סטיית תקן

ברגעי חייו האחרונים

ראה,

מר פינחס ליפמן

אור גדול.

כל חייו פחד למות.

שאל "אך למה זה כדאי ?"

ו"למה לי לרוץ ולאן?"

ובקיצור, חייו - מר פינחס ליפמן –

חי כפגר בר מינן.

והנה, בשניית חייו האחרונה –

קיבל תשובה מר ליפמן.

וכבר לא פחד למות.

וכבר היה ברור - למוות יש ייעוד.

וזה אינו הסוף.

לו אך יכול היה לסוב את הגלגל אחור.

לדעת, למפרע , כי יש סיבה לכל –

היה אוהב ביתר שאת.

היה צוחק מבוקר ועד ערב.

היה עושה חיל בעסקיו.

שהרי אין קץ לחלד.

המוות הוא אכן ידיד,

רק שלב אחד בדרך,

היה עושה הכל שנית,

באומץ וברגש.

כל זה חשב מר ליפמן בתוך אותה דקה,

עד שגיברת לידיה ליפמן

שלחה ידה -

כיבתה למראשותיו את המנורה.

חשך שוב עולמו של פינחס ליפמן

ושוב חשכה הדרך.

חייו שוב אך מקבץ של רגעים

ללא כל זכות וערך.

ובנופחו את נשמתו

בחצי המיטה (הצר).

גופה החי מאד של גברת ליפמן

רחק, נכרך, נסוב וזז-

מבעלה.

לשעבר.

יום אחד ילדתי זהובת השיער,

את תאמרי "אבא שלי מת"

לאהוב, לגבר זר או לחבר.

...

הו, איזו מחשבה מנחמת –

לא להיות עוד.

להיות מי שהיה.

מנעד הקיום העדין שהייתי

יחדל מנשימה.

המקום הדק שתפסתי

מגיר את נוזליו

לאדמה.

...

הנה, קרן שמש אחרונה ו..

כן,

חשכה.

אני שמח בקברי הקר,

עולץ בחוסר התנועה.

...

קיברי פנייך בכתפו האיתנה

הרגישי את ידו המנחמת על

מותנך הלבנה.

אחר כך קחי אותו הביתה

עלי אל מיטתך הממתינה

שיכבי איתו שבעה עלי

כירכי רגלך סביבו

ותגמרי בנהי

אבל

וקינה.

...

מהכדור הראשון חמקתי.

להפתעתי, גם מהשני והשלישי –

צייד של כמותי הוא כנראה לא עניין לחובבים.

אבל המזל נגמר בכדור הרביעי.

והוא – על פי כל כללי הטקס – כסף ושבבים.

אז בשארית כוחי הגעתי אל המחסה - מערה נטוש בחורש.

מסריח מפחד וייסורים,

גוויות, פרוות ועובש.

כפתי אוחזת בפיצעי וכל גופי מורעל,

יללת כאב פרצה מפי - ענו לי כל רעיי.

התקבצה עדת הזאבים, הקלה מכאוביי,

פרווה וניב, זנב וחך – שמרו עלי אחיי.

איני יודע איך עברתי את הלילה

(כנראה שהמיתוס קצת מוגזם ),

אבל עת בוקר בא והלבנה ירדה לה,

היה גופי שוב גוף אדם.

-----------------

כך כל לילה אזדאב

(אולי... כמעט שנה).

מאז שהיא נשכה אותי.

אהובתי הבת זונה.

------------------

יפה, קטנה, נמרצת אהובתי פסעה.

בדרך מתפתלת חוצה יער וחלקה

סלה מוטה מכובד

ובו דבש וגם חלה.

מראה נאה ביום קיצי,

היתה הנערה.

בגדיה די פשוטים היו

בדים גסים תפרה

ועל ראשה מצנפת בד - כדם שני צבעה.

בטפשותי, בבדידותי, "שלום" אמרתי לה.

(בודד, כואב הייתי, כמהה לחברה).

חיוך.

"שלום לך" השיבה לי.

"אתה חדש כאן בסביבה ?"

"כן, עברתי הנה לא מזמן, בענייני ..מממ...עבודה"

ברוך הבא" אמרה לי.

