אהבתי את מי שהיית

התכרבלנו מחובקים,  אני כבר התחלתי להרדם,  כשלפתע הרגשתי את הזין שלו נעמד כמו חייל במסדר ומתחכך לי בין הרגליים. 

דקות ספורות אחרי כבר התאבדתי עליו במציצה עמוקה,  והוא אמר שאף אחת מעולם לא הצליחה לענג אותו כמוני ולמרות שכבר שמעתימאת זה תמיד כיף לי לשמוע את זה שוב.  אני זונה גאה,  וצריכה את הפידבק החיובי הזה. 

הוא משך אותי מהשיער אליו,  ונצמדתי אליו עם החזה,  הוא ניסה לחדור מלמטה והרגיש שאני יבשה כמו מדבר סהרה.  

"אני אהיה כלבה טובה ואתמודד" לחשתי,  אבל הוא סרב. אחרי שניסיון לגרות אותי במשחק מקדים ונילי לא צלח (מיות לציין שפסיכולוגית חשקתי בו כמו תמיד,  הגוף פשוט לא הספיק להגיב משום מה) הוא נשכב על הגב וסרב אפילו לנסיונות שלי למצוץ לו עוד קצת.  הוא חיבק אותי ואמר שהכל בסדר,  קורה,  אין לי מה להרגיש רע.  הרגשתי כמו גבר עם בעיות פוטנציה! 

ובכל זאת,  משעשע אותי שהגבר היחידי (!!!!) בחיי שמסרב לזיין אותי על יבש הוא הבן אדם שמשתין לי בפה ומעיף לי סטירה כברכת שלום.  למרות הכל,  התברכתי בשולט המתחשב ביקום, הרבה יותר מכל גבר ונילי שהיה לי

אני אוהבת לשבור את הגבולות שלי בשבילך.  לא שאתה שובר אותם - אני יודעת שלעולם לא תעשה את זה - אלא בעצמי. 

אני נראת באותם הרגעים הכי מגוכחת ומעוררת רחמים.  אני לא יודעת איך אתה מצליח להמשיך ולא לעטוף ברוך את הפשוש המסכן שאני.  אני מתחננת להפסקה קצרה,  להתרענן טיפה,  אני מנסה לשדר בדיבור שלי שכבר יצאתי מהמוד,  אבל אתה מצליח להתמודד איתי וממשיך לק את מה שכבר הבטחתי לתת לך.  

העובדה שאין לי מילת ביטחון וסיכמנו שבשלב הזה כשאני מבקשת להפסיק אתה מפסיק מיד, ולמרות זאת לא הפסקת הפעם  מעצימה את החוויה.  אני התחננתי להפוגה,  אתה ממשיך,  ואני צריכה לסמוך על היכולת שלך לקרוא אותי ולדעת מתי *באמת* צריך להפסיק. אני אמורה למות מפחד,  במקום זאת אני מתמלאת אהבה אינסופית, כי אתה יודע שאם תכנע ותפסיק אני אשנא את עצמי על החולשה הרגעית. 

אחרי שאנחנו מסיימים מקלחת ואני יושבת עטופה בשמיכות על הכיסא היחידי בבית,  ואתה מתמקם לרגליי כי אין מקום אחר,  עדיין מורגשים יחסי הכוחות האמיתיים בחדר.  אתה החזק והדואג מיקמת אותי במקום הנוח כי אני צריכה אותו עכשיו.  אתה אומר שאם זה בא בכוח וכזה מאמץ,  אני לא חייבת. 

ואני עניתי לך שבדיוק בגלל שזה עולה לי כל כך הרבה מאמץ אני רוצה ומתעקשת להמשיך ולנסות.  כי רק ככה אני מרגישה שאני נותנת מעצמי משהו שווה ערך לכל הכוח שאתה נותן לי,  התמיכה, הביטחון,  הנסיעות הארוכות שאתה היחידי שעושה מדי שבוע כדי לראות אותי,  העובדה שהלב שלי עוד מסוגל להכיל מישהו,  העובדה שלראשונה מזה זמן רב אני מאמינה שאני אהובה.  

