שבת שלום אורח/ת
עכשיו בכלוב

א?ש??ת פ??ת?יו?ת

ת??ב?ל כ??א?ש??ת פ??ת?יו?ת/ ה?ב?ל ה??ד??ר?ה? ו?הו?ד?ה?
ת??מ?ת??יק א??מ?ר?ים ו?א?כ?ן/ ת??ח?ת ל?ש?ו?נ?ה? מ?צו?ד?ה?*

(ר' משה אבן עזרא)

*מצוד= אמצעי ציד
לפני 14 שנים. 5 ביולי 2010 בשעה 22:38

הלכנו לישון.
כלומר, הוא הלך. אני זזתי בצד השני של המיטה באי נוחות.
הוצאתי את הלפ טופ. "Roy רשת אלחוטית לא מאובטחת. עוצמת אות: מצוין". באמת, אות מצוין. בכלל, הגעתי לפיסגת חיי. אפשר למות עכשיו עם חיוך...
"הרשת שלך לא מוצפנת", אמרתי, "אני גונבת לך אינטרנט".
-"את לא תצליחי"
"אבל אני לא צריכה סיסמא. הנה: "מייבא כתובת רשת...מקושר""
-"זה יתן לך להתחבר לראוטר, אבל לא ייצא לך מזה כלום"
"אה?"
-"לא תצליחי לגלוש". האקספלורר לא מצא את דף האינטרנט המבוקש.

נטשתי לסלון. התחברתי לרשת אחרת ונכנסתי לאתר הזה ממש. כותרת אדומה טוענת שיש לי 14 הודעות חדשות. נשוי אמיד, רווק בסוף שנות ה30, חייל בן 19 שטוען שהוא בוגר לגילו (זה מדהים איך בגיל הזה כולם בטוחים שהם בוגרים לגילם), כולם טוענים שזה תיאור שלהם, שהוצאתי להם את המילים מהפה. נשמע פחות מסביר. עניתי למי שעניתי בפזירות דעת.

חזרתי למיטה, רק כדי לגלות שבתבונה פוזר שיער הגוף שלו: מעט ובמקומות הנכונים. עכשיו הוא ישן, הוא חסר אונים, אין מעשה מוסרי יותר מלהחזיר לו, כאן ועכשיו. נישקתי אותו לאורך הצוואר. ליטפתי המורד חוט השדרה. הוא התגלגל לו קצת בהנאה. נשכתי לו את תנוך האוזן, הכנסתי לתעלה את הלשון. עוד אנחה ספק אנחה- ספק צחקוק שלו. חפנתי לו את הביצים. הוא אפילו לא פתח עיניים. "זאת כנראה דרכו של עולם", אמרתי עצמי: גבר עם האות מצויין, בקושי יתן להתחבר לו ראוטר. גם אם הוא יראה זמין, הוא מוצפן דה-פקטו. אני לעולם לא אצליח לפגוש אותו כשווה. הוא יסטור לי אם אסתכל לו בעיניים. אלה שלא לרגליי, לא יציגו דף אינטרנט.

הבוקר עולה. אני עושה לעצמי סיבוב בדירה שלו: גיטרה, ספרים, דיסקים, תקליטים, אלכוהול. סקס, סמים ורוק'נ'רול. "מלכוד 22", "1984", גבריאל גרסיה מרקס, הגלולה קטנה והמרירה של אלאניס, הישנים של אביב גפן. איכות. כל מה שאני, כל מה שאני רוצה להמשיך להיות, שם, על המדפים שלו. כאילו פיזרו עליהם אבקת-פיות.

משהו בי רצה להתחנן עליו לכבות עליי סיגריה ולומר לי "הרי את מקולרת לי בצלקת זו". אבל לא יכולתי... לא יכולתי להישאר שם ולהסתכל, כמו משה רבינו, על הארץ המובטחת שנגזר עליי לא להיכנס אליה. או להיכנס רק לראוטר שלה. או להסתנן לשם במסווה של שפחה.

לקחתי את תיק הגב (שיורה עכשיו, כמערכה באחרנה). הערתי אותו: "רועי? רועי? רועי!". הוא פקח עיניים. "אני הולכת. תפתח לי רק את הדלת. ותנעל אחריי". אני חושבת שזו הייתה הבעה של תמיהה על פניו כשהוא אמר: "פשוט תטרקי אחרייך את הדלת".

עברו חמישה ימים. רועי לא בא, רועי גם לא מטלפן. "רועי" הוא אפילו לא השם שלו...

