Honeylingus

דובים מתנהלים בעדינות. *בגלל* שיש להם כוח.
חוץ מכוח, יש להם שלווה, ולכן הם לא צריכים
להפגין את הכוח.
דובים חזקים בגלל שהם יכולים להתאפק.
אמא-דובת-קוטב יכולה לא ללכת לשירותים במשך
כל חודשי החורף, כדי לא לעזוב את הגורים במחילה.

שיעורי בית:
החזק חפץ עדין ביד, כזה שנשבר בקלות.
לחץ עליו, משש אותו, הרגש את המרקם.
אל תשבור.
דמיין איך הוא יישבר. מה יהיה הצליל שלו כשתעיף אותו
על הקיר, או כשתדרוך עליו חזק.
אל תשבור.

בשיעור הבא:
נשיכות דוב.

"אחות!"
אין תגובה.
"אחות רחמניה!"
אני יודע. לחמניה זה טעים.
צעדי ריצה. שאכלו אבותינו במצרים, לחם פפירוס!
אחות לבנה באה. לא זוכר שראיתי את הפרצוף הלחמנייתי-עגלגל שלה קודם.
מביטה אלי במבט זועף ואומרת "אני לא מאמינה שעשית את זה! למה שברת את הטלביזיה?"
"את לא מאמינה?"
אלוהים שונא את הלא-מאמינים, והם ישלמו ביום הדין.
אניודע! כתוב בסורת הפרה "יא פרה!"
היא כועסת ולוחצת על הכפתור שבקיר - קוראת לעזרה.
אלוהים לא יעזור לך! הוא לא עוזר לכופרים! "אללה הוא עכבר!"
למה אין 'סורת העכבר'?
אניודע.
החתול אכלותו, ומי אכל את החתול?
מי שתה את החתול?
'חתול נוזלי' זו תרופת סבתא זקנה לאנשים עם בעיות במפרקים החורקים שלהם.
ולחרקים אין בעיות מפרקים, את זה אני בטח יודע. עלבטוח!
"אחות!"
היא והדוקטור שמידט חוזרים.
"דוקטור החתול שמיל!"
הוא שונא כשאני קורא לו 'שמיל', השפיל הזה. אניודע.
"חת'כת שפיפון שפל!"
מביט בי, משפשף את היד בסנטר, בפסנטר הכפול שלו, ואומר "אחות, תרשמי."
"המטופל נתן לפרץ דמנטי-דלירי של יצירתיות בלתי מתועלת."
"לא, דוקטור, לא עוד פעם!" היא מתחננת.
"אני חושש שכן." הוא אומר ויוצא.
אניודע, דלירית אחת! הליריקה המחורזת שלך לא תעבוד עלי!
"אני ותומס טאליס נזיין אותך!"
היא מתעלמת ממני, בגלל שאני קשור. הם אף-פעם לא מתעלמים ממני כשאני לא-קשור, אבל זה לא קשור.
זה לא שייך.
מי שם את זה פה?
זו בכלל טעות.
"סליחה."
היא מסתכלת עלי.
"הייתי צריך להגיד 'תומס טאליס ואני נזיין אותך.'"
אני יודע את זה כבר!
היא נדה בראשה וממשיכה להתפשט.
כשהיא ערומה לגמרי היא מניחה את השוט על הבטן שלי, נעמדת על ארבע ליד המיטה ומהנהנת אל המראה הכפולה.
אני יודע שמאחורי המראה גר המשחרר דוידקה.
ממלחמת השיחרור הוא משחרר שם.
דוידקה לוחץ על כפתור או מושך בחוט או משהו כזה שיחרורי בעליל, ואני משוחרר כמו ציפור שחרור או ציפור דרור.
אני קופץ מהמיטה ונעמד ליד האחות הורודה.
עם השוט, מלטף את הישבן שלה ולוחש "אני יודע".

