מסתכל אחורה ומבין איזו דרך עשיתי.
המלחמה וגורמים חיצוניים פשוט העצימו הכל: את החרדה ואת הלופים שכביכול באו להרגיע אבל למעשה עשו בדיוק ההיפך. ואולי הייתי צריך להגיע לקצה הזה כדי להבין שדי. שאני לא מוכן יותר ששום דבר ינהל אותי.
אחרי חודשים של מבט עמוק ומכאיב פנימה ועבודה קשה ויום יומית פתאום אני מבין.
נושם את הדברים וכבר לא מעשן אותם, עושה ספורט ולא רץ מיד להגיב. ואם כבר מגיב אז זה בדרך כלל בהומור, מה שמראה על יכולת להתרחק מהמחשבה והרגש ולעבד דברים באופן שמקדם אותי ולא משאיר תקוע. התהליך היה כואב ובינהם פרידה (גם אם בראש) מדמויות פוגעניות שחשבתי שהם סוג של אלוהים חיים והמירוץ לקבל מהן אישור פשוט נפסק.
נדהם לראות איך השינוי בא לידי ביטוי כמעט בכל מקום בחיי: מול המשפחה, מול החברים ובעבודה. התחלתי תחביב מורחב חדש שאין יותר מלצאת מאיזור הנוחות ממנו. ומתמיד בו כי חשובה לי הדרך ולא לאן זה יוביל בסוף כמו שהייתי רגיל. ויש רגעים טובים ויש כאלה שפחות אבל אני יודע שאני פשוט נוכח בעכשיו והרבה פחות מודאג ממה שיהיה.
ובקצה, איבדתי אהבה גדולה, שהלוואי והייתה יודעת באמת באיזה מקום אני נמצא היום. אבל יש דברים שכבר אין לי שליטה עליהם ועם כמה שזה קשה וזה פאקינג קשה אלמד לקבל גם אותם.
חג חירות שמח