אתה צועד ברציף ה-Subway. נקישות צעדיך מעידות על קצב קבוע אבל מהורהר.
אני צועדת על אותו רציף - מתקדמת לפס עליה לאט כאילו שלא איכפת לי ליפול ולהיבלע בין המסילות.
בשעה מאוד מאוחרת...
כמעט ואין נפש חיה ברציפים ואפילו ההומלסים הלכו לישון..
רק שאון רכבות המשא נשמע מרחוק (טוב, אין רכבות משא בסאב-וואי אבל נגיד).
אתה - מצוברח! עוד לילה לעלות לדירה השכורה, לאכול לבד ולישון לבד...
אני - מחפשת את עצמי, המומה - לפני כשעה החבר נטש לטובת רומן עם איזה אחת...
ואנחנו מתקדמים, אחד מול השנייה... רכבת אחרונה ... דלתות נפתחות...
אתה - נכנס בדלת אחת
אני - נכנסת בדלת שלידה...
אתה פונה להתיישב בקרון מימינך...
אני פונה להתיישב בקרון משמאלי...
(זה אותו קרון, אגב).
למרות שאתה בתחילת הקרון ואני בסופו (או להיפך, אני בתחילתו ואתה בסופו),
העיניים של שנינו נפגשות!
מחשבה עוברת בך: "איך בא לי פשוט לאחוז אותה, להפשיט אותה.. לאחוז בשדייה ולהכנס בה...
מחשבה עוברת בי: "איך בא לי שיתפוס אותי, יפשיט אותי... יעשה בגופי כרצונו ולהרגיש אותו נכנס בי בחוזקה!
רק שנינו בקרון... מאוחר נורא... חשוך ושנינו לבד..
וזעקות גניחותינו נבלעות בשאון רכבות המסע......
