אהבתי את מי שהיית

עם הזמן הקשר נהיה יותר ויותר שליטה. ועם זאת, יש בו פחות סימני שליטה חיצוניים. אני לא שופטת אנשים שמתנהלים אחרת, אבל לי נראה מגוכח לקרוא לו כל הזמן אדוני ולשים קולר. זה לא קוספליי. זה החיים שלי. שלנו. 

אני מחפשת את ההערכה שלו בכל צעד. אני ניזונה מהפידבק החיובי שלו (והו, אלוהים, איך הוא שונא את המילה הזו). אני לא מסוגלת לכעוס עליו. להפגע - זה כן. עד עמקי נשמתי. להאשים את עצמי על שלא הייתי מספיק טובה כדי לזכות במחמאה ממנו. שאכזבתי אותו.שלא הצלחתי להבהיר את הצרכים והחרדות שלי בצורה ברורה ורציונלית מספיק. אבל לא לכעוס.

היום הייתי הורמונלית וטעונה עד כדי קיצון. וזה פחות או יותר תמצית הקושי בקשר שולט-נשלטת כקשר זוגי. אנחנו הרי לא נפגשים לסשנים קצרים. זו הזוגיות שלנו. מה שאנחנו בונים ביחד. ואני בן אדם בראש ובראשונה, אך נשלטת שלו בכל תא בגופי.

והוא הצליח להרגיע אותי בשיחה קצרה, שאפשר לסכם ב"את צריכה אותי, אני בדרך". וזה היה מדהים. כמה הוא מרגיש אותי, שיכל להגיד את כל הדברים הנכונים,שאפילו לא ידעתי שאני צריכה לשמוע, עד שאמר אותם. ואז הגיע. ונתן לי את המקום לפרוק את הרגש שלי, כדי שאוכל להתמסר בלב שלם. כי אני לא יכולה לקבל את כל מה שיש לו לתת, כשאני כל כך טעונה.

ואז. הו אז היה קסם. אני מרגישה מלאה רק כשהוא ממלא אותי. אני מרגישה ראויה לאהבה רק כשהוא מרוצה ממני. ואני מרגישה משמעותית רק כשהוא נהנה ממני. אני מוכנה תמיד להכיל, מטפורית ולא רק את על מה ומי שהוא, ומה שבחר לחלוק איתי בכל רגע נתון. אבל לא לפני שנתן לי הזדמנות לפרוק.

ועכשי, אני מרגישה את הנשימות הרגועות שלו צמוד אלי, כשהיד החמה שלו מונחת על ישבני (לא לפני ששם לב שהוא התחטב כתוצאה מהאימונים בחדר הכושר,אליו אני הולכת כי הוא מרוצה ממני כשאני עושה את זה) מתחת לשמיכה (מאז שדאג שיותקן בו מזגן, סוף סוף אפשר להתכרבל מתחת לשמיכה), ולא מצליחה להאמין שאני מצליחה לשמור את האושר הזה לידי כבר חצי שנה. 

אני אוהבת אותך על מי שאתה בשבילי, ועל מי שאני אהיה בזכותך.

ואני לא קוראת לו "אדוני". כשאני אומרת "אהובי" משתמע מכך "הבן אדם ששולט בי ומנתב אותי להיות טובה יותר ודואג לי", כי זה מי שאני, וזה הבן אדם שאני צריכה לצידי.

כי כשהשולט טוב, כל שאר הרבדים בחיי גם משתפרים ומקבלים צורה. בזכותו.

כשהיאוש מציף אותי, אני פותחת את הספר הזה.

הספר שהיינו צריכים לקרוא ביחד.

וקוראת בו. ובוכה.

והבכי לא מקל עלי. אך כשאדם זר, שאפילו את שמו איני יודעת, מצליח לפרוט על מיתרי הכאב, הפחד והיאוש שלי, אני מרגישה קצת פחות בודדה. 

כאילו אני לא פגם בייצור, אני פשוט מפס אחר.

התעוררתי באמצע הלילה מחלום בלהות. כנראה כל נושאי השיחה האחרונים איתך התקבצו לחלום אחד, שכמובן ספח את הצדדים הכי נוראיים להסתכל על כל נושא. גם הדברים המקסימים שאמרת התעוותו והופיעו באותו הסיוט.

היינו במסיבה, ואתה חיזרת אחרי מישהי אחרת, כמו שפעם חיזרת אחריי, ואמרת לה את הדברים שאמרת לי, ואפילו קראת לה בשם החיבה שלי. יודעת שאני שם, אבל עבר מספיק זמן בשביל שלא יהיה לך איכפת כי הייתי אמורה להתגבר. רק שלא התגברתי.

***

התעוררתי לשבת אימון. איכשהו יצא שאנחנו תמיד נפרדים בשבת אימון.