לפני 14 שנים. 3 ביולי 2010 בשעה 15:15

בדיוק כששאלתי את עצמי מתי כל הוניליות הזאת תיגמר, והוא יתחיל לשלוט עליי, כפי שסוכם, מצאתי את עצמי מחרחרת, נחנקת מהזין שלו, תחת היד הדוחפת, הבלתי מרחמת שלו. אם יכולתי לדבר, הייתי מתחננת לנשום...

זר לא יבין זאת, את מה שעובר לך בראש כשאין לך אוויר. היה נדמה לי שעיניי יצאו מחוריהן, קולות חניקה מבהילים ולא רצוניים בקעו ממני. התמסרתי עד שנראה לי שחצינו את גבול הSSC. ניסתי להיאבק, אבל הוא תקע בחוזקה את הזין שלו אל תוך הגרון שלי, דחף לי את הראש כלפי מטה עוד ועוד וקילל נמרצות. אחרי דקות ארוכות הוא שיחרר. חזרתי לנשות והעיניים שלי דמעו. "אני לא בוכה, אני דומעת... מהחניקה".
"אז תבכי קצת", הוא משך לי בשיער והחזיר את הזין של עמוק לגרוני, דחף את הראש שלי לתוך החלציים שלו, "תבכי, כלבה קטנה, תבכי... אני יודע שאת אוהבת זין". חרחרתי. כל מערכת האף-אוזן-גרון שלי התחילה להשתבש. שוב נאבקתי, והוא לא שיחרר. אחר כך משך את ראשי דרך השיער , "מה את רוצה, זונה?". "אני... הולכת להקיא", אמרתי. "יופי.. עד שיעלו לך מיצי הקיבה". הוא קם מהפוף. המשכתי למצוץ לו כשאני על ארבע. נשאתי את עיניי אליו. "את לא מתביישת?". כאב חד. פתאום הבנתי למה קוראים לזה 'סטירה מצלצלת', באמת שמעתי צלצולים... "בחיים אל תסתכלי לי בעיניים. ברור?". "ברור, אדוני", עניתי. רועי חנק אותי ביד אחת ואז ירק לתוך השביל המפריד בין השדיים שלי. הצמיד לשם את הזין שלו, חפן שד בכל יד ושפשף אותו בהם בקצב עולה וגובר, עד שהגיע למיצוי.

פתאום, כשהגבר הממוצע הזה נראה לי כמו אל יווני שאיני ראויה לו, פתאום כשמצאתי את עצמי על הריצפה, סוגדת לכפות רגליו ומנשקת אותן, מלקקת, מרצוני החופשי לחלוטין, בתאווה את הליכלוך שבין האצבעות, הבנתי עד כמה הייתי צריכה לאוורר את החלק הנשלט שבי. וונטילציה...

"שכבי!"
-"כן, אדוני"
"תפתחי את הרגליים"
רועי העביר אצבעות בכוס שלי, התרצה וחייך: "את ממש רטובה. אוהבת למצוץ זין, אה?"
הנהנתי נמרצות: "כן, אדוני. אוהבת מאוד, אדוני"
הוא שפשף לי את הדגדגן והכה עליו. קולות פכפוך וריח. אוי, הריח... כשהתחלתי לגנוח, הוא הפסיק. לא הייתה לו שום כוונה לספק אותי, וזה, כמובן, מה שהטריף אותי. הנוזלים ניגרו ממני, הדופק, היובש בגרון, עור ברווז. כשל מערכות כללי...
הוא משך לי את השיער עד לגובה של תנוחת הדוגי, והצליף: "אני נוקם עכשיו בשם כל התלמידים שלך, זונה. ברור? תעני לי אם זה ברור לך, זונה!"
-"ברור, אדוני"
עוד הצלפה: "את מורה רעה"
-"נכון אדוני. אתה צודק, אדוני"
ועוד הצלפה: "נותנת הרבה שעורי בית". ועוד אחת: "עושה בחני פתע, נכון? כלבת זין קטנה. נכון?"
-"נכון, אדוני. תעניש אותי"
הוא החזיק בי באגן, קילל ופימפם את הזין שלו לתוכי. הרגשתי שכל הווייתי מצטמצמת לאותו חור, חור המחמד שלו, הרכוש שלו. אני צעצוע, אובייקט חלקי. אני שווה פחות מקונדום משומש. רגעים של אושר צרוף...
הוא סיכך את פי הטבעת שלי בכמה ליקוקים ואז זיין אותי אנאלית. "את אוהבת בתחת, זונה. אני יודע שאת אוהבת. את נימפומנית. סוטת מין... את אוהבת שאני מזיין אותך, נכון?"
-"כן אדוני. מאוד, אדוני"
"אז תודי לי!"
-"תודה, אדוני. תודה שאתה מזיין אותי"
"אחחח... את זונה טובה. איפה לגמור לך?"
-"בפה. בבקשה, אדוני, בפה"
כאילו להכעיס, הוא השפריץ לי על כל הפנים פרט לפה. היה לי חמים ורטוב וכל כך רציתי לטעום. פתחתי את הפה בתחינה, ורועי ניער טיפות זרע אחרונות עמוק לתוך הגרון שלי.

