אהבתי את מי שהיית

#יש לך ריח של טסטסטרון

#המבט המרוכז שיש לך בעיניים כשאתה פותח קוד

#הצורה שבה אתה מחזיק סכין במטבח

#החיבוק שלך לפני שאני נרדמת

#המבט שלך עלי כשאנחנו נפגשים

#המבט שלך עלי כשאתה מכאיב לי

#אתה זוכר מה אני אוהבת

#הטון שלך כשאני מציקה

#הרוך שמתפשט על הפנים שלך כשאתה סוף סוף מפנה אלי מבט,  ורואה את עיניי הכלבלב שלי

#השלמת עם הצדדים החלשים שלי ואתה לא מנסה לשבור אותי כדי לתקן אותם

#אתה דוחף אותי להצליח וכן להשתפר כל יום

#כשאתה מרים יד לסטירה ובסוף יוצא ליטוף

#כשאתה מחליט להיות עדין ובאמצע משנה את דעתך

#ההודעה עם הבדיחה שאני מקבלת שניה אחרי שהחלטתי ביני לבין עצמי שאתה לא אוהב אותי יותר

#כל יום יותר קל לי להאמין שאתה כן. 

ווטסאפ, אחרי שאני מתמרמרת על היציאות של עצמי

אני: עלק יד שניה מרופא,  עלק טסט לשנה. 

הוא:עלק קלומטראז נמוך

אני: פעם הבאה תדע לקחת חדשה מהניילונים.  שלא תראה אצלך מוסך שנתיים

הוא: אל תדאגי,  אני אגיע והוכיח לך שעוד נשאר לך ניילונים. 

***

אחרי הזיון בבוקר ירד לי קצת דם.  איזה כיף שאדוני צדק,  ועוד נשארו לי ניילונים.  טוב,  אובוויאסלי כבר לא :)

כתבתי,  ואני אמשיך לכתוב את זה כאן,  ולהגיד לך את זה בכל פגישה,  ולהתעורר עם המחשבה הזו כל בוקר. 

אתה הגבר הכי יפה שראיתי. כזה שטחי. אתה היית הגבר הכי יפה שראיתי כשכתבת לי בפייסבוק,  והשיחה לא זרמה,  אבל עניתי לך כי עיינתי לך בתמונות ואני כזו שטחית לפעמים. 

וכשנכנסת לחדר במסיבה שלו,  היית הגבר הכי יפה שראיתי בחיים שלי,  ולא הצלחתי להוריד ממך את המבט. וכשהבנתי שהערב נגמר באתי בצעד נואש ובאתי לנמנם איתך. 

וכשהסעת אותי הביתה,  ויצאנו עם הכלבה שלי לאור הזריחה יצאת מהקיוסק שנפתח לפנות בוקר עם משקה אנרגיה,  והשמש שיחקה לך בשיער,  וזה נראה כאילו יש לך הילה,  וזה היה מחזה מרהיב.  והבטחתי לעצמי שאני העשה כל מה שצריך כדי לשכב איתך,  מעניין איך זה לשכב עם הגבר הכי חתיך בחיים שלך. 

ולפעמים אתה מחזיק ברצועה של הכלבה שלי,  או ישן על הכרית שלי,  ואני לא מצליחה להוריד ממך את המבט,  אתה כל כך,  כל כך יפה! 

והיום התגעגעתי אליך כל כך שעברתי על כל התמונות שלך בפייסבוק.  אחת אחת. מאלה שאני מככבת בהן לאלה עם המיטולוגית. הלב שלי החסיר פעימה כל תמונה. ועדיין,  רק אני יודעת סוד קטן קטן. 

אתה אפילו יותר יפה מבתמונות האלה.  בהרבה.  ויותר יפה ממה שראיתי אותך באותה המסיבה,  ובבוקר שאחרי,  וכשרכנת מעלי לראשונה והשיער שלך הפריד ביני לבין העולם כמו וילון, כשעוד לא ידעתי שבקרוב זו לא תהיה מטאפורה ואתה תעמוד ביני לבין העולם החיצוני בכל רגע שאהיה צריכה אותך. 