"דובי! בוא תחליף אותי!" כלב צועק לי.
תמיד דופקים את הכוהנים.
ואת הכוהנים מפלס"ר יהושע עוד יותר.
אבל היום זה ייצא לטובתי.
אחד היתרונות של סחיבת הארון זה הקשר הישיר עם ההוא-שאין-לו-שם.
והוא, בתור זה שמחליט ויודע הכל, הוא בדיוק מי שאני צריך כרגע.
אני מתקדם, עטוף בבגדים מרחיקי קור, ומחליף את כלב, אוחז קדמי ימני.
ברגע שהיד שלי מונחת על המאחז, הענן שלו מתפשט לי בראש, חיוך-ברכת-השכינה מתפשט לי בפנים, וחמימות עסיסית מתפשטת באיזור החלציים.
"תגיד," אני לוחש לו "מה יהיה עם ההיא?"
כשמישהו קורא את המחשבות שלך, לא צריך להגיד לו מי ההיא, וכמה שאני רוצה לשמוע אותה מתחננת לעוד הצלפה.
"שחר תהיה שלך, בדיוק כמו שאתה מדמיין, ואפילו יותר."
"יותר? מה פירוש 'יותר'?"
"היא גם בקטע של פיסטינג."
אני קצת בהלם. עד עכשיו לא חשבתי על זה.
ועכשיו כשאני חושב, זה מוצא חן בעיניי.
אני מאגרף את כף היד שלי ומביט באגרוף, מעריך את גודלו.
"כן, כן." אני שומע אותו. "כל זה."
"תודה תודהתודה!" אני מתרגש קצת.
"אבל אני צריך משהו ממך."
"דבר איתי, גברבר."
"תקשור אותה פה. לארון."
"לארון?"
"כן. מזמן לא היה לי אקשן. רק מלחמות וחוקים כל הזמן."
אני חושב בשקט, ואז הוא מוסיף:
"וחוץ מזה, מתחשק לי לראות סגידה למישהו אחר, לשם שינוי."

בפנים, אני קר.
בחמסינים של האביב, בלחות של ערבי הקיץ, בהרגשת ה'כמעט גשם' שבסתיו, כל הזמן הזה - בפנים אני קר.
לא מסונכרן.
רק בחורף, סוף סוף. האצבעות קרות, קצה האף מאדים, טיפת גשם בודדה על המשקפיים, וחתיכות הפאזל מסתדרות במקום.
רק בחורף כפית הדבש שאני אוכל כל יום, לפני חדר הכושר, היא *בדיוק* הדבר הנכון.
בחורף, הריח הכי טוב בעולם, זה של אישה שיצאה עכשיו ממקלחת חמה, מתחדד ומתבהר, נהיה יותר נקי.
והכי חשוב, בחורף, בלילות של עננים לבנים, כשהירח מאיר את שמיכת הפוך הרכה, הנקודה הפועמת ההיא - על הצוואר שלה, מתחת לאוזן - לוחשת לי, מתחננת, לנשימה חמה, לנשיקה, לליטוף, לנשיכה.

יש ימים מעצבנים, וזה היה אחד מהם.
יש כל מני סימנים שמעידים על יום שהוא הולך להיות יום מעצבן.
היום אנוביס העיר אותי מוקדם מדי ואמר בחיוך שהוא רוצה לקחת לי את הלב, "רק לשקילה קצרה" חייך והראה לי את המשקל. זה סימן ברור שהיום יהיה יום מעצבן.
"גם בפעם האחרונה זה לא היה מצחיק" מילמלתי והתהפכתי.
אבל זה היה יום מעצבן. זהו. אין מה לעשות. דינו נגזר.
וההוכחה? כשהתהפכתי, נתקעה לי אבן בצלעות. מישהו שכח לנקות לי את המערה.
נאנחתי ביאוש. אחד הדברים הכי מעצבנים בימים מעצבנים הוא שאי אפשר פשוט להמשיך לישון עד שהם יעברו. מהרגע שזיהית שיום מעצבן הוא יום מעצבן, תצטרך לחוות אותו במלואו, על כל העיצבונים שהוא מכיל, עד תומו, ולקוות שלפחות הלילה יהיה יותר מוצלח.
התיישבתי, קצת הפוך, ומחיתי את קורי השינה באגרופי.
"אני יורד לנחל, להתרחץ ולהביא מים. תארגן אש, נעשה קפה. נראה לי שיהיה יום ארוך."

התרחצתי לי בשקט. המים הרכים הרגיעו אותי. לוטרה חייכה אלי. השמש ניסתה לחמם את היער, אבל העננים חסמו אותה. "זה לא יעזור לך, שמש. נפלת על יום מעצבן."