אני רוצה לחבק אותך ושתגיד לי שאני היחידה בחייך ואפילו שאני טיפשה ודואג בלי סיבה. 

ובו בזמן אני רוצה להתחפר בשמיכה ולכבות את הטלפון ולחכות שהיום יעבור, כי מחר  כבר אהיה מוגנת, לפחות לשבועיים הקרובים.

פיצוץ.

הלכתי לישון. הוא לא הצטרף. יצאתי אליו לסלון והתיישבתי על פינת הספה.

והוא דיבר ודיבר ודיבר, חלק ממקום מאוד אימפולסיבי וטעון, חלק באמת היה משמעותי, היו אפילו כמה נקודות אור וחיבה במונולוג הזה. ואז צמד מילים שנאמר העיף אותי לתחתית בור החרדות שלי. והפסקתי להקשיב. הוא התכחש לכך שאמר אותן, אגב, בשיחה שניהלנו מאוחר יותר.

הרגיע אותי קצת, צחק עלי עוד קצת, והלכנו למיטה.

חזק, עמוק, על יבש, זה מה שהרגשתי שמגיע לי באותו הרגע. זה מה שעזר לי לסלוח לעצמי. אפילו שמבחינה אובייקטיבית אין על מה, והוא זה שהיה נכה רגשית (ואני בכוונה לא נכנסת כאן לפרטים על נושא המריבה). אבל אני בלילה ספוגת דמעות שיכורה מעט ועטופה בחרדות זו לא אני בערב למחרת רגועה ואחרי שניתחתי הכל בראש.

הוא החזיק את עצמו, ניסה להיות עדין יותר מבדרך כלל, ואני השתוללתי תחתיו מענישה את עצמי על הטעות שלו. ורק כשבלעתי את הזרע שלו, שהיה מתובלן בדם שלי, נרגעתי והצלחתי להרדם

****

בנסיעה בבוקר הנושא חזר ניסיתי לדבר כמו תמיד ולהבהיר את הרגשות שלי, אבל כל הנסיעה עמדו לי דמעות בעיניים. בשלב מסויים נשברתי, ואמרתי שכל כך חסר לי הרוך שלו באותו הרגע.

"אני מרגיש כמו הורה שהילד שלו בוכה ומשתולל בחנות צעצועים, ואסור לתת לו להבין שזו הדרך לקבל את מה שהוא רוצה"

אני עד עכשיו בהלם מהמשפט הזה. איך יכולת לחשוב שהדמעות שלי נועדו ללחוץ עליך? איך יכולת להתעלם מהמצוקה האמיתית שהייתי בה, וזה לא משנה כרגע אם זה בגלל מה שאתה אמרת או בגלל מה שאני הבנתי, ולהפוך את העניין לסשן חינוך, כשאני גם ככה מחזיקה את הדמעות השאריות כוחות הרצון שלי, כי אני יודעת כמה אתה שונא כשאני בוכה. 

הוא עזר לי להעלות את הדברים לדירה של אמא. חיבוק פרידה נטול נשיקה, ואני פתחתי את הדלת. החתול שלי קיבל את פני בגרגור. נפלתי על המיטה של אחותי ובכיתי עד שנרדמתי. ובכיתי עד שהבנתי שלא עשיתי שום דבר רע, למרות איך שגרם לי להרגיש. 

והדמעות שלי הם סימן למצוקה, אמנם, אך לא לחולשה. הן לא שם כדי שתחבק אותי. הן שם כדי שאני לא אחנוק אותך. 

***

שבועיים שלמים לפנינו עד שניפגש שוב. "את אמנם קוץ בתחת, אבל את כבר חסרה לי". 

אני חושבת שיעבור עוד קצת זמן עד שארגיש בחסרונה של הנשיקה שלא היתה היום בבוקר וכשנפרדנו לשלום. אבל אני כבר רגועה ונינוחה. ולא בגלל החינוך המניעתי שלך לדמעות, אלא למרות זאת.

לאחרונה התחילו לצוץ סביבי צללים של הגברים שאהבתי פעם. לך אולי היו הרבה יותר נשים במיטה, אבל אני אהבתי יותר אנשים בחיי, וזה גורם לי להפסיד בתחרות הקטנה שאני מנהלת בראש. 

כבר כמה לילות אני חולמת על דברים שקשורים ישירות או בעקיפין לאקסים שכל כך, כל כך פגעו בי. וכשהתעוררתי מסיוט בלילה הקודם, והתחפרתי בשקע האהוב שלי בין הצוואר שלך לכתף, בזמן שאתה ממלמל משהו לא מרוצה אך עדיין מצמיד אותי חזק יותר אליך, והחלטתי לשנות גישה.לא לפחד מהפגיעה שיכולה לבוא ממך כי עד עכשיו נפגעתי מאחרים, אלא לקחת את כל הדברים החיוביים שלמדתי וחוויתי וצברתי בעבר, ולהרעיף עליך. אולי, אם אתה תוכל להינות מהעבר שלי, גם אני אלמד לקבל אותו עם הזמן.