לא,  אני יודעת שהזווית הבאמת טובה שלך,  זה מבט מלמטה. ואף תמונה לא תצליח להעביר את זה.  ואף אישה יותר לא תזכה לראות את זה,  לפחות בזמן הקרוב.  הבעת הפנים המרוכזת-משועשעת שלך כשאתה דוחף לי את הרגל לפה נראת עליך יותר מחמיא ממה שאי פעם יראה עלי איפור.  הדמות שלך מבעד לדמעות ומסקרה מרוחה כשאתה סוטר לי עושה עבודת ריטוש מקצועית יותר ממה שאפשר לראות בירחוני אופנה. 

וברגעים האלה אתה נראה לא פחות מאל.  ואני הנביאה שלך.  ואני המקדש שלך.  ואני הקורבן שלך. 

סוגדת ואוהבת יותר ממה שגוף אנושי מסוגל להכיל

3>

ועכשיו הוא ביקש להמנע מאוננות.  ועבורי זה מבחן אמיתי.  כי אני יודעת שאתחיל לרייר מכל חור פונקציונלי שלי מהרגע שיעבור בפתח הבית.  

אבל הוא אדוני והוא אמר לעשות ככה ואני הכלבה שלו מבחירה ומרצון, ואין כאן מקום למשחקים ברמת בית ספר יסודי. 

אבל אלוהיייים,  כמה שזה יהיה קשה :(

אדוני,  אני מתגעגעת בוא אלי כבר

הקראש הראשון שלי החמיא לי על שרשרת אדומה שקניתי באילת.  לבשתי אותה בלי הפסקה עד שנפלה האבן,  הרבה אחרי שנותק הקשר. כשהייתי הולכת למקלחת בסוף היום הייתי מורידה את השרשרת ונזכרת בערב הנחמד של הדייט שהתחיל וסיים את הרומן הסוער שלנו.

החבר הראשון שלי הביא לי צמיד.  כל פעם שהייתי מסתכלת על היד,  הייתי רואה את החרוזים הכחולים שהיו כנראה הדבר האחרון שהייתי מסתכלת עליו אם הייתי בוחרת תכשיט בעצמי ומחייכת לי במחשבה על כך שהוא זכר אותי. הגבר הראשון שחשבתי שאהבתי, ואולי באמת אהבתי, כל כך הרבה שנים עברו... 

השארתי את הצמיד על השולחן של הבא אחריו כאילו בטעות,  בערב האחרון שבילינו יחד.  הוא בכה,  אני בכיתי,  היינו מאוהבים עד מעל הראש והוא שיקר לי, והביא לי כמתנת פרידה טבעת שענדתי בלי הפסקה שנה שלמה אחרי זה.  שנה שלמה שבה לא יכולתי להשתחרר מהמחשבות על מי שחשבתי שהוא,  על הנסיבות האכזריות שהפרידו בינינו.  כשהחלטתי לשחרר את עצמי ממנו והורדתי את הטבעת נשאר מתחתיה סימן ירוק שהחזיק עוד חודש.  

הבא אחריו...  חסר קשר אסוציאטיבי. אהבתי אותו מאוד,  הרבה יותר ממה שמגיע לו,  והרבה דברים שקרו בחיים שלו קרו איתו,  המעבר מבית ההורים,  החתול, הכלבה,  אובדן סופי של אמונה בגברים.. אבל הדבר היחידי שגורם לי להזכר בו בהקשר מסויים זה כששואלים מה פשר השם של הכלבה שלי,  ואני עונה "אקס שלי רשם אותה ככה במזכירות של הוטרינר בזמן שאני עזרתי לוטרינר לבדוק אותה.  זבל". לכלבה המושלמת שלי יש שם מטופש שאני שונאת. 