בטיפוס למעלה, כבר מרחוק, ראיתי את ישעיהו מתצפת על המערה שלי. הוא נראה דרוך, מתחבא. המשכתי לעלות, לראות מה שהוא רואה. אנוביס ישב על אבן ודיבר עם הנחש המנוצה. ישעיהו שונא נחשים.
אחרי הברכות הרגילות, עם ספל קפה מעלה אדים ביד, פניתי לנחש "איפה היית? כבר די הרבה זמן רציתי לדבר איתך."
מאז הגיג שלו כאורקל מכרתים הוא חזק בשאלות קיומיות.
"עשששיתי רעשששים." הוא עונה. בטח היה קורץ אם היו לו איברים מתאימים.
"תגיד, למה יש ימים מעצבנים?"
"אויששש, באמת. בששששביל שששתעריך את הימים הששששווים".
פשוט, הא?
הממממם. תמיד כשהוא עונה אני חושב "למה אני לא חשבתי על זה קודם?"
בעצם, זו שאלה בכלל לא רעה.
"למה אני לא חשבתי על זה קודם?"
"כי אתה עססססוק מדי בקפה, בססססספרים, במוזזזזזיקה. בששששטויות הקטנות שששל החיים הקטנים שששלך."
סאממממק. שוב פעם אני חושב "למה אני לא חשבתי על זה קודם?"
אבל הפעם אני יודע את התשובה.
"למה אני לא מצליח להבין אנשים?"
"אתה לא אמור לנססססות. הבנת פעם עץץץץץ? הבנת פעם הר?"
"חחחחח."
"מה מצצצחיק?"
"אמור זה דג."

בגיל 19 דילן תומס כבר שלט בשפתו מספיק כדי לרגש אותי גם היום.

כאן הוא קורא, כמעט שר:
http://www.crocker.com/~lwm/nodomin.wav

Though lovers be lost love shall not;
And death shall have no dominion.

פעם היה לי מפקד, ואז הוא מת. טיל אחד פגע לו בבטן.
הוא היה חלאה ופעם כמעט הרג אותי ואת חבר שלי.
הוא גם הקפיד לצחוק על החבר שלי די הרבה מהרגע שזה הכריז על נטיותיו
המיניות.
אבל היתה לו כריזמה.
אדם רע וטיפש, אבל כריזמתי.
על הקבר שלו אמרו שהוא היה כמו פרח, שכל הדבורים באות אליו.
אלגוריה שכזו.
חשבתי על העיר דיס בגיהנום. קברים פתוחים, בוערים, שם קבורים הכופרים
שהאמינו שסיפוק מיידי עדיף על עבודת האלוהים.
דבורים לפרח. כן, בטח.

אחד הדברים המעניינים שאפשר לעשות עם מידע הוא להציג אותו בצורה
מגמתית. כמו "דבורים שנמשכות לפרח".
בחור, וחברים.
את אותו מידע ניתן להציג כמו "זבובי סוסים שנמשכים לחרא".
בחור, וחברים.

כמו שאפשר לומר "בבחירות האחרונות בעירק יותר מ-33% מהמצביעים
היו נשים!"
דרך אחרת להציג את אותו מידע, בצורה קצת פחות פמיניסטית:
"בבחירות האחרונות בעירק כמעט 67% מהמצביעים היו גברים."
סתם מספרים. מה שחשוב ליצירת אשליית החשיבות הוא המשפט שמסביב
למספרים.

מידע הוא חומר גמיש מאד. תמיד ניתן לכופף אותו כך שיתאים למציאות
שאנחנו רוצים להציג.

כשמישהו מציג לך מידע מגמתי, כדאי לשאול
"למה הוא עושה זאת?",
"מה יש לו להרוויח?",
"מה המציאות שמאחורי המידע?".