"עיניין פה לא תמצא"

"מוטב שכך" אמרתי

חשבתי "כבר נמצא...".

------------------

כך הלכנו לנו. שנינו צועדים,

היא אל ביתה של סבתה, אני אל אובדני.

בצומת הדרכים נפרדנו, מיהרתי לדרכי.

(ובהמשך מחסום דרכים הוצב ועליו תמונתי).

"להתראות" אמרה

"מתי? " שאלתי אז הנערה.

"הלילה אלון בבית סבתי, בוא נא אל ביתה".

-----------------

לאור ירח באתי.

אל ביתה של סבתה.

פתחה לי את הדלת - יפה כלבנה

"כל הבא בשער זה..." אמרה לי במשובה

החזרתי לה : "ביאטריס שלי,

אבטח בך כסומא"

-----------------

אני אדם (הייתי) של צווארים וקימורים.

אינני מעוניין במה שלא מוסתר.

נשכתי אותה בעורף - היא קישתה גבה.

אחזתי בה בשיערה וכופפתי את ראשה.

הצוואר שלה היה לבן. חשוף וכה עדין.

קירבתי את שיני אליה.

הרחתי דם וריח תאווה.

הכל היה יותר מדי - נשכתי.

אאאהההה.......

"אני רוצה אותך על כל גופי" אמרתי לה. "תרטיבי את היד שלך ותמרחי עלי".

והיא עושה כרצוני – בחוזק, בתנועות קשות,

מורחת את נוזלי עצמה עלי כמו להחדיר אותם מבעד לעורי.

"אני מריח את"

"וטוב לך?"

"מאוד. עכשיו תני לי ללקק אותך מכף רגל ועד ראש"

"כולל הכל ? "שאלה בצחוק

"בייחוד הכל" אמרתי, .

את לשוני העברתי לאורך הנתיב שבו פועם דמה.

מעצם הקרסול ועד אל אחורי אזנה.

"אני רוצה אותך" לחשתי לה.

"אני שלך"ענתה

דמעה זולגת במורד לחיה.

מדוע את בוכה, יפה שלי?" שאלתי אז אותה.

"עכשיו אני אנשך אותך" ענתה,

"על אף שאין אני רוצה"

"מצחיקה..." אמרתי " נישכיני כאוות נפשך"

"איפה את רוצה לנשוך אותי ? הנה, התחילי בפטמה".

כאב ענוג תקף אותי עת שיניה החדות עשו את שחפצה.

פטמה, צוואר, ורידי ירך, שום חלק לא נגרע מלשונה.

"זה לא מספיק " הרימה את פניה אלי היא בתחינה.

"תקחי הכל" אמרתי לה ולא ידעתי מה ביקשה.

העונג אז עירפל חושי. לקח גם את גופה שלה.

היינו שני שדים קדומים בעומק מערה.

נושכים, שורטים, חודרים, גונחים.

אני והיא - בעדינות, באלימות ברוך ובחוזקה.

המצעים כוסו בדם, בזרע וזיעה,

אובדן חושים –

קרסו גבולות גופי, התמוטטו אל תוך שלה.

------------------

אהוב ליבי" אמרה לי אז,

"היפרד עכשיו ממני".

וקח עמך מצנפת זו למען תיזכרני"

ועוד אמרה אהובתי,

משפט מוזר מאד :

אל תישפטני בעתיד, על העתיד לבוא.

אהבתי את מגע גופך, אהבתי את ידיך.

אך זכור - נתת לי אתמול, נתת את חייך"

--------------

אור היום מציף אותי, חודר למערה.

גופי דווי, מותש, כואב

מליל הסערה.

לפתע שני צללים מולי. בפתח המערה.

אחד גדול, אוחז רובה,

שניה קטנת קומה.

"זה הוא?" שואל הגבר.

"אכן" עונה קולה.

"ולראיה,

הן על זרועו, מצנפתי האדומה"

רובה מונמך, מרעים, יורה ובגופי פוגע.

אני נרעד, קופא, נופל.

נשימתי בולע.

ביאטריס שלי... אני לוחש.

אכן קשה ההלך..."

