צעד ראשון

היה טוב לבכות, להוציא החוצה, להבין מה בדיוק קרה שם. הרבה יותר שווה הבכי שבא יחד עם ההבנה לגבי מה שקרה, קצת כמו להתקלח אחרי שממש הזענו, ולא סתם, כי הגיע סוף יום.

"מה יש לך?" משפט אחד, הערה אחת, ואני אבדתי את עצמי שם לגמרי, באותו הרגע. מרוב ההלם בכלל לא הבנתי שזה מה שקרה. פתאום כל החרא שיש לי על עצמי, ובהחלט יש לי ולא מעט, הכל צף פתאום והכה בי. מהרגע הזה, לא מצאתי מנוחה, הכל כאילו התמוטט.
עד שיש מקום שבו אני יכולה לפלוט שטויות ולהרגיש טוב עם זה, ואני אוהבת לפלוט שטויות, זאת אני, זה חלק בלתי נפרד ממני, אז עד שיש מקום כזה, גם שני אני חוטפת? בכלל לא ציפיתי לזה, ההערה הזאת, עם הטון השיפוטי שאני שמעתי בה, באה אלי כל כך בהפתעה. לא הייתי מוכנה. לא ידעתי לשים על זה את האצבע, לא הבנתי מה קורה לי. בשלב מסוים, חיפשתי סיגריה בנרות, ואני כמעט ולא מעשנת שם.
אני כל כך צריכה שיקבלו אותי, בדיוק כפי שאני, כולם! בלי יוצא מן הכלל. וכשזה לא מגיע, כשזה מופר, אני לא יודעת איך להתמודד עם זה, אני מתפרקת...