ואז הגיע השולט הראשון שלי. הגבר הראשון שהכה בי עם שוט.  ובאופן אירוני הגבר הראשון שנפגע ממני. מעולם לא היינו בזוגיות,  ועם זאת הוא ברשימה.  הוא הביא לי את הקולר הראשון שלי, שאני שומרת עדיין בקופסא שבנה בעצמו.  הוא עולה בהקשרים רבים,  אבל אני בעיקר נהינת להזכר בו ביוזמתי. אני רוצה להאמין שיחזור לחיי כחבר אהוב וקרוב, וחוזרת לבד לדפדף בזכרונות שלי איתו,  שלא מוכתמים בשום חרטה,  מצידי לפחות. 

ויש אותך.  אתה בנית לי כל רהיט שני בדירה.  סידרת את כולה.  אתה ממלא את המקרר.  חיברת את מכונת הכביסה,  תלית את הקישוטים על הקיר,  את האהיל בחדר השינה.  אתה קנית לי כזה מכסה למקלחון כדי שאני לא אנקע את הרגל,  ובנית מגירה נוחה לארון המטבח ומתלה נוח לארון בחדר השינה.  מקום המגורים שלי הוא המקדש  לגבריות שלך, העוצמה שלך ולדאגה שלך כלפיי. אבל זה לא העיקר.  

כשאני מתאפרת בבוקר,  ומדהים אפילו יותר - מסירה איפור בערב - אני חושבת שאני נורא יפה.  אני מחייכת למראה,  קורצת לעצמי,  נשארת עוד חצי דקה להתבונן באישה המהממת שם בצד השני,  מתקשה להאמין שזו ההשתקפות שלי עצמי.  ואז המחשבה הבאה שלי היא "כמה טוב שפגשתי את אהובי שלימד אותי לראות את זה". 

ואז עוד אלפי דברים קטנים גורמים לי להזכר בך במהלך היום ולחייך.  אבל זה-זה,  הקשר האסוציאטיבי הכי חזק שאי פעם היה לי לבן אדם. אתה קשור להערכה העצמית שלי.  ובגלל זה שום דבר שאני העשה בשבילך אי פעם לא יספיק כדי לכסות את החוב העצום הזה אליך.  רק אולי אולי אולי אם גם אתה קורץ לעצמך במראה ורואה את מה שאני רואה - את הגבר הכי יפה ביקום כולו. 

http://s008.radikal.ru/i304/1605/95/fbb941dc115f.jpg

יכול להראות שהקשר שלנו נורא טעון וכבד,  אבל בתכלס לרוב זה ככה.  

אני רוצה במבט לאחור. כשאני העבור על הבלוג בעוד שנה מהיום ואפילו יותר, לזכור שכל השחור והאופל והכאב והחרדות מתרחשים בראש שלי.  במציאות זה שירי אהבה והודעות נוטפות סוכר על כמה זה נכון ואמיתי ונשיקות בטיול עם הכלבה לאור ירח ותמונות מצחיקות שאנחנו שולחים אחד לשניה והרבה מאוד מזה - קלילות ודברים שמתחילים כבדיחה ובסוף יוצאים לפועל. 

מבטיחה לצלם ולהעלות את המדליה או הגביע,  במידה ואמצא איפה מדפיסים

הרבה כותבות כאן על המלחמות שלהן באגו. אני לפעמים מקנאה בהן.  אולי אגו זה דווקא בריא. מדי פעם.  גם ביחסי שליטה. 

לי אין אגו.  כל עוד אני יודעת שאני היחידה בלב שלך, היחידה במיטה שלך,  והיחידה לרגליך,  אני מוכנה לרדת נמוך כבקשתך.  נמוך יותר ממה שתבקש, נמוך יותר ממה שתעלה בדעתך.  אני אוהבת אותך כגבר ובן זוג, יותר ממה שאתה יכול לדמיין. במקביל אני אוהבת אותך כמו שכלב אוהב את הבעלים שלו.  ובמקביל אני גם אוהבת את הזין שלך.  כן,  בנפרד. אבל בו בזמן.

ואולי חוסר האגו שלי זו הבעיה. 

* * *

אני מתחת לשולחן,  מלקקת לו את הביצים,  הוא במחשב. 

-להביא לאדוני כוס קולה? 

-לחבר שלך אולי?  לאהוב שלך? 

