שבת שלום אורח/ת
עכשיו בכלוב

החופש האמיתי הוא בין הקירות

אני השד בקופסא, הנשיקה המרה, הערפל שמכסה את עינייך, אני חוסר התום בין שפתייך, הייתי מילה רכה, גם מלכה- גם כנועה.
לפני שנתיים. 28 באוג׳ 2017, 17:14

אני זוכרת את האיבר שלך. 

בלתי נמנע שהוא יצוף במחשבות שלי. 

איבר עבה, ארוך וחלק כל כך.. 

 

זה פוסט נחמה כי אני מתרפקת על הפנטזיות המיניות שלי איתך, בחלומות שלי בלילה, במיטה. זזה באי נוחות, מחליקה אצבע לתוך התחתונים שלי ונרגעת. כאן, בדיוק כאן, נגעת בי. אתמול בלילה חלמתי שאנחנו במקרה נפגשים, באזור שכוח אל (חניית הסומפרמרקט למשל). אני בצד הנהג, רוצה להתניע את האוטו ורק להתקדם החוצה מהסיטואציה הזאת. אני פוחדת שהיא תוביל לשם. אתה יושב בצד של הנוסע, וברגע אחד, כשאני מתחילה להתניע, אתה מניח עליי את היד. זה מספיק כדי להעביר בי גלים של התרגשות ולהאיץ את הדופק שלי מ 60 ל100.

אתה מסתכל עליי ולוקח שליטה על הסיטואציה. בהיסטוריה שלנו, אני הובלתי הכל ונתת לי. בעונג עצום התמסרת. אני אומרת לך "עדיף שלא.." במין קול מתחנחן שממש לא אופייני לי. הקול שלי רועד ואתה עולה על זה ומחייך. אתה אוחז במפרק היד שלי בכוח ומושך אותי אלייך. לא משנה לאף אחד מאיתנו שהאמברקס למעלה ומישהו מאיתנו הולך לקבל אותו בתוך הירך, או שאנשים עוברים שם. ושם, מאוד מסוכן להתפס באמצע מעשה מגונה. 

אני אוהבת את המראה שלך. מחוספס וקצת נערי. בטח עם החולצה המשובצת האדומה והג'ינס הצמוד. אתה פולש למרחב שלי ושולח יד מתחת לשמלה שלי, תופס את הישבן שלי ומרים אותי אלייך בכוח. אני ספק נענית ספק מבוהלת. אני לא בטוחה שכדאי לי להיות פה. שנינו יודעים שאסור לשים אותנו יחד באותו חדר, בטח שלא, באותו הרכב. הדופק שלי עולה ל120. מרגישה שאני רצה מרתון במוח שלי.

תוך שניות, שנראות כמו נצח, אני עלייך. נושמת אותך כ"כ עמוק שאני בטוחה שאאבד את ההכרה. השפתיים שלך על הצוואר שלי, מנשקות אותי בחום ותשוקה ואני נאנחת. אתה בולע את האנחות שלי בנשיקה ולרגע, שוכחת איפה אני. איתך. אתה פותח את הרוכסן שלך ואני כבר מכינה את עצמי לעונג שלא חוויתי עם אף אחד לפנייך ואחרייך. הגוף שלי מכיר אותך כל כך, באופן טבעי. אתה חודר אליי.

בהתחלה לאט, נותן לי להתרגל לגודל שלך ואז מחזיק אותי בכתפיים ומוריד אותי על כולך. אני מאבדת את הנשימה שלי. רק לשנייה. אנחנו מתחילים לנוע בקצב איטי ועמוק, וכל אחיזה שלך וכל הרפייה אני משתגעת. מרגישה שאני לא קיימת, חוץ מהשנייה, הדקה הזאת. 

אני עולה ויורדת עלייך. אתה פותח לי את החזייה ושולף את החזה שלי החוצה, יונק אותי ברכות, מערסל את הפטמות שלי בשפתיים שלך, בלשון ואני לא שומעת כלום. מלבד הנשימות שלנו. אתה שואל אותי ברכות "את מוכנה?" ואני בוהה בך כמוקסמת, יודעת שאתה, תצליח להביא אותי לגמירה חזקה. 

אני לוקחת כמה נשימות איטיות ומגבירים את הקצב, מרגישה כל סנטימטר בך, מחבקת אותך, גונחת לתוך האוזן שלך. המכנסיים שלך רטובות לגמרי, אני מחליקה עלייך בלי בעיה מרוב הרטיבות והחום.. כל כך לח בינינו.. 

אני גומרת. אתה צוחק. אני מפורקת ומותשת ומרגישה שאבד לי הכל והקול בצרחה. ואז אתה ממשיך, ואני באפיסת כוחות ואתה מחזיק אותי כול כך חזק וממשיך לעלות ולהוריד אותי עלייך עד שאני לא מצליחה לחוש ברגליים שלי, בהוויה שלי. ואני גומרת שוב. ואז אתה מתפרק בתוכי בעוצמה. ברעידות. 

 

אנחנו יושבים באוטו ובוהים זה בזו. אתה מנשק לי את היד. מחייך אליי את החיוך הכובש הזה, מביט בי בעיניים האלה, המוטרפות.

אני נעלמת. תחושת געגועים מכה בי כמו גלים. רק לרגע, ולפעמים זה מספיק.

הכל נרגע...

שוקעת שוב בשינה. 


להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י