"אכן איבדתי כל תקווה, הראיני את הדרך"

פוסעת אז אהובתי (וכבר כמעט ליבי נדם)

ובידי נותנת לי

כיפה בצבע דם.

......

* בהשראת ניל גיימן, כמובן.

האיש היה מרוצה.

מעשה ידו צלח לו הפעם הזו וזה לא היה דבר של מה בכך.

הוא עשה במו ידיו כיור שהותקן בקומה השניה של הבית, בחדר הרחצה של הילדים. הכיור היה עשוי בטון, חצי עיגול בקוטר 40 סנטימטר שימש כאגנית רחצה וסביבו משטח בטון משולש שהתאים לפינת חדר הרחצה. את דפנותיה הפנימיות של אגנית הרחצה צבע בגוון חום זהבהב שרימז על חום היום וקרני שמש מאירות ועליו צייר פס שחור דק נשבר ומתפצל, שנדמה היה שהוא כסדק בבטון היצוק. ומתוך הסדק המצוייר הזה, השתרגו ענפים ירוקים ומהם ליבלבו זלזלים ועלים לרוב שמילאו את דפנות האגנית. בין העלים והענפים צייר האיש פרפרים והיה גאה מאד בהם, כיוון שלא היה צייר מומחה וכשרונו התמצה בהעתקה של תמונות קטנות שמצא והוריד מגוגל. ואף על פי כן, הצליח להעתיק יפה מבחר פרפרים מזוויות שונות, צבעוניים. מרוצה ממלאכתו, התפנה האיש למטלות הערב – ארוחת הערב, מקלחת לילדיו הקטנים והשכבתם לישון. רק אז התרווחו האיש ובת זוגו על הספה בסלון.

בבוקר הסתכל האיש על מלאכתו אשר עשה אמש. לאחר הלילה נראה לו הציור במרכז הכיור יפה אף יותר. מעין חיות היתה בו שלא ראה אמש והוא יחס זאת לצבעים שהתייבשו במהלך הלילה. עתה צץ רעיון מצחיק בראשו. הוא לקח את מכחולו העדין ביותר והחל לעבוד על הסדק המצויר במרכז הכיור. בנקודה מסויימת, הרחיבו מעט לכדי סנטימטר כמעט ואת שוליו הדגיש במעין משחק של אור וצל שרימז על האפלה הרוחשת מתחת פני השטח המצויירים. ובמרכז התרחבות זו, בנגיעת מכחול עדינה, שרטט האיש רמז קלוש לעין המציצה מתוכו. הוא צחק לעצמו בחושבו על תגובתה של אישתו לרמז האפלולי שטמן במרכז כיור הילדים. זה לא מכבר התוודתה בפניו על חרדתה מעיניי זרים הבוהות בה והמחשבה על רגע הגילוי שלה שיעשעה אותו. כמובן שימחק כל רמז לעין לאחר שהבדיחה תמצה עצמה.

ביום שלמחרת, קם האיש ונשען על כריות מיטתו, מצפה לשמוע בכל רגע את קריאותיהם של ילדיו המזמנים את אימם לחדר הרחצה לראות את היצור המסתתר בכיור. אך אלו לא באו. במהרה קם והלך בעצמו לראות את הסיבה לחוסר התגובה. להפתעתו, שוב, נראה הציור כאילו יש בו חיים חדשים וכאילו הצבעים, באיזו ריאקציה אלכימית מוזרה, התרכבו למציאות מוזרה ומיסתורית.

אבל, אף אחד לא הבחין בעין שצייר בתוך הסדק. ולכן מיד אחרי שיצאו שאר בני הבית לעיסוקיהם, הילדים להסעת בית הספר ואישתו לעבודה, לקח האיש שוב את מכחלו העדין ועמד מול האגנית המצויירת. עתה הדגיש את העין האפלה כך שלא יהיה ספק בקיומה. אישון שחור וגדול צייר במרכזה והקיף אותו ברשתית לבנה עכורה. ללא ספק, הוא חשב – זו עין חורשת רע. הצליח לו. הוא חייך והתפנה – מרוצה - לשאר מטלותיו באותו יום.