-מאמי רוצה כוס קולה? 

-אני אשמח,  תודה.

* * * 

אני בת 17, פרידה טריה מהאהבה הראשונה. שנה וחצי של קשר זה נצח בגיל הזה. שותה את עצמי למוות,  בוכה עד הקאה,  הידיד הכי טוב יושב לידי בגינת השעשועים מתחת לבית ההורים עם הספקה טריה של וויסקי זול ותפוזים.  לא מיץ,  תפוזים.  משום מה הזיכרון תפס את זה. 

-אבל איך הוא יכל?  למה הוא עשה את זה? כל כך אהבנו!  מה חסר לו? 

-את מבינה יקירתי,  היחס שלך משול לחבילת בונבוניירות.  אנשים צריכים לנסות לזכות ממך בסוכריה אחת כל פעם,  ואז יעריכו אותה.  את,  לעומת זאת רודפת אחריהם עם כל החבילה,  דוחפת לפה בכוח עם המילים "תוכל אתה צריך את זה זה טעים", ואז מתפלאת שהם מקבלים בחילה. 

כן יקירי,  אתה צודק,  צודק עד אינסוף.  ניסיתי להיות אחרת,  אני מנסה כל פעם,  אני יודעת שזה לא בריא, ואני יותר מדי פעמים ראיתי אנשים יקרים לי הופכים למפלצות אגו אינטרסנטים ואנוכיים כלפיי, כתוצאה מהיחס שלי.  אבל היום הבנתי שאני לא יכולה אחרת,  לא יכולה להעמיד פנים.  אני לא פאם פטאל ולעולם לא אהיה.  וכל פעם אני מקווה שהפעם,  הפעם התברכתי באדם עם קיבולת אינסופית למתוק,  ואני לא רואה את זה בגלל החרדות ורגשות הנחיתות שלי.  

* * *

ולנושא שממנו התחלתי.  אני אוהבת להעניק את כולי,  בלי להשאיר פירור,  ולראות שאתה מקבל את ההתמסרות שלי באהבה ומודה לי עליה. אני אוהבת את זה שאתה מכבד את הגבולות שלי,  דואג להרגשה שלי. 

אבל אולי,  רק אולי, קצת, לפעמים וממש לא כדרך קבע,  אני רוצה שלא תקבל,  אלא תיקח.  אין לי מספיק אגו בשביל לא להעניק לך באהבה, אבל אני יכולה להעמיד פנים שיש לי,  ואז אני רוצה שתיקח,  בכוחניות אנוכית,  ובכך תראה לי שאתה צריך אותי שם,  למטה. שכל זה בשבילך,  ולא רק בשבילי.  שאתה לא חונק רפלקס הקאה אבל זורם כי תה כזה נשמה מתחשב, אלא צמא למהות המזוכיסטית והשפוטה שלי, משתוקק לה כמו שאני משתוקקת למסור אותה לידיך. 

ואז,  כשאני אדע את זה לא רק מהמילים שלך,  אלא ארגיש את זה על בשרי הבוער, בגרוני השרוט,  בלחיי המלוחות,  אני אוכל להשתיק את הקול בראש שממשיך ללחוש שמאסת בי,  ולהתמסר לך כולי,  שוב.  עד הפעם הבאה. 

אבל אני מפחדת שאם לא אתן, אתה לא תיקח,  ואז אדע כבר בוודאות שאתה לא צריך ומאסת. והידיעה הזו תשמיד אותי

כמו שלא תתחיל לסטור לי במהלך התנהלות שגרתית בלי הכנה מוקדמת,  ככה אל תצחק על החולשות שלי כשאני על הברכיים מולך עם השטות המגוכחת הזו על הרגל שקניתי כי זה חמוד ממש.

בעצם,  אפילו אם אי פעם יראה לך לגיטימי להתחיל לסטור לי באמצע התנהלות שגרתית ונילית,  עדיין אל תעיז לעולם לצחוק עלי ועל דברים שיכולים להציק לי בזמן סשן. אף פעם.  לעולם.