אני מפחד מהיום שבו התשוקה שלך תהפוך לתשוקה שלי,  ואני אהנה ממנה,  ושוב לא יהיה לי מה להעניק לך, ושוב אני ארגיש טפיל ולא שווה מספיק ולא ראויה ליכס הנסיכותי שאתה נותן לי,  ולא מפסיק גם כשאני שרועה לרגליך 

כשאתה לידי אני יודעת שאני האישה האהובה בעולם. וכשאתה רחוק ואני לא רואה את המבט שלך ורק זוכרת איזה אוצר אתה, אני מתה מפחד שתראה את כל הנשים היפות והמוצלחות שמקיפות אותך ולא תבין מה אתה עושה איתי. 

אתמול היה אחד הלילות שהכי נהנתי בהם בחיים,  איתך. היה לי כיף והייתי יפה. והרגשתי יפה,  והאמנתי שאני האישה הכי יפה במקום, יושבת בחיבוק עם הגבר הכי יפה בעולם.

והבוקר כהרגלי איך שהתעוררתי ירדתי למטה, מתחת לשמיכה,  ואתה נתת לי להינות קצת מהזין המדהים שלך בפה שלי ואז אמרת שאני מציקה ואתה רוצה לישון והסתובבת אלי עם הגב,  וזה מצחיק כמה פינקתי אותך.  אני גאה בעצמי. 

ואני מאושרת כרגע יותר ממה שחשבתי שאני מסוגלת,  כשאתה צמוד אלי ואני מרגישה את הנשימות הנינוחות שלך.  אבל עוד שלוש שעות אתה שוב תהיה רחוק - לא לזמן רב אמנם - ואני שוב אתחיל עם רגשות הנחיטות,  וזה מציק לך והכי לא מגיע לך בעולם. 

מצד שני אתה גבר שיכול לסרב למציצת בוקר בידיעה שהיא תחזור בשעה שתגיד כמו שעון מעורר.  אז תתמודד עם זה שעדיין קשה לי להאמין שהדבר החלומי שאתה בכלל מודע לקיומי. 

אתה הראשון שגרם לי לבכות מזה שנים.  

כנערה הייתי בכיינית איומה. בכיתי מכל דבר.  אני מאוד רגישה וסנטיממטלית.  עם השנים למדתי לבכות רק כשאני לבד עם עצמי.  לאגור את העלבון וההשפלה ולשחרר במקום בטוח.  לא הצלחתי להפוך לקשוחה,  אבל גידלתי שריון מספיק עבה בשביל להתמודד עם עולמם הפוליטקלי קורקט של המבוגרים.  השריון התעבה כל כך,  שכל הנגטיביות לא רק נכנסה פנימה, אלא גם לא הצליחה לצאת החוצה.  לא בכיתי כשחתכתי לעצמי את הרגליים במקום נסתר,  לא בכיתי כשנגמר הקשר הכי ארוך בחיי,  לא בכיתי כשהבנתי שאין לי למי להתקשר שיבוא לעודד אותי כי אני לגמרי לבד בעולם.  לא בכיתי כשהידקתי את החבל סביב הצוואר וקפצתי. 

ואז הכרתי אותך,  והוצאנו את הכלבה שלי שעה בפארק בבוקר כשהקפצת אותי הביתה,  ולא הפסקתי לחפור,  ואז נשיקה מגושמת,  ואז למחרת כתבת לי ואני קיפצתי ורקדתי כמו ילדה,  וקבענו להיפגש והתכתבנו בלי הפסקה.  ואז משהו שאמרתי גרם לך לחשוב שיש לי קשר טעון רגשית עם אחר, ואתה אמרת שאתה לא רוצה להכנס לזה.   האמת?  די צדקת. למרות שדאגתי להכחיש את זה גם מול אותו הגבר וגם מול עצמי.  הכרנו קרוב לשבוע, נפגשנו פעם אחת,  היו לי שני גברים נחשקים ואיכותיים במיוחד במרחק שיחת טלפון מזיון חלומי (או מה שהחשבתי לזיון חלומי עד שגרמת לי לייבב ולהתפתל על הזין שלך). והתחלתי לבכות.  זה הפתיע אותי כל כך,  שהבכי התגבר.  פשוט... הצורה שבה דיברת איתי,  המילים המדוייקות בהן השתמשת, הנשיקה המגושמת שאיתה נפרדנו לשלום באותו הבוקר לא עזבה אותי. והמחשבה שכאן זה יגמר,  בלי להתחיל אפילו היתה יותר בלתי נסבלת עבורי משום מה,  מאשר סיום של קשר משמעותי בן 4 שנים.  הפחד לאבד את הסיכוי שלי איתך לפני חודשיים פרץ את המחסומים שהצבתי שנים רבות, שלא נפרצו באותו הערב בו ניסיתי לשים קץ לחיי.  לפני 5 שנים בדיוק,  אגב.  