יום המחרת לא הכזיב. נשען על הכר שמע את זעקותיה של בתו הקטנה כאשר ניגשה לצחצח את שיניה. "אמא, אמא, יש מישהו בכיור", זעקה הזאטוטית. אחיה, מבוגר ממנה בשנתיים, ניגש בזחיחות לכיור, על מנת שיוכל לסנוט באחותו הקטנה על שגיונותיה ודמיונה. "אמא", שמע אותו האיש מחדרו, "אבא צייר כאן משהו מוזר..". צעדים חסרי סבלנות בנעלי עקב מטופפים לאורך המסדרון. ואז צווחה מבוהלת ו "הו...לעזאזל איתך והבדיחות שלך... הו לעזאזל...". בנקודה זו האיש כבר התגלגל מצחוק פרוע. אשתו הופיע מיד בחדר השינה, זועמת ורגוזה כדבורה שפולש טילטל את כוורתה. "זה לא מצחיק", ירתה לעברו והוא לא יכול היה לשלוט בצחוק המעט זדוני ודווקאי שפרץ ממנו. "תמחק את הדבר האידיוטי הזה מהכיור. זה מפחיד. מאיפה באים לך כל הרעיונות המטורפים האלו", שמע אותה אומרת מבעד לדמעות הצחוק והתכווצויות הבטן בהן כבר לא שלט. הוא כמובן הבטיח למחוק כל זכר לעין מתוך הסדק שצייר.

לקראת הצהרים אחז במכחולו והתכוון לשנות את הציור. חבל היה לו לעשות זאת כיוון שכפי שהתרגל בימים האחרונים, הציור כאילו חי חיים משל עצמו ולהפתעתו, ראה האיש כי זרם המים עיוות את הצורות אותן צייר, את הענפים והעלים. עכשיו - קבוצה משריגי הענפים המבצבצים מהסדק, הפכה דומה מאד מאד ליד מגויידת המבצבצת מתוך הפתח האפל. יד ענפית, אפורה במידת מה ובקצה כל ענף, עלה מרקיב הדומה לציפורן ארוכה. הטיפות טישטשו את מראה היד והעין כך שנראה היה כאילו הן נעות. כאילו גבולותיהן מטושטשים עקב תנועה זעירה ומהירה של זרמים בלתי פוסקים. לפיכך, במקום למחוק את העין מכל וכל, עבר האיש במכחולו על הציור שוב, מדגיש קווי מתאר קטנטנים, מוסיף כתם אור לבנבן פה, מאפיל חלקת צל שם. שוב – האיש לא היה צייר ולפיכך בילה את מירב שעות הבוקר והצהרים בציור, מוחק, מתקן , טועה ושוגה שוב ושוב עד שמצא את האיזון הנכון. את משחק הצללים המדויק אותו ביקש. הוא הביא סולם ממרתף הבית, העמידו ליד משטח הרחצה וטיפס עליו עד שראשו נגע בתקרה. מגובה זה בחן האיש את הציור שזה עתה סיים בהתרגשות. אכן, העין במרכז הסדק הודגשה, בוהקת ברשעות אפלה מבעד לחריץ המורכב. היד המגויידת אותה יצרו טיפות המים, הודגשה ונדמה היה שהיא רומזת ומזמנת את הצופה בה אליה בתנועת אצבע מבחילה ועם זאת, מפתה. גם הסדק עצמו גדל ונוכחותו הפכה לבלתי ניתנת להכחשה, כמו פתח גדול דיו למעבר לעולם אחר.
"עולם הכיור" חשב האיש בגיחוך. הוא היה מרוצה מאד ממלאכתו ומיכולתו, על אף חוסר האימון והידע, לתרגם במדוייק את מה שראה בדמיונו לתנועות מכחול. לייצוג מציאותי של מה שחזה בראשו באמצעות כתמי אור וצל פשוטים. "יש לי את זה", אמר האיש לעצמו.

