לפני 13 שנים. 4 בספטמבר 2011 בשעה 17:24
"אני, לא הייתי יכולה לחצות את הקו הזה. לבוא מטונפת להגיש את עצמי מטונפת...זה קל לנקות טינופת ולהיטנף ממנו אבל לא להביא את עצמי ככה. להסתכן בלהגעיל, בלהיות דוחה. להגעיל מישהו זה אולי הגבול היחיד שלי."
אני, כבעל חור תחת לתפארת, שעיר ונא, אותו אכלו מיטב הפיות ולקקו (עמוק בתוך המעי) מיטב הלשונות, לא מבין אותה. בעיני אין דבר יותר מחרמן מאשר לראות את אותה אחת, מטופחת ואסתטית, מגישה לי את החורים הפועמים שלה, נוזלים ומטפטפים, כמו שהם באמת, העיקר מוכנים ודורשים. בלי מייקאפ, בלי מסכות. הכי בהמתי ובסיסי שיש. חורים. שעירים, דביקים, עם ריח חרמנות חריף נודף. כן.
אז זה מגעיל? זה?
