני מפחדת מאנשים קרים ולא נחמדים ומבעל הבית הקודם שלי.
ומהעבודה שיש לי לעשות שאין לי מושג איך. ומזה שאולי יום אחד הוא יפסיק לאהוב אותי.
בינתיים התכרבלתי אליו בלילה וחלמתי שהמכונית שלי מתפרקת תוך כדי נסיעה.
נזכרתי היום בשקרן ההוא שפגשתי כאן ששיקר לי כל כך הרבה.
היום אני יודעת. קוראים לזה "הפרעת אישיות אנטי סוציאלית"
גם זה מפחיד.

כל כך עצוב לי שקשה לי לנשום.
נשים נפגעות כל הזמן.
מטופלת שלי אמרה לי לפני שבוע- אני לא מבינה למה לגברים יש זכות לחיות. הם רק פוגעים כל הזמן.
זה קצת מוגזם כמובן. אבל יש בזה גם אמת גדולה.
נשים נפגעות כל הזמן.
גם אני נפגעתי. אבל זה היה מזמן.


עברנו לגור יחד.
אני אוהבת אותו כל יום יותר.
אתמול הכנו סושי ביחד והסושים שלנו נראו כמו ציורים של מירו והיו טעימים טעימים.


מישהו שכתב כאן שוב פתאום הזכיר לי כמה אנשים יכולים להיות. לא יודעת. אין לי מילים לזה אפילו. אבל זה לא משהו שהייתי רוצה לידי.
מזל שהוא לא רצה אותי לידו.

אני אורזת כבר שעות וכל הזמן נראה שנשארה לי אותה כמות של חפצים לארוז. איכשהו זה נוגד את רוב חוקי הפיזיקה המוכרים לי.
אני מאלה שאוגרים. לכל פיסת ניר יש ערך רגשי, לכל כרטיס קולנוע, איזשהו שיר שנגע בי והעתקתי אותו, תמונות. המון תמונות.
משהו שאור השליטה אמרה לי בטלפון גרם לי פתאום להיזכר בכמה זה נפלא לעבור לגור עם מישהו שאני אוהבת.
ואני אכן אוהבת אותו.
אוהבת אותו על האיטיות שלו, והשטויות שהוא מדבר, וחוסר החיבור שלו למציאות.
פעם אחת באתי הביתה ומצאתי כל מיני כתובות שהוא כתב לי, על העטיפה של הלחם, על המרגרינה שבמקרר, על העיתון של אותו יום, על הבקבוק של סבון הכלים. אהובתי, הוא כתב שם, מתוקה שלי.

עוד יומיים אני עוברת דירה.
אני יודעת שיש מלחמה וזה הרבה יותר חשוב ממעבר הדירה שלי, אבל אני בכל זאת בהיסטריה מוחלטת.
אני עוברת לגור איתו.
עוד לא ארזתי אפילו חצי מהחפצים שלי, הכלב שלי בסטרס נוראי בגלל כל הארגזים אבל אין לו מושג מה מצפה לו עוד- הוא הולך לגור עם שני חתולים נוירוטיים.
אני בלחץ.
מרגישה כאילו נשארו לי יומיים לחיות.
וגם אותם אני צריכה לחיות תוך כדי אריזות.
מפחדת על החופש שלי ועל העצמאות והפרטיות שלי.
מפחדת שאולי בעצם לא אוהבת אותו.
איך בכלל יודעים כשאוהבים?

לא מצליחה לישון.
שוב מתכתשים פה באחד הפורומים על גבן של הנשים השמנות. אמנם גב רחב, אבל רבאק, תעזבו אותנו קצת בשקט.
מדהים לראות כמה דיכוי הוא משהו שמתפרש לכל הכוונים האפשריים.
מתחילה להבין שלעולם לא אהיה שייכת. רק לחבורה של אלה שאף פעם לא היו ואף פעם לא יהיו שייכים.
אני זוכרת, כבר בגיל 14, המדריך שלי בתנועה שהייתי מאוהבת בו רצח וגם הוא בי, אמר לי בטלפון כשהייתי בטיון שנתי-"את צריכה לשמוח שאת חריגה, זו מחמאה."
אז כן אני מאד שמחה.
רק הייתי רוצה להצליח לישון קצת.