מרוצה, פנה האיש לשגרת יומו, קיבל את פני ילדיו בחזרם מבית הספר, החל בהכנות לארוחת הערב ובמהרה, שכח לגמרי מיצירתו החדשה וכמובן ששכח מבקשתה הנחרצת של אשתו למחקה. היא, אשתו, חזרה הביתה עייפה וסחוטה לחלוטין בשעת ערב מאוחרת ונדמה היה שגם היא שכחה את תביעתה ממנו מאותו בוקר ובמהרה נרדמה על ספת הסלון והוא העבירה לחדר השינה, למיטה. הוא נשכב לידה, הדליק את הטלוויזיה כשידו האחת מזפזפת בשלט וידו השניה מלטפת את שיערה. במהרה אחזה גם בו העייפות והוא כיבה את המקרן, התהפך על צידו ונרדם.

קרני אור אפורות העירו אותו בבוקר המחרת. ערפל סמיך התאבך מחוץ לחלון החדר ועל אף הרדיאטור הפועל, נדמה שקור שקט ומקפיא מעיק על הבית. השעון למראשות המיטה הראה כי מיד יפצח בצלצולו היומי הרועם והאיש הושיט יד כבדה לכבותו בטרם יעיר השעון בצלצולו את שאר יושבי הבית. הוא התיישב, גישש בכפות רגליו אחר נעלי הבית שלו, ניער בעדינות את כתפה של אשתו, מנסה להתעלם מריחות הלילה שכאילו הודגשו על ידי אוויר החדר הקר. אישתו מלמלה קלות וזעה. כרגיל. זו – קשה היה להעיר אותה וניצלה כל דקת בוקר להמשך הנמנום. כלומר – הכנת הילדים לבית הספר הוטלה על כתפיו.

הקור והשקט הלא טבעיים שררו גם במסדרון. חדרי הילדים הצטנפו להם במורד שובל האדים הקרירים שכאילו הכתיבו נתיב אפלולי לצעדיו, עת התקרב אל דלת חדרם, פתח את הדלת ונכנס.

מיטותיהם של ילדיו היו ריקות והאיש יצא מחדרם של ילדיו. הוא נכנס לחדר המקלחת, מן הסתם - התעוררו לפניו והם עתה מצחצחים שיניהם.

אך דבר לא הפריע את שלוותו של חדר הרחצה. אף טיפת מים לא רימזה כי שהו בו הילדים.

מגבת היתה מוטלת על הרצפה והוא גחן להרימה, קיפלה והניחה על משטח הרחצה. הוא הסתובב לצאת מחדר המקלחת כאשר המראה היכה בו וברכיו פקו תחתיו כבובת סמרטוטים.

פרחים נבולים היו מצוירים בכיור, בסיס גבעוליהם כאילו נחתך. הסדק אותו צייר, כאילו לא היה שם וכך גם העין האפלה והיד המפלצתית. נעלמו כאילו בלעה אותם האדמה.

על משטח הכיור האטום, כחפצי מעבר שנזנחו מאחור, נחו בובת הסמרטוטים של בנו ושמיכת הטלאים הבלויה של בתו. 

...    

עומד לצאת ממני כרגיל : לכלוך ומוות.

אני רוצה לכתוב על מוסיקה.

הבעיה שאני אוהב רק את ג'והני קאש.

רק שירים על אנשים שהולכים למות.

על הכסא החשמלי,

או כל צורה אחרת.

אני רוצה לכתוב על ג'והני קאש.

בעצם לא.

אני רוצה לכתוב עלי.

בעצם לא.

--------------------

אנחנו פה.

גופים רקובים,

מוחות נרדפים

ומתים.

זקנים צריכים למות,

ילדים לחלום.

והמבוגרים – אותם צריך להלקות כל עוד נשמה באפם.

עד שיוכרעו.

אתם הוכרעתם ?

אני עוד לא -

מיד.

מיד.

-------------------

היום חם.

קחי את קצות העצבים שלי.

עשי מהם מחרוזת.

על הגוף אני מוותר.

------------------

הידיים שלי כותבות מעצמן – אני מתנצל.

המקלדת נראית לי כמו קבוצת נקודות שחורות, ללא משמעות.

ללא שום סגנון.

על המדרכות בחוץ הולכים אנשים שלא מבינים כלום.

ראיתי.

הגוף שלהם לא מבין כלום.

העיניים עוד פחות.

-------------------

גם אני רוצה לכתוב על מוסיקה.

הבעיה שאני אוהב רק את ג'והני קאש.

רק שירים על אנשים שהולכים למות.