אבל דברים הסתדרו,  ואחרי יומיים עמדת בפתח ביתי. 

*

*

*

ואתמול עמדתי על הברכיים מולך, הראש קבור בשקע שבין הצוואר לכתף,  שנועד לספוג את החולשות שלי,  ועם עיניים מלאות דמעות התחננתי שלעולם לא תחסוך ממני את האפשרות לענג אותך בכל דרך שתראה נכונה מתוך חשש מהתגובה שלי,  התחננתי שתיתן לי להתגשם דרך הסיפוק שלך,  ולבנות את הביטחון שלי יש מאין מהמבטים שלך בזמן שאנחנו שוברים עוד מחסום יחד.  

החזקתי את עצמי מלבכות באותו הרגע,  והיה לי קשה כמו שלא זכור לי שהיה לי קשה מגיל 14 בערך. 

ואתמול פחדתי לא להיות שירותית מספיק מולך יותר,  מאשר פחדתי כל חיי לפני חמש שנים. 

וזה קיצוני ואובססיבי נורא.  אבל אני לא יכולה לאהוב אחרת.  

הלוואי והיית מגיע לחיי לפני כמה שנים.  אתה הנפש התאומה שלי,  כל מה שטוב בגבר. אני רגילה לתת מעצמי את כל כולי בלי להשאיר פירור,  אבל לראשונה אני לא נשארת מרוקנת,  להפך,  אני מקבלת כל כך יותר ממה שאני נותנת, ואפילו שאני לא ממלאת את העולם שלך כמו שאתה ממלא את שלי - אני מרגישה מוצפת באהבה ודאגה הרבה יותר ממה שאני מסוגלת להכיל,  אני מרגישה שאני לא עושה שום דבר כדי לזכות ביחס הנפלא הזה,  אבל אני בעצם משקיעה כל מה שיש בי מכל בחינה אפשרית.  כל התון שלי לא שווה ערך למה שאתה מרעיף עלי.  או לפחות כך אני מרגישה. 

אני מרגישה כמו נסיכה קטנה.  אפילו כשאני כורעת לרצפה ומנשקת לך את בהונות, אני עדיין גבוהה יותר מבכל זוגיות קודמת שהייתי בה. 

אבל היום אני כל כך דפוקה. כל כך התרגלתי שלא מגיע לי, שאני הברווזון המכוער,  שאני סוג ב' שאני באמת מאמינה בזה.  ועצוב לך שככה אני מרגישה. ואם בחרת בי אני צריכה לכבד את הבחירה שלך ולהאמין שאני שווה משהו. 

אם היית נכנס לחיי לפני כמה שנים היינו יכולים להיות מאושרים ביחד.  היום אתה גורם לי לחרדות,  ואני לך לכאב ראש עם כל הסרטים שלי.  ואני מנסה להדחיק את זה אבל לא מצליחה. 

ורק לרגליך,  כשאתה חוצה איתי גבולות שלא חשבת שתחצה,  ומבקש דברים שלא חשבת אי פעם שתרצה אפילו,  אני יודעת שיש לי השפעה על החיים שלך,  הגבר הכי מדהים, חכם,  רגיש,  יפה ודואג שקיים בעולם.  ובאופן אבסורדי,  רק כשאני כלום ושום דבר,  אני מרגישה שאני שווה משהו

לאדוני יש רק פנטזיה אחת שאני.... פחות מתחברת אליה, בלשון המעטה. אבל אני באמת מוכנה לעבור את כל שלבי השבירה כדי להתאים לו כמה שיותר. גם איתי לא תמיד קל. אז איך אני יכולה לסרב לפחות לנסות? לנסות ולנסות ולנסות עד שאני אבין שההעדפה שלו הפכה להיות גם ההעדפה שלי? או לפחות להצליח למלא אחר הבקשות שלו כמו הנשלטת הטובה שאני כל כך מתאמצת להיות. 