רועי הלך להתנקות. כשנזכר בי, הוא זרק לי מגבת-פנים: "בואי, כלבה, ממשיכים".
עברנו לחדר השינה. הוא נשכב על הגב: "רוצה לרכב עליי?"
-"כן, כן, כן... כן, אדוני" (דיברנו קודם על אהבתי לתנוחה הזאת..)
"אז תתחנני"
-"בבקשה, אדוני, אני מתחננת..."
"מתחננת שמה?"
-"שתיתן לי זין"
"לא שמעתי. תצעקי!"
-"אני מתחננת שתיתן לי זין, אדוני. אפשר לרכב עליך? בבקשה?"
עליתי עליו. הוא היה עייף. התחלתי בתנועות אגן פראיות, חייתיות ממש. רכנתי לעברו כך שהדגדגן נלחץ על בסיס הזין שלו. גנחתי. הוא כנראה זיהה את הגמירה המתקרבת מהניסיון הטלפוני שלנו, ומיהר להוריד אותי ממנו- ותאוותי בידי.
"היית צריכה להיות פה לפני שעתיים!"
-"נכון, אדוני. אני מתנצלת, אדוני... זה העונש שלי?"
"הוא עוד לא התחיל. אני עייף מכדי להעניש אותך. העונש שלך יהיה בסשן בבוקר"
-"אני אשאר כאן עד הבוקר?", שאלתי בהתרגשות.
הוא חייך, "לא הכרת הרבה גברים נחמדים, נכון?".

הלכנו לישון.

(חלק ג' ואחרון יעלה בקרוב. עוד תגובות, ברשותכם...)

לפני 14 שנים. 3 ביולי 2010 בשעה 1:40

לא קרוב מידי לשמש, איקרוס
לא קרוב מידי לשמש...

אימה אחזה בי כשעליתי גרם אחר גרם של מדרגות תל אביביות, ותהיתי ביני לבני כמה הוא משלם כאן (בטח לא פחות מ6,000. אז כמה הוא מרוויח? והוא כ"כ צעיר. מה הוא אמר לי שהוא עושה בחיים? כנראה שלא מורה). נדמה לי שאני מטפסת כבר נצח, ועוד לא הגעתי לפסגה, אם אכן יש כזו. הסטודנטית לספרות שבי שואלת אם המצב הלימינאלי הזה הוא לא מטאפורה לחיי, והאם המדרגות האלה הן פרוזדור לעולמות העליונים או השאולה? ואולי זה בעצם אותו דבר... צצות-עולות בי כמה גרסאות של מעשיות "כחול הזקן". בכל אחת מהן יש חדר נעול, ששומרת נפשה לא תפתח, וגם אישה קלת דעת עם נטיות אובדניות שהמפתח מדגדג לה. וזה בלתי נמנע, אני אפתח את הדלת והמפתח לא יפסיק לדמם, הכתם יישאר על הקיר ויזכיר לי את חרפתי. יזכיר איך נפלו גיבורות, איך נשלטו שולטות. כי אני לא לומדת מטעויות של אייקונים, גם לא מהטעויות שלי-עצמי, ופעם בכמה חודשים אני חייבת לאכול זיתים בשביל להזכיר לעצמי מה אני כל-כך שונאת בזה. פרויד בטח יקרא לזה "תנטוס"... כשהדלת הזו תיפתח, אולי אמצא שם את מה שאני מייחלת לו, אולי את מה שאני פוחדת ממנו, אבל כנראה שבחיים כמו בחיים, את אף אחד מן השניים. בין מדרגה למדרגה- שכנועים עצמיים אחרונים: כדאי להכיר את הצד השני של השליטה, לדעת את נפשו של העבד, זה רק יעצים אותי... אז למה נראה כאילו החתול זורק את עצמו מרצונו החופשי תחת גלגלי המשאית? גם תשע נשמות נגמרות באיזשהו שלב.