על הכסא החשמלי

או כל צורה אחרת.

חתיכת אמריקאי - ג'והני קאש.

אימפריה שלמה גוססת,

בכלא סאן-קוונטין.

מחכה לתורה על כסא הרחמים.

-------------------

מה יצא ממני היום ?

כרגיל - לכלוך ומוות.

מוות ולכלוך.

"אני לא מבין אותך", אמרתי לה.

לא ציפיתי לתשובה.

פיה היה חסום והיא היתה תלויה משני פרקי ידיה מהתקרה, כפות רגליה נוגעות בקושי ברצפה. היא היתה עירומה, כמובן ואני לבוש. זה נועד להגביר את תחושת הפגיעות וממילא אני לא הולך לזיין אותה.

פתחתי את היומן בו היתה אמורה לתעד את המשימות עליהן הסכמנו בפגישה הקודמת ואת ביצוען.

כרגיל, חילקנו את המשימות לכאלו שהינן כלליות וכאלו יומיות. השבוע שלה אשכרה חולק לימים ושעות ובכל אחת מהן, המשימה אותה התחייבה לבצע.

יום א' –

09:00 – 10:00 - לדבר על אשכר לוין על עיצוב האתר

10:00-13:00 – לעבוד על העיצובים החדשים.

 13:00 – 16:00 – פגישת נטוורקינג ברעננה.

וכן הלאה והלאה, לאורך השבוע כולו.

"מה עשית השבוע ? למה ביצעת כל כך מעט ממה שקבענו ?"

הסרתי את מחסום הפה וניגבתי בגב כף ידי את הרוק מסנטרה.

היא ממלמלת – "שכבתי... שכבתי.. משותקת. התקפת חרדה... דכאון. ישנתי כל יום עד הצהרים..."

מוזר לי, העניין איתה.

כחדשיים אנחנו נפגשים כבר. הגדרנו מטרות בהתחלה. הגדרנו גבולות, עונשים על כל חריגה מהמטלות אותן היא התחייבה לבצע. היא אישה מרשימה, מקימה עסק לעיצוב תיקים ונתקלה בבעיות משמעת עצמית. ומעבר לזה, כששוחחנו בהתחלה, הגעתי למסקנה שיש בה משהו הרסני. חלק עמוק שבה שמחריב ופוגע בנסיונותיה להצליח. והחלק הזה, החלק הזה טוב שיטופל במסגרת כמו שלנו. כי ככה זה אנשים – רובנו לפעמים צריכים להיות למטה, להישלט ועדיף שנעשה זאת במסגרת כפי שאני מספק, אחרת זה יוצא ב"חיים האמיתיים". בעסק החדש, בעבודה, עם הילדים. אחרת אנחנו מוצאים עצמנו במיטה ב12 בצהרים, משותקים בגלל יצר הרס עצמי.

כך שהיא עומדת עירומה לפני, ידיה מתוחות מעלה, רגליה על הרצפה והיא חשופה. היום אשתמש במקל פלסטיק גמיש. כזה המשמש להורדת תריסים ונציאניים. העונש לא נועד לגרם לה לגירוי מיני. הוא נועד לגרום לכאב והוא נועד לדרבן אותה להצליח יותר לקראת הפגישה הבאה.

אני מתחיל בהצלפה באזור הירכיים. חלש. אנחנו מדברים תוך כדי. אני מבקש ממנה להוציא החוצה את כל מה שחשבה על עצמה השבוע. כל מה שמנע ממנה לקום בבוקר ולמלא את יומה במשימות ועשייה.

היא אומרת "אני חלשה".

הצלפה.

"אני אפס".

אני מקשיב. הצלפה.

"לעולם לא אצליח". 

תוציאי הכל, אני אומר לה, תוך שאני ראה את הפסים האדומים המתהווים לרוחב ירכיה. ורודים בהירים בתחילה ומתכהים משניה לשניה.

 והיא מוציאה.

היא מבטיחה, מקללת, בוכה, מתחננת.

אנחנו מדברים.

כלומר, אני מדבר, שואל. היא עונה במשפטים קצרים. הדינמיקה אינטנסיבית ואני מרגיש את הלכלוך מתנקז ממנה. יוצא עם כל הצלפה נוספת.