בכל אופן, אדוני רוצה שאני אשתה את השתן שלו. בפעם הראשונה שניסיתי לא הצלחתי לבלוע, וירקתי את זה על רצפת המקלחון, כל המוד הלך קיבינימט וראינו סרט. ממש התביישתי בעצמי. הוא אמר שאני לא חייבת למלא אחרי כל פנטזיה שלו, והוא מאושר איתי גם בלי זה. אני אמרתי שבטח שאני צריכה, אני הנשלטת שלו! היחידה והבלעדית. הוא לא הסכים איתי, וכל אחד נשאר בדעתו. אבל אתמול החלטנו לנסות שוב.

אני לא אתאר את כל מה שקדם לזה, רק אציין שאני ממש משפרת את כישורי הגרון העמוק שלי, רפלקס ההקאה שלי דיי מנוון באופן כללי. או לפחות כך חשבתי. בהתחלה הוא החזיק את השיער שלי מלופף על כף ידו הקווצה לאגרוף מעל האסלה, והשתין לי לתוך הפה. קצת. הטעם היה פחות נוראי ממה שזכרתי, אז בלעתי והראתי לו שהפה שלי ריק. הוא היה מרוצה ורצה לראות את זה יותר טוב, אז עברנו למקלחון. אני הייתי על הברכיים, והוא השתין לי לפה שוב. שוב קצת. ובלעתי שוב. אדוני היה ממש מרוצה, ואני גם שמחתי שהצלחתי, למרות שבעצמי לא הפקתי מזה שום הנאה. לא כמו שאני מוצצת את הזין היפיפה שלו, שזה גם כאילו רק בשבילו, אבל אני כל כך אוהבת את זה שמסוגלת לעשות את זה שעות.

ואז הוא אמר שהוא רוצה למלא לי את הפה, וזו היתה טעות מספר אחת. היינו צריכים לעצור בשיא. חשבתי שאני מסוגלת לזה, ופתחתי את הפה רחב-רחב, שיראה כמה אני רוצה לקבל את זה, אפילו שלא באמת רציתי. הוא התחיל, וככל שפי התמלא הבנתי שאני לא מסוגלת יותר. זה הסוף שלי. ירקתי את השתן על רצפת המקלחון, שוב. הוא המשיך להשתין על הפנים, השיער והחזה שלי, וכשסיים הכניס את הזין העצום שלו ישר ועמוק לתוך הגרון שלי. עוד לפני שבועיים הוא לא היה מצליח בכזו קלות, אבל כמו שכתבתי אני באמת משתפרת בזה. 

ואז הקאתי. על הזין שלו. על עצמי, על רצפת המקלחון. לא טרחנו לחמם דוד לפני. 
אדוני הדליק את המים, וכשראיתי את הזרם הנקי והצלול של המים יוצא מהדוש חשבתי שאחרי כל זה עוד צריך לקלח אותי במים קרים!! קרים!! ואין ברירה, וכל כך ריחמתי על עצמי באותו הרגע שהתחלתי לבכות. לא בהסטרי, ממש בקטנה. אבל מסתבר שנשארו מים חמימים מהמקלחת של הצהריים, ונרגעתי. הסתבנתי מהר מהר לפני שהמים נגמרו ואדוני, שהדמעות שלי ככל הנראה לגמרי הוציאו אותו ממצב הרוח  עטף אותי במגבת חמימה ואז חלוק. חיבקתי אותו ואמרתי שאני רוצה להמשיך לנסות. שבסוף אני אצליח, שאני אתן לו את זה. "אבל בכית!!!" הוא אמר. נו באמת, הוא כזה נשמה טהורה ודואג ומקסים. התבכיינתי מקסימום. בקטנה. ניסיתי להסביר לו שזה בגלל המים הקרים, שממש פחדתי, שאם היה שוטף אותי במים קרים כמו בהמה זו היתה החוויה הכי משפילה בחיי, הרבה מעבר לגבולות שלי, אבל בגלל שזה היו מים חמימים אז זה יותר כמו חיית מחמד אהובה, אז זה בסדר. 