וכך התעוררתי הבוקר והכנתי את השקשוקה שהאקס האחרון היה מכין כשהייתי מגיעה לבית הוריו, לראשונה מאז הפרידה לפני יותר משנה. בלב שלי היה סלט של נקמנות עם השלמה. כאילו לא רק שלא הצליח למנוע ממני לבנות מערכת יחסים בריאה ולהרגיש אהובה ומאושרת, אלא גם סיפק לי כלים לפנק אותך במחוות קטנות.

ואז בזמן שהיית בסלון חיפשתי בארון שלך משהו נוח ללבוש על עצמי, ומצאתי חולצת וואקן ובוקסר משוחרר וארוך (ולא מהסוג הצמוד שאתה לובש בדרך כלל), ומרוצה מהמציאה מיד זרקתי את זה על עצמי. כשיצאתי מהחדר הסתכלת עלי וצחקת

"היי, זה הבוקסר שקיבלתי מהאקסית"

כל הסרט הרגשתי רע על שאני לא הארלי, ולא קרובה אפילו להארלי. המינית, העוצמתית, הבטוחה בעצמה, והמשוייכת ככ חזק.

האהבה האבסולוטית שלה לג'וקר מוצגת ככ יפה בסרט. בהתמסרות שלה אליו, האמון המוחלט שהיא נותנת בו, שאני כבר כנראה לא אוכל לתת בבן אדם.

אני תמיד אשווה את עצמי לאחרות, תמיד רצפה שיעזוב, שימאס וימצה אותי.

אולי גם אני צריכה קשר מתעלל, כדי שיהיה לי ערך

אני חושבת שזה לראשונה מאז שגיליתי את הצד הזה בי.

אני לא רוצה להשלט. אפילו לא אקטים וניליים שמסמלים איזושהי התמסרות או נתינה מצידי, כמו מין אורלי, לא עושים לי חשק עכשיו. אם היית פה והיית פוקד עלי לרדת לך, זו היתה הפעם הראשונה שהייתי מסרבת לך.

כנראה כי בתקופה האחרונה נחשפתי ליותר מדי תכנים במדיה הפופולריות על "אישה טובה צריכה" "אישה צריכה לעשות" "נשים טובות רק לזה" etc, ובהעדר כל פידבק חיובי אחר, ממך ביו היתר, אני מרגישה שאם היה מתבצע עכשיו, כל אקט של שליטה היה מקטין אותי ומוריד מערכי. לא רוצה להשלט. 

מה הטעם לישון לבד אם אי אפשר לישון בעירום?

מה הטעם לישון בעירום, כשכל לילה אני נרדמת לבד?

אני יושבת עליו, האיבר שלו ממלא אותי, מחזיקה עם הרגליים כדי לא להתיישב עד הסוף. נותנת לעצמי להתרגל לתחושת המלאות הזו.  מתחילה לזוז למעלה למטה, קצת מותחת את עצמי, אבל לא עד כאב. מלטפת את פניו. הוא כל כך יפה, עם השיער הפזור על הכרית עם הציפית האדומה.

"הרוקט שלך קרוב?" הוא שואל

"אתה רוצה שאביא אותו?"

"אני רוצה שתהני"

"אני הכי נהינת כשאתה משתמש בי"

היד שעד עכשיו ליטפה לי את הגב מתהדקת על גרוני. עם היד השנייה הוא תופס לי את המותן ומוריד בתנופה כך שכולו ממלא אותי ואני נמתחת עליו. הייתי פולטת זעקת כאב, לו רק אויר היה יכול לצאת מהריאות שלי. העולם משנה צבע

"השתכנעתי"

בתכלס, אם היה לי מעט כבוד עצמי או אגו מולך, לא היינו מנהלים את השיחה הזאת. אני לא יודעת למי מאיתנו יש יותר מזל שכן דיברנו על זה והגענו לשם.

אתה שוכב עכשיו לידי, וקצת נוחר אפילו :D, אימפולסיבי מבולבל ואנוכי, אבל כל כך, כל כך אהוב. 

ועכשיו אני אדחף לכרבול מתחת לזרוע שלו. ואני לא יודעת מי מאיתנו יותר דרמה קווין ויותר טיפש, אבל כל עוד המצעים שלי סופגים את הריח שלך זה לא באמת משנה.

אני אהיה עבורך מה שתרצה, באיזה מינון שתרצה, ומתי שתרצה. כל עוד תרצה אותי בחיים שלך, אני אתפוס איזה תפקיד שתראה לנכון.