זהו. דירה 9. שלט כחול מחוק. שלט של פרנואיד בדירה שכורה. מסדירה את הנשימה. אלוהים, הוא יודע שאני כאן. נדמה לי שעם קצת מאמץ, אני מצליחה לשמוע את הנשימות שלו (אבל היה נדמה אותו דבר בקשר ללראות את הדרדסים). אפשר לצייר את זה: החטא מצידה האחד של הדלת, ועונשו (הבלתי פרופורציונאלי) מצידה השני. לדפוק? לחכות שהוא יפתח? עכשיו נשארה רק מלחמת התשה, ואימא תמיד אמרה לי שאני טובה בהתשה, כי ילד שלא "עושה בכוונה", לומד לקרוא לפני גיל 9... ה"מתחלף" הזה, שהכרתי באתר שלשום, שהגמיר אותי שלוש פעמים בטלפון ובמצלמה, שאוננתי רק מלשמוע אותו אומר שגם הוא תורם ל"אנונימוס", הראשון ששמעתי אותו אומר את שמי בגרון ניחר כשהוא גומר, ה"מתחלף" הזה עומד לרקום עור וגידים, וזיעה וזרע. כשהמפתח הסתובב, כאילו מעצמו, הרגשתי בדרך לשיעור לדוגמא מול קהל עוין, שלא הספקתי להכין. עוד רגע כל הפאתוס יתנפץ- הוא יראה כמה נמוכה ואפורה אני בחיים האמיתיים, שאין לי טיפת כריזמה, שהוא בחיים לא היה מסובב את ראשו אחרי ברחוב. החולצה תרד, הקפלים יצוצו ואני בטח אחשוב שיש יותר מידי אור בחדר הזה...

חריקה קלה. קרן אור פורצת לתוך המסדרון.
"מורן?"
-"רועי?"
מניחה את תיק הגב שליווה אותי כל היום, ומתיישבת. המבט שלי נודד בין הריהוט, הפורנו בטלביזיה והפנים שלו. פנים מפוסלות היטב במין חיתוך זהב. שילוב של אינטלקט, עדינות ורוע, שאף אחד מהם לא מעפיל על האחר.
"הגעת בסוף...", הוא ספק שואל- ספק קובע.
-"כן... בקושי, אבל הגעתי"
"בקושי זה טוב"
מלמלתי משהו. יכול להיות שאני נבוכה?
"יש הבדל בין איך שאת במסנג'ר ובטלפון לאיך שאת כאן... בקטע של הפתיחות"
התחלתי ללהג על זה שאני בעצם נורא עייפה
הוא אמר שגם הוא עייף ו"לא בעניינים"
-"ו... אתה רוצה להיכנס לעניינים?"
"כן, אני רוצה. העניינים הם את, נכון?". הנהנתי. "אז כן, אני רוצה". הר געש ברטוליני התפרץ ממני.
רועי קם, רכן לעברי, ובלי לבזבז זמן על נשיקות שאין בהן חדירה, מצאנו את עצמנו מתנשקים בלהט של ירח דבש, מגלגלים לשונות ונושכים שפתיים. קמתי והמשכנו להתנשק. שלחתי יד לזין הזקור שלו ושפשפתי אותו על גבי הג'ינס.

אחד מבינינו גרר את הפוף הירוק הענק עד למול הטלביזיה, שהמשיכה להקרין פורנו. ירדתי בנשיקות, נשיכות וליקוקים מהפה, דרך הצוואר לחזה. בגוף שלי מתגלגלת תגובת שרשרת: העור נעשה רגיש, הפטמות מזדקרות, אני רטובה כולי והדגדגן, אוחחח, הדגדגן בוער לי. פתחתי לו את כפתורי החולצה, אחד אחרי השני, וביד השנייה סלסלתי בשתי אצבעות את שיער החזה שלו. זה לקח יותר זמן ממה שחשבתי. צחקקתי: "אנחנו במוד רומנטי". "אז נדאג לצאת ממנו", הוא לחש לי בחיוך והוריד את הג'ינס. כרס קטנה וסקסית ומתחתיה בוקסר לייקרה שחור, צמוד כמו ניילון של עקרת בית לזין שלו. הפשלתי לו את התחתונים והסתכלתי בפליאה על הזין הגדול, הסגלגל-בורדו והמושלם שלו. נשפתי הבל פה על הכיפה. אחזתי בו ושפשפתי. התחלתי ללקק מאזור פי הטבע, התעכבתי על הביצים והכנסתי כל אחת בתורה לפה, ושוב ליקקתי. עליתי במעלה הזין עם הלשון ואז מצצתי. בדיוק כששאלתי את עצמי מתי כל הוניליות הזאת תיגמר, והוא יתחיל לשלוט עליי, לנסות להכניע סוררת כמוני, כפי שסוכם, מצאתי את עצמי מחרחרת, נחנקת מזין, תחת היד הדוחפת, הבלתי מרחמת שלו. אם יכולתי לדבר, הייתי מתחננת לנשום..