אחרי שהמכנסיים והחולצה מקופלות ואני לובש רק בוקסר הגיע הזמן
לשטוף ידיים. אני שוטף אותם טוב טוב.
למרות שהן הולכות להתלכלך בעוד רגע.
נתחיל, כמו שאומרים, בסוף.
התנור מתחמם לו למאה ושמונים מעלות, מחמם את הרגל החשופה שלי.
בתבנית עגולה מצופה בנייר פרגמנט אני מניח בעדינות את הבצק
הדק. צריך להדק אותו לפינות ולהוציא את כל בועות האויר.
אל הקערה אני שופך כוס מלאה בסוכר טחון ("ממממם", מלקק את
האצבע), ושליש כוס קמח. שתי אבקות לבנות, משתלבות כל כך יפה ביחד.
אני מערבב אותן קצת, עם האצבע הלחה.
"המממם, מה עוד?"
קצת קורנפלור, קצת פחות אבקת אגוז מוסקט ועוד פחות מלח, להדגיש
את הסוכר.
חצי כוס חלב, ועכשיו ללכלך את הידיים. אני אוהב ללוש דברים.
להרגיש את האוכל בידיים. שמעתי פעם ששפים מומחים יודעים בדיוק
מה יהיה הטעם של האוכל לפי המרקם שלו.
אני עובר לתפוחים. כמה סמית שבחרתי בקפידה וכמה דלישס מתוקים.
זה כל כך חשוב לבחור את הסכין המתאים לעבוד איתו. סכין גרוע יהפוך
את העבודה לסתם קשה, ויכול אפילו לסכן את האצבעות. סכין חד עם ניצב
נוח יפחית את הסכנה של החלקה ופגיעה באצבעות ויהפוך את כל הקילוף
למהיר יותר.
אני מקלף כל תפוח, בהקפדה, לא לחתוך יותר מדי, ולא להשאיר חתיכות
של קליפה. את הנחשים הארוכים של הקליפה אני אוכל. "הוויטמינים
בקליפה, לא?"
כשהתפוחים נקיים אני חותך אותם לחצאים, רבעים ושמיניות, עוטף אותם
בבליל ומפזר אותם בקערה. מעליהם אני שופך את שארית הבלילה,
מוסיף כמה קוביות קטנות של חמאה ("בלי מלח!") וכמעט גמרנו.
מהבצק שנשאר אני עושה שרוכים שטוחים, כמו פפרדלה, ומכסה איתם
את הקערה ברשת שתי-וערב.
מהר אל התנור, כי הפאי צריך בערך שעה.
אני שוטף את ידי שוב, במים חמימים. צריך להיזהר קצת יותר עכשיו,
כשהאצבעות מאבדות את השמנוניות, יותר קל להחליק עם הסכין.
הלוקוס מחייך אלי מהמקרר.
"התקבלת!"
אחרי ביקורת איכות קפדנית ("אף אחד לא אוהב לאכול קשקשים") אני
מושח אותו בחריף המיוחד של סבתא.
משמעות השם של החריף היא "פלפל ושום", כי אי אפשר לקרוא לזה
"פלפל ושום וכמון ומלח ושמן ועוד כמה דברים".
החריף הטריפוליטאי הזה אדום כהה ותמיד יעורר בי זכרונות ילדות, וצורך
עז לאכול חצי כיכר לחם, כדי שישרוף פחות.
כשהדג אדום ומרוצה אני עובר אל הרוטב. קצת שמן במחבת עמוק,
והבצל שחתכתי גס מיטגן לו בשימחה. טיפת שמן קפצה על החזה שלי
כששפכתי את הבצל פנימה. חשקתי שפתיים ומחיתי אותה. עכשיו יש
שם כתם אדום בקוטר של מילימטר. "נו, גם זה חלק מהבישול."
כשייבשתי את האצבע ראיתי שקצת קמח נשר לי על שרירי הבטן.
"אופייני לי" חשבתי.
בעוד אני שקוע במחשבות הבצל הולך ומשחים, ועכשיו הגיע הזמן להוסיף
לו רסק עגבניות ומים ביחס שווה. קודם רסק עגבניות, ואז נמלא את הכלי
של הרסק במים, נערבב קצת, כדי ששאריות הרסק יחברו למים, כמו
בצבא, ויאללה, למחבת. שתי כפות גדושות של החריף החריף הזה
ונערבב עד שהמרק הזה יהפך לרוטב סמיך.
האדים הלבנבנים שעולים מהמחבת וממלאים לי את האף מתחילים
להזכיר לי את הריח שאליו אני מכוון, אבל עדיין לא. כמעט. זה הזמן לטעום.
אני נוגע עם האצבע הקטנה בנוזל האדום, מכניס לפה ומנגב על הירך.
חסר קצת לימון, קצת חריף ומלח.
אין צורך להוסיף חריף, כי כבר מרחתי על הדג, ומלח אני אוסיף רק בסוף
אחרת הטעם שלו יאבד בבישול, אבל לימון... מהמגירה התחתונה.
לימון ירקרק ושטוף. אני חותך לחצי וטועם עם קצה הלשון. "הולך."
ביד אחת אני מועך את הלימון בין האצבעות לבוהן ומגלגל אותו, כמו פיטמה.
המיץ נוזל אל אצבעות היד השנייה, איפה שהגרעינים נאספים. "מספיק."
אחרי בחישה קצרה אני טועם שוב. "יופי."
אני חותך את הדג לחתיכות של מנה, הוא כמעט לא משנה את הנפח
בבישול, מניח את החתיכות במחבת ומכסה ברוטב. עכשיו נסגור עם מכסה,
שהנוזלים לא יתאדו להם. צריך להחליש את האש, אבל לא יותר מדי,
כדי שהכל ירתח ויבעבע.
דגים הם עדינים ושקטים. אי אפשר לכפות עליהם טעמים גסים ומופרכים.
בגלל זה אני אוהב לאכול אותם.
הצצה קטנה בשעון, כי בעוד עשרים דקות צריך לבדוק את הדג, והוא יהיה
מוכן חמש או עשר דקות לאחר מכן.
המנה הראשונה תהייה עגבניות אפויות. בשביל זה צריך עגבניות.
אני בוחר כמה עגבניות יפות ומוציא את החלק של הגבעול עם סכין קטן וחד.
בדרך כלל אני אוהב לקלף עגבניות, זה מדגיש את הבשרניות הסקסית שלהן,
אבל כשאופים אותן הקליפה חשובה לשימור התוכן, שלא יתייבש מדי.
בחלק העליון אני חותך צלב, וממלא אותו ברוב פסטו.
העגבניות מובלות לתנור, פסטו-סייד-אפ.
על צלחות יפות אני מסדר ערימה קטנה של עלים ירוקים. מטפטף
מעליהם מעט חומץ בלסמי שחור ומקסים, וקצת שמן זית, שיבריק.
כמעט סיימנו, נשאר רק לבדוק את הדג ("למה אין פה מלח?"), להוציא את
הפאי ולתת לו לנוח חצי שעה לפחות ("עם קצת אבקת סוכר מלמעלה."),
להניח את העגבניות בצלחת ולהגיש.