אבל לא יכולתי לדבר. זהו. אני הייתי שם. אחרי שכל הזמן צללתי בתוך ההנאה שבשליטה, הרגשתי את רגליי נוגעות בקרקעית. זו הרגשה מדהימה. ואולי הקרקעית שלי נמצאת במקום רדוד משל אחרות, אבל הנה הוא, המקום שלי. חזרנו לסלון, שתינו בירה, הוא ליטף לי את השיער, עדיין לא הצלחתי להוציא מעצמי יותר מ2 מילים רצופות. אדוני התחיל לדאוג. הוא מתייחס אלי גם בזמן שליטה כמו לכלבלבה אהובה, ותמיד תמיד תמיד דואג לי. זה מדהים בעיניי. הוא ניסה לדבר איתי, הנדתי את ראשי, וקברתי את פניי במכנסיו. מתי הוא הספיק ללבוש מכנסיים? הוא התחיל להבין, תפס את שיערי והרים קצת כך שהסתכלתי לו בעיניים. "טוב לך שם? איפה שאת לא נמצאת עכשיו?" הנהנתי בכל הכוח, אפילו שהשיער שלי היה תפוס בידיו. יותר מכל דבר אחר בעולם רציתי ללקק את הזין שלו. אבל זה לא מקומי לבקש. לשמחתי הוא הבין לב ונתן לי, וערב ארוך אחרי זה ליקקתי את כולו, את הביצים, את פי הטבעת, כל דבר שהלשון שלי יכלה להגיע אליו. הייתי מאושרת עד מעל הראש. כל מה שמטריד אותי בחיים פשוט התמוסס. הייתי כלום לרגליו של הבן אדם שאני הכי אוהבת בעולם, מה יכול להיות יותר נהדר מזה? אוננתי לו על הרגל עד שהוא החליט שהספיק לו. הוא הסתכל לי בעיניים ושאל "איך אני מקבל בחזרה את ****?.. ****, כן, זה השם שלי, שם למעלה. התחלתי להתעורר, לצוף בחזרה

בהתחלה זה היה קשה, כמעט כואב, אבל זה מה שאדוני רצה. לאט לאט חזרתי לעצמי, לחוצפה שלי, לקריזות, לרעב, בעיקר לרעב. בילינו ערב נחמד ביחד. אני וחבר שלי, אהובי. דיברנו על דברים, הוא הצליח לעודד אותי, הכנתי ארוחת רווקים ממש בלאי, וניסינו לראות סרט. כמובן שנרדמתי באמצע. הייתי תשושה לחלוטין. הוא חיבק אותי מאחורה, והדבר האחרון ששמעתי לפני שנרדמתי זה שהוא לעולם לעולם לא יעזוב אותי, ואני מושלמת. הייתי נורא מאושרת. וגם הזונה הקטנה שבי.

אתה מגדיר את הקשר שלנו כונילי.  אמרת שלפעמים נחמד לך שאני קוראת לך "אדוני" בצחוק.  

אני מרגישה שאני שייכת לך.  כולי. 

אני יכולה לא לאהוב התנהלות כזו או אחרת.  אני יכולה לדאוג לך ולייעץ לך.  להתכרבל איתך וללטף לך את השיער.  ליזום,  להציק,  לבכות. אני עדין אני.  אבל שלך. 

אני לא יודעת איך להגיד לך ואם בכלל.  הכל נהדר גם ככה. אתה מטפח אותי כמו חיית מחמד אהובה,  דואג לי ומרגיע. אני נקרעת מבפנים בגלל המחשבה שאולי הייתי יכולה לעשות יותר בשביל לשמח אותך, אבל אני לא יודעת מה. 