(המשך יבוא. אני חייבת לישון... כרגיל, אשמח לתגובות)

לפני 14 שנים. 2 ביולי 2010 בשעה 14:23

"הייתי צריכה להישאר במיטה
עד שירד לי החום ממך,
שירד החום ממך..."
(- בתי)

2:44 בלילה: אני ישנה. טלפון ממך. המספר שהופיע על הצג לא היה מזוהה, כי שוב ניסיתי, בתמימותי כי רבה, להיגמל מההרגל המגונה שקוראים לו אתה, ומחקתי אותך מהזיכרון (אבל רק זה של הפלאפון). משעמם לך ואתה רוצה לדעת אם מצאתי נשלט. "אני לא מבין", אתה מיתמם, "מה זה בן זוג נשלט? תמעכי לו את הביצים כשההורים שלו באים לבקר?". זאת הייתה דרכך תמיד: לבחור חצאי אמיתות ולהבעיר אותן. חייבת לציין שזה משיג את שלו. ואז דיברנו על שתלטנות, שליטה ומה שבינהם. על אזיקי ברזל ואזיקי מחשבה. עליי ועליך...
ואח"כ כמובן שלא חזרתי לישון. התהפכתי פעם או שתיים בחושך, ואז התיישבתי על המיטה וחשבתי עלייך. עלייך, עליי ועל החץ הדו-כיווני בינינו, שמייצג את הקשר הבלתי מוסבר הזה. זה שגם לנו-שנינו, אין מושג ירוק מה טיבו, מה טבעו, מה הוא תובע ואת מי הוא יטביע קודם. אולי כי קשה לנו לעקוב אחריי משהו שקופא על שמריו, אבל בהתהוות מתמדת. ואולי זה בגלל שאותך אף פעם לא עניינו הגדרות, ואני למדתי לשמור את המילים שלי לעצמי. כי לידך הכל חיוור, הכל אנמי, הכל ונילי...

שאלתי את עצמי אם אתה יודע, אם אתה יודע שאתה ואני... אנחנו חגים כבר שנים באותו מעגל, באותו מחול מקולל. שנים, וכנראה עוד לא השכלנו להפנים שבמעגל אין פינות, שהוא נגמר ומתחיל מחדש באותה נקודה, בכל נקודה...
זה כאילו שלא משנה איזו תפנית ייקחו חיי או באיזה שביל תלך אתה, תמיד יישמר בינינו אותו מרחק יחסי. כמו קווים כמעט מקבילים. ממש כמעט, אבל אני עדיין מאמינה שאם ימשיכו לשרטט אותנו, ניפגש בסוף ואז נחזור להתרחק. דרכינו "נפגשות לדק, נפרדות לעד" וחוזר חלילה, אך הווייתן תלויה בפגישה הזו של דקה אחת לכול נצח קצוב. פעימות שכאלה.
ואחרי ככלות הכול, בכל פעם שנדמה לי שסגרנו מעגל, מתברר לי כמה הוא לא עגול. וכמה הוא לא סגור. כמו כתבנו משוואה סתומה מרובת משתנים, כמו חוק טבע – תמיד ימצא מי מאיתנו את הדרך חזרה לשני, כשם שהיובלים לנחל והנחלים לים.
בעל כורחך- הפכת לתסמונת, וגאווה מוזרה ממלאת אותי לחשוב שגם אני הסינדרום שלך. אולי שנינו דמויות פגם קומי שברחו מתוך כתביו הגנוזים של שייקספיר, ונדונו לחזור עד כלות על אותה בדיחה צולעת שמגדירה את אישיותם.

שוב אני מפליגה רחוק במילים גדולות. זה בד"כ הקטע שאתה אומר לי להפסיק 'לחפור' ואני מתקוממת- ומכאן זו שוב כרוניקה ידועה מראש.
ובסה"כ רציתי להגיד משהו מאוד פשוט: אתה בטח יודע - עוד לפני שאני חוטאת בך, אני מצטערת. אבל אתה יודע מה?, You're my favorite mistake...




-אשמח לתגובות...-