ממממם, טעים.

ישעיהו שוב מגלגל שש-שש.
"קיבינימאט! מזל של חתולים!" אני אומר.
ישעיהו מדגמן את הטפרים שלו על גזע עץ ומבקש שלא אקרא לו חתול.
אני מנסה להתאושש, קצת לתקוף, קצת להגן, אבל אין מה לומר, הקוביות לצידו.
"זה כואב, להפסיד?" הוא שואל בגנבה.
אני מקשיב רגע לקולות הציפורים, מנסה לחשוב על תשובה שתפריע לו להתמוגג.
"לא", אני עונה. "אבל מפריע לי שאתה מרמה יותר טוב ממני."
הוא בכל זאת מחייך ומחליק את השפם.
"טוב, תכין קפה, לוזר."
"סתום, זנב קצר!" אני אומר והולך להכין קפה. המפסיד מכין קפה, ככה זה.
"אין לי זנב קצר." הוא מלחשש.
יגוארים רגישים בכל מה שקשור לזנב שלהם.
"מה כן כואב?" הוא שואל.
אני עוד שקוע בתכנוני כמויות של הל וקפה, ומנסה להימנע מלשרוף את כל הג'ונגל הלח שלו. "מה? לא הבנתי."
"מה כן כואב?"
"הממממממם."
אני מוזג לנו את הקפה ונותן לו לנוח רגע, להפסיק להסתובב.
"שאלה טובה."
הוא מחייך את החיוך החתולי המשופם שלו.
"השאלה הזו שייכת לביקוש, ואני יותר בצד של ההיצע." אני מנסה לאגף.
"נו, אז יש לך פרספקטיבה. דבר."
"תן לי לחשוב על זה רגע."
"תשאיר את האש דולקת, אני הולך להביא ארוחת ערב."

עד שהוא חוזר עם הגוויה המדממת אני מספיק למצות כל טיפת קפה, ואפילו ללעוס קצת שביבי הל.
ריח של בשר חרוך מקדים את המשך השיחה.
"יש כל מני סוגים של כאב." אני מנתח.
"יש כאב של גירוי עצבי, (ישעיהו מחייך כי יגוארים מבינים במרכזי עצבים),
יש כאבים של רגשות, כמו זכרונות, אהבות, ויתורים."
ישעיהו בודק את הבשר באצבע אחת ומניח לו לרגע.
"יש גם כאבים על דברים שאין. על דברים שלא היו.
על פוטנציאל מבוזבז."
אנחנו שקטים רגע. מקשיבים לאש ולציקדות.
"למה לבזבז פוטנציאל?" הוא שואל.
בעצם הוא שאל "למה לתת לחזיר אחד לברוח רק בגלל
שצדת חזיר אחר?" אבל אני מתרגם ומפשט.
"בגלל שאני לא אוהב לרוץ." אני עונה ומשתרע על העלווה.

למה את עושה את זה?
זה בכלל כואב לך.
כמו רדיקל חופשי, אני קורע לך את המיטוכונדריה, ואת באה שוב.
רק מיליארד פעימות לב יש לך, זה הכל.
למה לבזבז אותן על כאבים?
כמו חולה במחלה הקדושה את מתפתלת ומקציפה.

אין לך דרך לדעת כמה את יפה ככה...