אלא אם נמאס לך מההתמסרות שלי ואתה רוצה משחקי שליטה ברמת הדאנג'ן.  

זהו. 

איך הצלחתי להדחיק את זה באותו הערב? למה לעזזל זה עלה היום? וכמה טראומטי זה היה באותו הרגע שאשקרה הדחקתי את זה עד שטריגר שטותי לא הקפיץ לי את החוויה הנוראית הזו.  אין לך מושג מה זה להיות בצד שלי,  כמה המקום הזה מרגיש טוב ועוטף,  וכמה אני פגיעה באותו הרגע.  

חבל שזה עלה רטרואקטיבית ולא באותו הרגע.  אולי אם היית רואה איך אני מתפרקת עכשיו,  כמעט חודש אחרי, לבד,  הייתי יכולה להיות בטוחה שהמחזה חרוט בזכרונך ויעמוד מול עיניך כל פעם שתפתח את הפה להגיד משהו. 

וזה כזו שטות בסך הכל שאני מתביישת בעצמי וברגשות שלי ובחולשה הזו מולך.  זה מוציא אותי כזו נקבה גנרית ורגשנית. 

רק שהפעם זה לא קטע של נקבות,  זה קטע של נשלטות,  מה שהופך את זה לקצת יותר רציני והרבה יותר פוגע

בתחנת הרכבת יש מכונת שתיה,  אתה מכניס לתוכה מטבע ומקבל פחית. ואם הכנסת מטבע ולא קיבלת פחית אז המכונה מקולקלת.

הרבה שנים התייחסתי ככה לבני אדם.  נתתי מעצמי, ואם לא קיבלתי רגש בתמורה הסקתי שהאדם מקולקל. 

אבל אנשים הם לא מכונות רגש,  ומטבעות נתינה זה לא מה שמניע אותם.  ואנשים יעריכו את ההשקעה שלך רק אם הם כבר אוהבים אותך מראש, וזה ממש מסבך את כל העניין. 

תשוקה שהתעוררה בי איתך,  ומעולם לא באה לידי ביטוי עם אף אחד לפניך,  זו התשוקה למצוץ. 

תמיד הייתי מעניקה מין אוראלי ברצון,  תמיד הייתי מצליחה להוציא תגובות מתפעלות, ומבחינתי זה היה משיג את המטרה. 

עכשיו,  אני עדיין צריכה את התגובות החיוביות.  כמובן שעם הזמן הפליאה פינתה את מקומה לשביעות רצון.  אבל אני כבר לא נמשכת למטה בשביל התגובות.  אני חושקת בזין שלך בפה שלי.  כל הזמן.  בצורה לא הגיונית וגובלת בטירוף,  אני רק רוצה להתאבד על הזין שלך בכל רגע נתון. 

אתה כבר מתייחס לזה כמטרד.  כמה אפשר? ואני מבינה ומנסה להחזיק את עצמי בזמן שאתה משחק במחשב,  בזמן שאנחנו רואים סרט,  בזמן שאתה ישן...  בזמן שאתה ישן זה הכי קשה,  כי פעם אהבת שאני מעירה אותך ככה ועכשיו מאסת בי ובפה המרייר שלי מתלבש עליך מתוך שינה. אז אני מתאפקת בשאריות כוח הרצון הפצפון שלי,  מנסה להזכיר לעצמי שזה אמור להיות בשבילך,  לא בשבילי. 

ואז אתה מתמתח ואומר "נשאר לי מעט מאוד זמן, בואי אלי" ולמרות שאני צמודה אליך אני ישר מבינה מה הכוונה,  זוחלת מתחת לשמיכה וסוף סוף מכניסה לפה את הזין המיוחל.  אני צריכה למצוץ כל הזמן,  כמו עלוקה,  רק במקום דם אני שותה זרע. 

איזה מזל שפגשתי אותך,  ואיפשרת לכל הסטיות המוסתרות שלי לצאת לאויר העולם. אני עוד אתחיל להאמין שאני ראויה ליחס שאני מקבלת ממך. מי מאיתנו יהיה הראשון להפוך למפלצת אגו?