ואז הכל נגמר.

ראשה מושפל,

דמעות על לחייה אבל היא מחייכת. היא מחייכת בפעם הראשונה מאז שנכנסה לדירה. חיוך נקי.

אחר כך אני מתיר את הקשרים ועוזר לה לשבת על הספה. אני מנקה אותה קצת ומכין לה קפה חזק וחם. היומן פתוח ביננו ואנחנו מדברים. אנחנו עושים תכניות. היא אופטימית ומתלהבת ומעלה רעיונות לערוצי שיווק חדשים ומוצרים חדשים.

אנחנו קובעים לעוד שבועיים. ושיחת טלפון בעוד שבוע.

היא צריכה זמן להחלים וזמן למלא את כל המטלות אליהן התחייבה.

אני מהמר שתצליח לבצע  30% מהמטלות. זה לא רע. אבל גם לא מספיק טוב.

היא יכולה יותר. הרבה יותר.

היא ילדה מוכשרת.  

אתמול מתה אישה.
היום נקברה,
לקולות הבכי של נכדתה
זהובת הצמה.
אחר כך הלכנו לבקר קברים של
אנשים אחרים
רוצי, אמרתי לה.
והיא נשאה רגליה הקטנות ורצה בשבילים,
בינות הקברים,
שמלתה הכחולה מתנופפת סביבה
במחול זאטוטים.
"אני יכולה מהר יותר",
היא צועקת בצהלה,
כבר שכחה את סבתה
שזה עתה ירדה לאדמה.

זו היתה
מערכת יחסים חלקה
עד
(וכולל)
הרגע שעזבתי
אותה.
לא שכחתי את הסלולרי אצלה,
לא החלקתי במורד מדרגות ביתה,
לא פתחתי את השער לכיוון הלא נכון.
תא המטען נפתח בקלות,
הקסדה נלבשה
האופנוע התניע
ונסע.
אבל הנה –
תקע את היתד הזו בהר הזכרון המזויין שלך:
הפנים שלה
כשאמרתי לה
שאני הולך.
יזכור עם ישראל את פניהן של פרידותיו
ויעלו בזכרונך,
בשוכבך על מיטתך
ובקומך למטלותיך.
יהיו פנים אלו, עטורי תבוסה, בגידה והשפלה
חתומים בלב לדור ודור.
...

אני מפחד שהלוכד כלבים

שוב לקח לי ת'כלב.

זה עולה לי אלפיים שקל כל פעם

והוא בא פעם באיזה חודש,

בדרך כלל בערב.

אם יש לי מזל,

הכלב קשור או מסתובב רחוק.

אם לא

הקנס מגיע אחרי שבועיים.

אני לא הולך  לקחת אותו מהדואר.

אבל יודע שהוא שם.

ואתה  יודע ששוב זיינו אותך.

המועצה,

הלוכד כלבים,

הבעלים של מתקן הכליאה.

אפילו הכלב שלך זיין אותך -

הלא יוצלח הזה שאספת

רק כי התנחל לך ליד הדלת.

הם דופקים לך את החיים רק כי ככה אמרו להם.

או כי זה התפקיד.

או סתם כי בא להם.

ואחר כך הם חוזרים הביתה

ורואים שמישהו אחר דפק אותם.

נתן להם קנס כי בנו בחצר מחסן.

לקח להם כסף כי התקלחו עם  יותר מדי מים.

כי חנו באדום לבן.

כי לא שילמו אגרה בזמן.

יום למחרת הם מגיעים לעבודה נחושים בדעתם

ללכוד יותר כלבים.

לתת יותר קנסות.

לאמלל יותר אנשים.

לאכוף יותר צדק וחוק סביבם .

להקיז

        למישהו  

                  קצת

                         יותר

                                 דם

היי, וטרינר של המועצה -

אני מקווה שתמות בייסורים מכלבת.

היי, לוכד –

לך אני מאחל מחלה קשה.

או שאשתך תברח ממך

ותיקח את הילדים איתה.

גובי מיסים,

נותני קנסות,

מוציאים לפועל,

חבורת עלוקות.

