לפני 20 שנים. 13 באוגוסט 2004 בשעה 13:24
"בשר טחון, עם צנוברים, מבושל בטחינה", אני עונה,
"זה האוכל היחיד שאני מכיר שמבשלים בטחינה".
היא מרחרחת וטועמת עם קצה המזלג.
אני שואל אם טעים, ולפי הבעת הפנים אני יודע שכן.
"מי לדעתך המציא את זה?" היא שואלת.
"איש. או אישה, אני לא בטוח." אני עונה בחיוך.
"נוווווו" היא רוצה קצת תשומת לב.
"מי הראשון שאכל צדפה? מי הראשון שעשה באנג'י?
מי הראשון שעשה ניתוח לב פתוח?
לא יודע." אני ממשיך "אבל מה זה משנה?"
"כי אני רוצה לדעת!" היא מגיבה בחדות.
"טוב, אז אני."
"מה אתה?"
"אני הראשון. אני המצאתי את זה. זה שלי."
"די, נו. זה לא אתה."
"בחיי, היה לי סטייק עם טחינה והוא התקרר אז
שמתי אותו בתנור וחיממתי ויצא ריחני ונהדר."
"תפסיק, שקרן!"
"סיפרתי לך איך המצאתי את הסאדו?"
היא צוחקת. "נו, איך?"
"זה היה בשנת אלפיים ארבע-מאות חמישים ושבע לפני
הספירה. או חמישים ושבע, או חמישים ושמונה, אני לא
בטוח. בכל אופן, השכנה שלי באותם ימים היתה אחראית
על השלכת. זאת היתה העבודה שלה. היה אז המון בלבול
בענייני תחומי-אחריות, אז אף אחד לא ידע מה באמת היא
עושה כל היום..."
---
..."שאלתי 'אז להפסיק?', והיא אמרה 'זה דווקא לא רע,
העניין הזה', וככה המצאתי את זה."
הקפה מגיע.
"כל זה," היא אומרת, "כל מה שאמרת עכשיו..."
"כן?" אני שואל וטועם מהכוס הלבנה.
"זה לא באמת. בכלל אי-אפשר לחיות כל כך הרבה זמן,
ואין דבר כזה מעיינות של שמן תינוקות."
"מצאת פעם מעיין של שמן תינוקות?" אני שואל.
"לא, כי אין."
"אולי לא חיפשת מספיק." אני מחייך ומזמין קינוח.
"בוא נלך הביתה כבר, מלא לי בבטן". היא מחייכת בחזרה.
