צעד ראשון

ההצעה שלה הייתה מטורפת מספיק כדי שלא אוכל לסרב לה.
הרגשתי עייפה וחלשה יותר מהרגיל, אבל התלהבתי. התאים לי לא ללכת לעבודה, התאים לי לעשות משהו שאולי יישאר בזכרוני כחוויה מיוחדת. קמתי, התקלחתי, התכוננתי ויצאתי.
כשהגעתי לשם היא הייתה בשיחה שבדיעבד הסתברה להיות השיחה עם האקס.
היא הציעה לי את הידיד שלה שיעסיק אותי בנתיים, והוא היה ממש סבבה, אבל אני לאט לאט איבדתי את סבלנותי ואת ההתלהבות ואת החשק. היה לי קר והרגשתי איך אני לאט לאט נחלשת עוד ועוד...
אחרי חצי שעה של שיחה הנסיכה הופיעה. עשיתי לה פרצוף. "את לא אוהבת אותי יותר?" היא שאלה. "ברור שאוהבת". "את סולחת לי?". לא יכולתי לענות על זה מיד. עדיין כעסתי. "תראה, היא מהססת" אמרה לידיד שלה. אלף פעם "תודה" אלף פעם "סליחה", נפרדה ממנו והוא נסע.
עלינו אליה הביתה, חדר מבולגן, עיני נחתו על ערימה של תמונות ישנות מתקופת הילדות שלה. הססתי קצת, אח"כ ביקשתי רשות והתחלתי לעבור על התמונות...
ופתאום ראיתי את הילדה הקטנה הזאת, המבולבלת, שחשבתי עליה כל הדרך לשם, אותה אחת שממש רוצה לתקן את יחסיה עם אמא שלה, ולא יודעת איך, זאת שמנסה בכל הכוח לשמח את כולם מסביב, ולא תמיד מצליח לה, והיא מתוסכלת, לא מבינה, היא הרי כל כך מתאמצת, באה עם האנרגיות הכי חיוביות שהיא מצליחה לרכז... איך זה שאין לה שיתוף פעולה מלא... וכל פעם מרגישה שהיא נשארת לגמרי לבד...
לא האמנתי ולא רציתי, אבל הבנתי שאני מרגישה רע. שאני חולה. שזה לא הולך לקרות, לא הלילה. ידעתי שהיא מאוכזבת, ידעתי שהיא מבינה, ידעתי שחשוב לה שארגיש טוב וידעתי שהיא אוהבת אותי כי אני אוהבת אותה.

זאת הייתה נבואה שהגשימה את עצמה, יום למחרת נשארתי בבית... חולה...