ובהתנהלות היומיומית לא מורגש או מודגש השיוך הזה.  אנחנו יכולים לצחוק ביחד ולטייל ולבשל ולראות סרטים,  אני לא צריכה להיות על הברכיים עם קולר כדי לזכור שיש לי בעלים,  שמעבר להנאה שבכאב אתה עושה כל כך הרבה יותר ממה שצריך בשביל שאני ארגיש,  בשביל שאני ארצה להסתכל לך בעיניים ולחפש רצונות שעוד לא הבעת בקול כדי לרצות אותם. 

ואתה אפילו לא יודע מה אתה בשבילי.  אתה הכל. 

אתמול יצאנו לדייט. זה נורא מצחיק אותי,  הקשר שלנו מתקדם ממש באינטנסיביות,  בגלל נסיבות קצת חריגות,  וזה מרגיש הכי טבעי ונכון.  אבל כשאני עוצרת לחשוב,  יצאנו אתמול לדייט שלישי.  יש לו מפתחות לדירה שלי.  דייט שלישי.  וואוו. 

והערב היה כל כך נחמד,  ולבשתי שמלה יפה ואלגנטית, ונעלי עקב מבריקות ממש יפות. הוא אסף אותי מהבית של אמא ובזמן ששוחכנו על הא ודא הוא החזיק את הירך שלי חזק עד כאב צמוד-צמוד לתחתונים.  הכוס שלי התחיל לרייר מהשניה שראיתי אותו.  כמה התפללתי שיזיז אותן ויכניס אצבע,  וירגיש כמה אני רוצה אותו. אבל לא,  אמרנו דייט בטריטורחה נייטרלית.  

הוא שחרר את הזין מהמכנס והורה לי למצוץ לו, ככה,  בזמן נהיגה. חשבתי על כל האנשים שרואים אותי,  בשמלה האלגנטית הזו שלי מכופפת בתנוחה בלתי אפשרית בשביל להצליח להכיל כמה שיותר מהזין שלו בפה שלי.  אני לא יודעת איך מרגיש הגבר, אני מקווה שלא יותר מדי הבדל,  אבל הזוית ממש לא נוחה.  זה לא נוח למצוץ מהצד. 

חשבתי לעצמי שהזין של אדוני ואני החברים הכי טובים לנצח.  שאני אוהבת אותם בנפרד.  את הגבר המושלם שלי, ואת הזין המושלם שלו.  ושאם אי פעם לגבר המושלם שלי ימאס ממני, מהסרטים שלי,  אז החבר הכי טוב שלי יגן עלי ולא יתן לו לשכוח אותי בכזו קלות.  המחשבה הזו הצחיקה אותי. החזקתי את השפתיים מעל השיניים וכשהיו במפרים השיניים ננעצו בשפתיים שלי עד דם,  אבל העיקר שלא הכאבתי לאדוני.  אני הכלבה הקטנה שלו,  ומתפקידי לספוג את כל הכאב שידרש בשביל הנאתו. 

שמעתי את הוואייז מחשב מסלול מחדש פעם,  ועוד,  ועוד.  הרמתי את הראש. הוא הוריד אותו חזרה בחוזקה ואמר "תתרכזי מתוקה,  אני סתם מחפש מקום נחמד לזיין אותך". שמחתי כל כך,  אבל השתדלתי לא להראות את זה.  אני לא אמורה להתאכזב אם אנחנו סתם נפגשנו לבילוי נחמד וסתם מצצתי לו.  הוא עושה כל כך הרבה בשבילי,  ומגיע לו כל כך הרבה יותר מסתם מציצה נחמדה באוטו. אבל אם הוא רוצה גם לזיין אותי, אז אין מאושרת ממני.  

