לפני 20 שנים. 29 ביולי 2004 בשעה 8:53
יש ימים שבהם עוטפת אותי שלווה, כמו צמר גפן.
אין לי הסבר לזה.
זה נעים, כמו טיפטוף של דבש על הלשון.
Honeylingus
A form of boredom advertised as poetryלפני 20 שנים. 28 ביולי 2004 בשעה 21:16
קיץ. חם.
הפרווה הדובית שכל כך נעימה בחורף הופכת למעיקה בקיץ, ומקשה על
שימור הסבלנות הסטואית המפורסמת. הדוב לא תוכנן לפעול בטמפרטורה
גבוהה משלושים מעלות ובאחוזי לחות גבוהים.
שיעורי בית:
לא. חופש לילדים ולדובים עכשיו.
זמן לשחק בפלייסשן, ולקרוא ספרים עד הבוקר.
בשיעור הבא:
דובים ומין
לפני 20 שנים. 21 ביולי 2004 בשעה 11:58
בניגוד לדיעה הרווחת, דומים הם לא סתם פרימאטים גבוהים.
לדום הממוצע יש מבנה גנטי זהה ב-99.9 אחוז לאנשים רגילים.
מחקר שפורסם בשבוע שעבר במכון לחקר הכאב של הטכניון מוכיח
שאפשר להפריד בין הדום לשוט החביב עליו (או החגורה) בהנתן
התנאים הבאים:
1. הדום ישן.
2. ביטוח החיים מכסה את הניסוי כ"תאונת עבודה".
מחקר נוסף, ממעבדת הטוקסיקולוגיה של MIT שמעבר לים, הוכיח
חד משמעית שדומים, די בדומה לבני תמותה רגילים, נהנים
מסוכריות, טופי, ביגלה וזיתים.
צוות החוקרים ב-MIT ליווה קבוצות של דומים וקבוצות ביקורת בפאב
המקומי ומדד את צריכת המאנצ'יז שלהם. מן המחקר עולה שהבדלי
הצריכה בין הדומים לקבוצת הביקורת היו זניחים מבחינה סטטיסטית,
ושוויסקי קנדי זה סוג של בדיחה שיצאה מכלל שליטה, כמו ה-WWF
ומפלגת הגמלאים.
לסיכום:
פנקו את הדומים שלכן/ם. הם יצורים רגישים, בעלי מודעות והבנה
וגם להם, כמו להומו סאפיאנס רגילים, יש עולם פנימי עשיר.
פנקו, או שתחטפו. :)
לפני 20 שנים. 19 ביולי 2004 בשעה 13:35
לישון עוד חצי שעה.
לעצום עיניים כשהשמפו נשטף.
קפה שחור חזק בבוקר.
לחבק משהו לפני שאני נרדם.
לפני 20 שנים. 16 ביולי 2004 בשעה 23:45
- "טם שירותי דומים והכאבות בע"מ, איך אוכל להכאיב לך?"...
- "אני רוצה דום. יש לכם דומים? בא לי דום!"
- "הגעת למקום הנכון. איזה דום את רוצה?"
- "הכל. מה יש לכם?"
- "יש דום שיבארי, יש דום הצלפות, יש דום סקס-פרוע, יש דום חום-קור,
יש דום מחטים, רק תבחרי..."
- "יש דום למאכל?"
- "ברור. יש מבצע על האורגני."
- "איך זה הולך?"
- "קני דום אורגני, קבלי דומית דו-מינית. הדומית באה עם שוט ודילדו,
ולבחירתך, או קצפת או באט-פלאג."
- "בסדר. תביא את העניין הזה שאמרת עכשיו, הדומית יכולה לבוא עם
סטראפ-און?"
- "בשבילך. אבל זו טובה אישית, ואל תספרי אחרת כולם ירצו."
- "יופי. מתי הם יכולים להיות אצלי, בדיזינגוף שלושים ושתיים קומה 3?"
- "ארבעים וחמש דקות. אם הם מאחרים, תקבלי קופון הנחה לפעם הבאה."
- "תודה, תודה, תודה, הצלת אותי ממוות בחרמנות!"
- "מה תודה? תחכי על ארבע, כלבה!"
לפני 20 שנים. 14 ביולי 2004 בשעה 17:58
דובים לא שואגים, נובחים, מקללים או מקשקשים.
בכל זירת התרחשות, הדוב יהיה שקט בדרך כלל.
כשיש צורך, ינהם הדוב נהמה, ועל כך דובר בפרק ד'.
הסוד לשלוות הדוב הוא זה:
"דע מה חשוב."
חיינו עתירים בחוויות מגוונות, חיוביות יותר וחיוביות פחות.
מעט מאד ממה שאנחנו חווים הוא חשוב.
מעט מאד נזכור בעוד שבוע, מעט מאוד יישאר לנו כעבור
שנה, עוד פחות מזה יישאר איתנו לעשור.
עם התפיסה הזו יישמור הדוב את כל מה שהוא חווה
בפרופורציה המתאימה. הוא יחייך, ישתוק, ידע, ויצפה
את הבאות.
שיעורי בית:
במהלך היום קח לך רגע וחשוב:
"אני חושב. אני נושם. העיניים שלי פקוחות."
המשך לתאר לעצמך מה אתה חווה. למשל:
"אני יושב. אני מסתכל על מצגת. אני חושב שהמציג
משתמש במילה 'בעצם' כבר פעם שלישית באותו
משפט".
