drum rolls

תמיד אחד הפחדים הגדולים שלי היה להיסחף למשהו ולגלות שזה קרה רק בדיעבד. ליפול למניפולציה בלי לשים לב בזמן אמת, ואחר כך להבין לאן הגעתי.

ואמרתי לעצמי, אוקיי, נניח וזה קרה, אין מה לחשוב על העבר. והכלים שיש לאדם במצב כזה תמיד יהיו או ההאשמה העצמית או ההצדקות, הרציונליזציות - שעליהן אמר וודי אלן שהן יותר חשובות בחיים מסקס.

ואלה הדברים שמשנים אופי, או העדפות, או אורחות חיים. המקומות שהגעת אליהם כי נסחפת ולא עצרת בזמן, והדרך החלופית שציירת לעצמך אחר כך בראש, שדרכה הגעת, ואיתה עכשיו אתה ממשיך.

דברים שעלו בעקבות שיחה כאן עם מישהו.

על המקום של הדיבור המשפיל.

רבים חושבים שדיבור משפיל הוא קללות. אצלי זה קצת אחרת, וזה מביא אותי לחשוב שיש שני כיוונים שהדבר הזה יכול לפעול בהם:

מבחוץ פנימה, או מבפנים החוצה.

לא הקללות והדיבור מביא אותי למטה - להיפך הוא חוסם.

צריכה להתעורר אותה תחושה שתמיד מתחבאת ומוסתרת, ואת התחושה צריך לעורר בזהירות, כמו שמפתים.

ואז, מתוך התחושה של הכניעות, של ההתמסרות, תחושת ה-bottom או ה-sub, צומח הצורך הזה במילים - מילים שמנכיחות את זה. לא בקללות שטחיות או כינויים, אלא במילים שמסבירות ומבהירות את הסיטואציה, שחושפות את מה שקשה לחשוף, את אותן תחושות שמסתתרות ומביך כל כך להוציא.

אם אתה מראה לי דרך המילים שלך את ההבדל הזה בין המקומות שלנו, זאת ההשפלה. אם אתה מספר בצורה ברורה את מה שאני רק מרגיש, זאת ההשפלה.

וכשזה נשאר בראש גם אחר כך, גם בסיטואציות "רגילות", זאת ההשפלה.

וזה קשה להיות שם, קשה להכיר בזה שאני שם, אבל כשזה ככה זה מושך שוב ושוב לשם.

אנחנו מתלטפים, נוגעים בעדינות, הכל כאילו רך ורומנטי אבל היא מספרת לי על המגע האחר שחוותה, ואיך אני לא הייתי שם, ולאט לאט היא מכניסה אותי לשם במילים.

ואני שולח אצבעות רועדות ומאונן לה, מרגיש את הכוס הרך והפתוח עדיין, את הרטיבות שאני כבר לא יכול לדעת אם היא התגברה עכשיו או נשארה מקודם, והמתח הזה הוא מה שמאיץ את הכל.

והיא ממשיכה לספר, ואומרת לי "רד לי", ואני מתחיל את המסע של הפנים לשם, אבל היא עוצרת אותי ואומרת "קודם תסתכל עליו".

ואני מסתכל על הכוס הזה, על הפעימות והגלים שלו, על הרטיבות שלו, והיא מושיטה יד לתיק שלה ליד המיטה, מוציאה משם קונדום.

והיא קורעת אותו עם הציפורניים, ומחזיקה אותו שיטפטף את הזרע שהיא הביאה בו על הכוס שלה.

"עכשיו רד לי", היא אומרת.

אתה תמיד זוכר את פי הטבעת הראשון שליקקת.

יש לה נוכחות, תמיד אמרו לה את זה והיא גם יודעת. יש לה נוכחות, וזה לא רק חיתוך הדיבור הנחרץ והחזק, שלא היה שווה כלום אם היה אומר דברים לא נכונים. וזה לא רק הגוף הזקוף והגדול. וזה רק המבט, שגם אם היא לא גבוהה מגיע מלמעלה.

זה הכל ביחד.

יש לה נוכחות.

והיא הכי סטרייטית שיש. לא רק במובן של המשיכה המינית. גם במובן של ראיית היחסים בין המינים. היא נהנית מהמיניות כאישה, נחדרת, מענגת, מתמסרת. בחדרי חדרים היא שלו, היא משתחררת, אבל רגילה. סטרייטית.

ודווקא בגלל זה אני רוצה שהיא תגלה את הצד השני איתי. מתאפק בקושי לא לזרוק רמזים דו משמעיים. מדמיין את אותה נוכחות חוגרת את הסטראפאון, את אותו חיוך חודר ברכות, את אותה נחרצות בועלת כאילו זה הדבר הכי טבעי ונכון בעולם, את אותו מבט, וגוף זקוף מלמעלה.

מדמיין אותה רואה כמה זה נכון, אומרת לי "וואו", ושמחה ומודה לי בבעילה הזאת על כך שגיליתי בה את הצד זה.

ואחרי שניקיתי וסידרתי, אחרי שהיא חוזרת מהעבודה, עייפה, אחרי שהכנתי לה את הקפה והחיוך של הבית.

לשבת מולה, תחתיה, על הריצפה, לעסות אותה אל תוך הרוגע, להתמסר אל הריח לא מתוך סטייה אלא מתוך אותו רצון להעניק, להתמסר, לאהוב כל דבר.

לעסות, ללטף, לנשק, להרגיש את השקט של האינטימיות.

להרגיש את היד שלה שמלטפת את הראש, שמכוונת את המבט אל העיניים שלה. להרגיש על הלחי פתאום מתוך השקט הזה את הסטירה הצוחקת.