עצרנו באמצע שומקום. הוא הזיז את המושבים קדימה עד הסוף,  בזמן שאני הורדתי את החתונים והחזיה והנעליים.  נשארתי בשמלה, גכה זה עם שמלות יפות ואלגנטיות,  סרט ללבוש ולהוריד אותן. עברנו למושב האחורי.  הדהים אותי שהוא שם את היד שלו מאחורי הראש שלי כדי שאני לא אדפק בידית של הרכב בקצב התנועה שלו בתוכי.  זכיתי באדון המתחשב בעולם כולו.  הרגשתי כל כך פונקציונלית כשהייתי מקופלת ל2 כך שיכל לחדור פעם לכוס ופעם לפה,  כלי מושלם לסיפוק הצרכים של אדוני,  יקירי ואהובי.  ואז התביישתי קצת בגאווה המיותרת הזו.  איזו זכות יש לי לאגו כשאני במקום הזה?  

נסענו בכביש הריק ושמענו שירים מצחיקים,  דיברנו על נושאים קצת רציניים וקצת משעממים,  וחשבתי שהפגישה השוברת שגרה הזו תגרום לי להתגעגע יותר,  למרות שהיא כאילו שברה את הזמן בין הפגישות השגרתיות שלנו ל-2. הוא עצר מול הבית של אמא שלי,  נישק על הלחי ואמר "תודה בובי,  עשית עבודה נהדרת, אני גאה בך". אני מופתעת איך הלילה לא התחלף ליום מרוב האור שפרץ ממני באותו הרגע. אני תוהה אם הוא שם לב להשפעה של המחמאות האלה שלו עלי.  כן,  אני צריכה לשמוע גם שאני יפה,  וגם שאני מגניבה,  וגם שהוא אוהב אותי,  אחרת אני ארגיש *יותר מדי* למטה.  אבל כשכל השאר קיים - וכל השאר קיים בהחלט - זה המחמאות שעושות לי הכי טוב.  אני הכי צריכה את הפידבק החיובי כדי לדעת שאני לא סתם רכוש,  אני מלכת הרכושים.  הרכוש הכי טוב והכי יקר והכי מוצלח בשבילו.  מן אגו מעוות כזה של נשלטות. 

היום אני אוהבת אותך יותר מאי פעם. יותר,  מאשר אי פעם אהבתי גבר, אפילו שאתה חלק מהחיים שלי זמן כל כך קצר. 

מה שעשית עבורי היה...  וואוו. ואני לא רוצה להיות הבחורה שקושרת רגש כל כך טהור כמו אהבה לדברים חומריים ומדדים של גודל ההשקעה וכמה החיים שלי קלים יותר איתך.  ואני באמת לא. 

פשוט הדרך שבה התנהלת בסיטואציה הכל כך קריטית הזו,  האופן שבו הפכת את מה שהיה יכול להיות סאגה מתמשכת של יאוש למרטון, אמנם אינטנסיבי, של פחות מיממה. הצורה שבה לקחת פיקוד, זיהית צורך אמיתי שהיה לי ביד המכוונת שלך,  והדרך שבה עדיין המחשבות שלך עסוקות בי,  ובאיך תסב לי יותר אושר ונחת. 

ונכון, התוצאה היא שבזכותך החיים שלי קלים ונעימים יותר,  במיוחד עכשיו.  וכל דבר עכשיו יזכיר לי,  ממש ויזואלית,  כמה אני חייבת לך,  כמה אני מעריכה אותך הרבה יותר ממה שאוכל להראות.  

אבל הרגשות שלי תלויים בתכלס הרבה פחות ממה שהם תלויים במה שעומד מאחורי המעשים. 

לראשונה ראיתי גבר כמוך.  ואני יודעת שכבר אמרתי את זה בהקשרים אחרים,  אבל הפעם...  וואוו. 

אני לא יודעת מה עשיתי בחיים שזכיתי בך. 

למסיבה היום, בחיפה,  אני הולכת לבד.  ליקירי אין אפשרות זמן או חשק ללכת איתי.  אבל הוא סומך עלי ורוצה שאהנה. 

אז הראתי לו את התחפושת המגניבה שלי,  שמכילה מינימום השקעת מחשבה ומקסימום פטיש - קניתי תחפושת באפרודיטה.  אבל היי,  הוא אהב אותה ממש, ואני בטוחה שעוד נשתמש בה.  מה שמצחיק הוא שזו תחפושת של שפחת מין.  זה לא בדיוק תחפושת,  אם חושבים על זה...  אני מקווה שלא יעשו לי בעיות בכניסה :)