או למשל:
"אני שוכב על הגב. אני עוצם את עיניי, אך לא לגמרי.
אני מרגיש אותה זזה עלי. אני מביט בשדיים שלה.
אני מרגיש את הרטיבות שלה על הירכיים שלי."
בשיעור הבא:
דובים בקיץ
לפני 20 שנים. 13 ביולי 2004 בשעה 11:23
פעם תהיה לי דובה קטנה.
לדובה הקטנה שלי יהיה חיוך חמוד, וטפרים לא מזיקים.
היא תרים את היד שלה גבוה כדי להחזיק את
היד שלי כשנלך ביחד ברחוב.
נעבור ליד דוכן של תפוחי זהב, והדובה הפיצפונת
שלי תאמר למוכר "אני רוצה אחד".
מובן שהוא יסכים.
כך נטייל, הידיים שלי מריחות מהתפוז שקילפתי,
והחוטם הדובי המתוק שלה דביק מהמיץ.
לפני 20 שנים. 12 ביולי 2004 בשעה 14:41
היא מחזיקה את הקיר, ידיה גבוהות כמו שהוריתי.
אני יכול לראות את המתח בשרירים שלה. היא
מתוחה כי עומד לכאוב לה, והיא יודעת שהיא
עתידה להתייסר.
אני מביט בישבן שלה ומתכנן את הציור.
פה קו רחב של חגורה, כאן שניים צרים יותר, קצת
למעלה שני סימנים של אצבעות...
את החגורה הרחבה אני אוחז בקצה, מניף ומנחית אותה
חזק במעלה הירכיים שלה.
היא קופצת קצת והשדיים הנהדרים שלה רוטטים.
אני מחזיק בחגורה הצרה בקו האמצע, ממקם
את עצמי נכון, כך שהמכה תשאיר סימן מדוייק
ומצליף שתי מכות מהירות.
"עכשיו לעבודת ידיים" אני חושב לעצמי.
לופת את פלחי העכוז שלה וממולל אותם, מכין את
העור. ידי עולה גבוה, שתי אצבעות בצורת V, האצבעות
נוקשות. אני מכה, חזק, ודוחף את שתי האצבעות
שלי לתוך בשרה הכואב. היא מתפתלת, מנסה
להתרחק מהכאב ולהשאר קרובה לתענוג.
אני צועד לאחור, מעריך את היצירה.
לא בדיוק כמו שתכננתי, אבל עדיין הולם אותה כל כך.
היא עומדת, מתנשמת, עדיין מתוחה למעלה, גבה
מבריק מזיעת כאבים.
מתקרב אליה ומחליק את ידי בין רגליה.
"רטוב פה" אני לוחש לה. היא משתנקת ומנמיכה את
אגנה על אצבעותי.
הינך יפה, מידעלה.
לפני 20 שנים. 10 ביולי 2004 בשעה 1:55
הכף הדובית הממוצעת, גדולה ורחבה, יכולה לגרום הרבה כאב,
כמו גם הרבה עונג. העינוג הבסיסי ביותר שניתן לייצר בעזרת
כף דוב הוא ליטוף. איכותו של ליטוף נמדדת בכף המלטפת, במקום
המלוטף, בתנועת הליטוף ובתזמון.
שיעורי בית:
קרב את כפתך אל העור הרגיש שלה, כמעט לא משנה איפה.
על הפנים מעל העיניים העצומות שלה, מעל השד, קרוב לחלק
הפנימי והעסיסי של הירך. כמעט לא משנה.
קרב את הכף עד שתחוש בחום שנובע מהעור. היא תחוש בחום
כפתך. החלק אותה הלאה, מהפנים אל הצוואר, משד אחד לשד
שני, או במעלה הירך. אל תיגע בעור עדיין.
החזר את הכף הדובית שלך למקום ההתחלה ולאט לאט הנח אותה
על העור. תחילה את קצות האצבעות, אחר כך את כל האצבעות,
אחר את כריות האצבע ולבסוף את כל כף היד.
לאט לאט לאט החלק אותה באותו מסלול מוכר. חוש בעור שלה,
בכל פיסת עור, בכל נקודת חן, בכל שערה מהריסים.
כמו שהנחת את כפתך, לאט לאט, הרם אותה.
הבט בה.
אם היא רוצה שתחזיר את היד לעוד ליטוף, הצלחת.
בשיעור הבא:
שלווה דובית
לפני 20 שנים. 9 ביולי 2004 בשעה 13:52
נהמה איכותית וטובה מתחילה מבפנים. מהות הדוב תשתקף
בנהמה שלו, ודובים מופנמים לא נוהמים הרבה. רק
כשצריך, או כשממש רוצים. נהמה משובחת תבהיר לכל
מי שעומד קרוב כמה אתה מרוצה, או לא מרוצה.
מושאת הנהמה, בשכבה מתחתיך, תשמח לדעת שגרמה
לך אושר עד כדי גירגור עמוק כל כך.
שיעורי בית: כדי שהקול יהיה נמוך יותר, יש להשפיל את הראש,
לקרב את הסנטר לצוואר, אבל לא יותר מדי. שאף אויר וריח.
אם צריך, עצום את עינייך. מהבטן פנימה תן לגירגור להתגלגל
החוצה, עמוק וגרוני. שיתחיל כמו "שלום" ויסתיים כמו
"להתראות". לחישה ונשיפה ארוכה לסיום. אם זו הבעת
עונג, תדע מיד, כי לא תוכל לשלוט בחיוך.
בשיעור הבא:
ליטוף דובי