אני מקווה שיום אחד למישהו ימאס,

והוא יעמוד בפתח הבית,

כמו איזה פדרליסט דרומי כועס,

עם קצוץ קנה ביד הוא יסתכל לכם בעיניים,

ויפתח עליכם באש כי נשבר לו הזין.

אני רוצה לראות אתכם אז,

מצטטים את  חוקי העזר העירוניים

ותקנות הארנונה ומכסות המים.

מתחבאים מאחורי תקנות וצווים

כשהכדורים

מפלחים לכם את המעיים.

אני הולך לחפש את הכלב שלי עכשיו.

אני אשרוק לו ואולי הוא יבוא, הטמבל.

אם לא תפס אותו

הלוכד של המועצה

ואז הלכו עוד אלפיים שקל.

...

 - תעלי עלי סוסה. חזק. אל תפסיקי.

- אתה שטוף כוס, אמרו לך פעם ?

- "שטוף כוס" ? זה לא של תומאס הלר ?

- ג'וזף הלר, בשבילך. וזה של הנרי מילר.

- סקסוס ?

- תפסיק לנסות להראות כאילו קראת משהו.

- אני תולעת ספרים.

- אתה תולעת. נקודה.

- נו, תתהפכי כבר.

- בתנאי...

- איזה תנאי.

- הנה... שיהיה מולך.

- מה זה ? תמונה של אמא שלי ?

- כן.  עכשיו תזיין אותי כשאמא שלך מסתכלת.

- נראה לך שזה יפריע לי ?

- רגע... וגם זה.

- מאיפה יש לך את זה ? מה עשית עלי, פרוייקט שורשים ?

- כן. עכשיו תזיין אותי כשאמא ואבא מסתכלים עליך.

- את שרוטה לגמרי.

- אני הסוסה השרוטה שלך. עכשיו בוא תזיין את אמאל'ה, תומי.

- את אפילו לא מזכירה את אמא שלי.

- היית רוצה שאזכיר לך אותה ?

- ממש לא.

- שאשיר לך שירים שהיא היתה שרה לך ?

- כן, תלחשי לי באוזן "אמא, מדוע הקיץ חלף ?, למה נושרים העלים ?..." .

- "אמא כיצד זה סובב העולם ?"

- " איך נולדים ילדים ?" די, תפסיקי לצחוק, זה טראגי השיר הזה.

- בסדר בסדר, הנה : "אמא, הו, אמא, חבקיני חזק... ולעולם לא ניפרד..."

- "אמא, אותך הן אהבתי מכל.  אמא, השיר לך הוא עד..."

- נו, לנשוך, תומילי ?

- לא, לא, אני רוצה את "פרח נתתי לנורית"

- אתה מתכוון ל "דני גיבור" ?

- כן. תמיד הייתי בוכה בשיר הזה.

- לא. אתה תשיר. אני אנשך אותך תוך כדי.

   --------------

"אמא אמרה לי, תומאס,

                 ילדי הוא גיבור ונבון.

 ילדי לא יבכה אף פעם

                 כפתי קטון.

אינני בוכה אף פעם,

                 אינני תינוק קטן.

זה רק הדמעות,

                הדמעות – בוכות מעצמן.

...

פרח נתתי לנורית.

                 קטן ויפה וכחול.

תפוח נתתי לנורית,

                 נתתי הכל...

נורית אכלה התפוח.,

                 הפרח זרקה לחצר.

והלכה לה לשחק

                 עם ילד אחר"

-----------------

- אויש, תומאס, אתה כזה חמוד – מזיין ובוכה ביחד.

- פאק, זה קיק מטורף, סוסה. הכל מתערבב לי. הילדות שלי עם הגוף שלך

    ובסוף אני לא אבדיל ואחשוב שהיתה לי ילדות טובה .

- זה כי אתה על סמים, תומי בוי.

- זה סטארט-אפ, זה מנקה אותי לגמרי. תמשיכי...

- אינני בוכה אף פעם..

- כן.....

- אתה גומר, תומילי ?

- כן, אמאל'ה.

- ילדי לא גומר אף פעם, תומילי.

- גיבור אני, לא פחדן.

- אז למה זה, תומאס, למה, זולגות הדמעות מעצמן ?

   ------------------